1. לפני בקשה של הנתבעים לסילוק על הסף של התביעה בשל קיומו של מעשה בית דין, וזאת בהתבסס על פסק דין שניתן 21.1.2016, במסגרת ת.א. 6531-12-12 סלימאן ואח' נ' סלימאן

ואח' (להלן: "ההליך הראשון).

2. עסקינן בתביעה כספית של התובע לתשלום דמי שכירות בגין פלישה של הנתבעים למקרקעין שבבעלותו. הנתבע 1, שהינו אחיו של התובע, הינו הבעלים של מקרקעין סמוך למקרקעין של התובע, והינו הבעלים של הנתבעת 2, מוסך לתיקון רכבים.

3. ביום 4.12.12 הגיש התובע כתב תביעה נגד הנתבעים, במסגרתה טען כי הנתבעים השיגו את גבול המקרקעין שלו, בשטח של כ-477 מ"ר, מזה מספר שנים ומחזיקים בו שלא כדין עד היום. פניותיו לנתבעים לפנות את המקרקעין לא נענו. התובע עתר להתיר פיצול סעדים ולתבוע דמי שימוש מהנתבעים ויתר נזקיו בתביעה נפרדת וכן להורות על פינוי המקרקעין.

4. במסגרת הדיון בתביעה בהליך הראשון, שהתקיים ביום 21.1.16, הסכים הנתבע לפנות את המבנה שבנה על המקרקעין של התובע, תוך 6 חודשים, שכן המבנה מושכר , וכן לשלם שכירות בעבור אותם 6 חודשים (ע' 13 ש' 24-25 לפרוטוקול). ב"כ הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הגיעו להסכם פשרה לפיו הנתבעים יפנו את המבנה מושא התביעה עד ליום 21.1.17, וכי ישלמו לתובע דמי שכירות בשווה ערך ל-6 חודשי שכירות, אשר יקבעו על ידי ביהמ"ש על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א', וכי ביהמ"ש יהיה מוסמך לפרוס את דמי השכירות כראות עיניו "אין בהסכמות הנ"ל כדי לפגוע בזכותו של מי מהצדדים להגיש תביעה נפרדת בגין כל בניה בלתי חוקית שמבצע הצד שכנגד במגרשו" (ע' 13 ש' 27-29 ; ע' 14 ש' 1-5 לפרוטוקול).

בפסה"ד שניתן באותו יום, נקבע כי הנתבעים יפנו את המקרקעין מושא התובענה עד ליום 21.1.17, וישלמו לתובע סך של 27,000 ₪, מחושבים לפי דמי שכירות חודשיים בגובה – 4,500 ₪ (כולל מע"מ), לתקופה של 6 חודשים, וזאת ב-6 תשלומים חודשיים ושווים החל מיום 10.3.16.

5. ביום 18.2.2016, הגיש התובע את כתב התביעה מושא הבקשה. בכתב התביעה התובע טען, כי הנתבעים השיגו את גבול מגרשו, בשטח של כ-477 מ"ר, מזה מספר שנים ומחזיקים בו עד היום שלא כדין. התובע מציין, כי לאחר שדרישותיו מהנתבעים לפנות את המקרקעין לא נענו, הוא הגיש תביעה לפינוי וסילוק יד במסגרת ההליך הקודם. בפסק הדין נקבע, כי הנתבעים יסלקו ידם מהמקרקעין עד ליום 21.1.2017, וישלמו לתובע דמי שכירות בסך של 4,500 ₪, לתקופה של 6 חודשים, אשר ישולמו מיום 10.3.16, ב-6 תשלומים חודשיים שווים. לטענת התובע, הוא זכאי לדמי שכירות חודשיים בסך של 4,500 ₪, לתקופה של 7 שנים בגין השימוש של הנתבעים משך שנים במקרקעין בלא רשות. סך הכל הועמדה התביעה על סך של 400,000 ₪.

6. ביום 17.3.2016 הגישו הנתבעים בקשה לסלק תביעה זו על הסף מחמת מעשה בית דין.

טעמי הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף

7. הנתבעים מציינים בבקשתם, כי בהליך הראשון שהתנהל בין הצדדים, עילת התביעה היתה זהה וכן הסעד המבוקש, ובסיומו ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין לפיו יפנו את המקרקעין עד ליום 21.1.17, וכן ישלמו סך של 27,000 ₪ לתובע עבור 6 חודשי שכירות, עד לפינוי המקרקעין, וזאת ב-6 תשלומים החל מיום 10.3.16. הטענה שביסוד התביעה היתה, שהנתבעים השיגו את גבול המקרקעין של התובע, ועליהם לפנותו, התבקש סעד של פיצול סעדים לעניין דמי השימוש במקרקעין, אולם משזנח התובע את בקשתו, לא ניתנה החלטה בעניין. לטענת הנתבעים, ביהמ"ש דן והכריע בהליך הראשון בשאלת השימוש במקרקעין, ואף קבע לעניין דמי השימוש במקרקעין בפסק הדין. משכך, מתקיים מעשה בית דין המחייב את דחיית התביעה על הסף. הנתבעים הבהירו בכתב ההגנה, כי התובע עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, שכן בהליך הראשון שהסתיים בפסק דין על דרך הפשרה, שנועד לסיים את המחלוקת בין הצדדים, נקבע כי על הנתבעים לשלם לתובע דמי השימוש בגין 6 חודשים בלבד. מעבר לכך, התובע הינו הבעלים של המקרקעין רק מחודש מרץ 2012, משכך כלל אינו זכאי לתבוע דמי שימוש בגין תקופה שקדמה למועד זה.

8. לדידם של הנתבעים, כתב התביעה של התובע בהליך הראשון, הושתת בדיוק על אותם טיעונים המהווים את הבסיס לתביעה מושא הבקשה. הצדדים הגיעו להסכמות כמתואר לעיל, וניתן פסק דין.

9. התובע לא נקט בכל הליך משפטי לביטול פסק הדין, אלא הגיש תביעה חדשה כאשר העילה זהה לזו שהועלתה על ידו בהליך הראשון ואשר הוכרעה, ואף נקבע סעד כספי. משכך, מתקיימים בעניינינו השתק עילה, וגם השתק פלוגתא, כאשר פסק הדין בהליך הראשון מהווה מעשה בית דין המשתיק את התובע מלהעלות אותן טענות כלפי הנתבעים בהליך אחר. משכך, מתבקש ביהמ"ש לדחות את התביעה על הסף.

תגובת התובע

10. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, אין המדובר במעשה בית דין, שכן עניינה של התביעה בהליך הראשון היה פינוי המקרקעין, ולא נכלל בה סעד לדמי שימוש, למעט סעד לפיצול סעדים שנתבקש בכתב התביעה. התביעה דנן הינה לתשלום דמי שימוש עד ליום מתן פסק הדין, באשר בפסק הדין בהליך הראשון לא היתה כל התייחסות לרכיב זה. עוד טען, כי עתר בכתב התביעה בהליך הראשון לפיצול סעדים.

11. לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב ההגנה ובבקשה ובתגובה על נספחיהן, מצאתי כי דין הבקשה לדחיה על הסף להתקבל, כמפורט להלן.

דיון והכרעה

מעשה בית-דין

12. תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), קובעת כדלקמן:

"(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;"

הכלל בדבר מעשה בית דין משמעו, כי צדדים להליך מנועים מלחזור ולהתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק דין סופי. בבסיס הכלל עומדים טעמים שבטובת הציבור שעיקרם הפעלה יעילה של מערכת בתי המשפט ומניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (פורסם ביום 19.2.2009)

13. על פי הפסיקה, כלל 'מעשה בית דין' מושתת על שני ענפים: 'השתק עילה' ו'השתק פלוגתא'.

'השתק עילה' חל מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. (ע"א 246/66 קלוז'נר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 586; נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011)- להלן: "פרשת צמרות")). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, הכלל בדבר השתק עילה נועד למנוע הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ [פורסם בנבו] (2004)- (להלן: "פרשת לב יסמין"). לעניין זה נבחנת שאלת זהות העילה בדרך מרחיבה (ראו גם: ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797 (1985) - להלן: "פרשת גורדון").

הכלל בדבר "השתק פלוגתא": "מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות [פורסם בנבו] (2011).

14. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, הוא כאמור רחב. הכלל הוא, כי "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (דן גורדון נ' מונאש לעיל).

בפרשת צמרות נקבע, כי:

"התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)".

'השתק פלוגתא', חל אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות (ע"א 246/66 קלוז'נר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 586; ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166).

15. כפי שנקבע פעמים רבות, כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (למשל, תביעה אחת הושתתה על עילה חוזית ואילו התביעה האחרת הושתתה על תביעה נזיקית או כל כיוצא באלו), חל כלל השתק העילה; כך גם במקרה בו הסעד הנתבע שונה (למשל, בראשונה נתבע פיצוי ובשנייה נתבעה אכיפה). (ראו בעניין זה למשל, "פרשת לב יסמין")

16. לאור ההלכות שנקבעו כאמור, יש לבחון אם אמנם התביעה הקודמת הקימה מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה.

17. בחינת שתי התובענות, זו הנדונה וזו הקודמת, מעלה כי מדובר בדיוק באותה עילת תביעה, גם אם בתביעה הנדונה נתבעו סעדים נוספים, שאולי לא נתבעו בתביעה הקודמת, אולם בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים, נקבע כי "הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובע דמי שכירות עבור המבנה בשווה ערך ל-6 חודשי שכירות, אשר ייקבעו ע"י בית המשפט על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לאחר טיעונים קצרים. בית המשפט יהיה מוסמך לפרוס את דמי השכירות כראות עיניו" (ע' 14 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון בהליך הראשון).

18. בשתי התביעות טענן התובע, בדיוק באותו נוסח, כי הנתבעים השיגו את גבול מגרשו, מזה מספר שנים ומחזיקים בו עד היום שלא כדין, וכי לא נענו לדרישתו לפנות את המקרקעין.

בדומה, בשתי התביעות טען התובע כי הנתבעים השתמשו במקרקעין בלא לשלם לו דמי שימוש. ואולם בהליך הראשון עתר התובע "להתיר לו פיצול סעדים ולתבוע דמי שימוש מהנתבעים ויתר נזקיו בתביעה נפרדת" (ס' 11 לכתב התביעה), בעוד בכתב התביעה הנוכחי התובע טען כי "הוא זכאי לתשלום דמי שכירות עבור כל השנים אשר בהם השתמשו הנתבעים בנכס" (ס'10 לכתב התביעה).

19. עיון בפרוטוקול הדיון בהליך הראשון מעלה, כי במסגרת הדיון העלה ב"כ הנתבעים את עניין התשלום עבור דמי השכירות, לתקופה שעד פינוי המקרקעין (ע' 13 ש' 20 לפרוטוקול), וב"כ התובע הודיע כי הוא מסכים לכל החלטה של בית המשפט (ע' 13 ש' 22 לפרוטוקול).

לא הייתה כל מניעה לתבוע את הסעדים הנתבעים עתה והמתייחסים להסדר הפשרה, במסגרת ההליך הראשון, אף אם הדבר היה מצריך את תיקון כתב התביעה. עצם העובדה שהתובע עתר לפיצול סעדיו בהליך הראשון, ולא ניתנה החלטה המתירה לו זאת, אינה בבחינת היעתרות לבקשה אלא להיפך. על כן, היה על התובע לתבוע את מלוא הסעד לו הוא זכאי במסגרת ההליך הראשון

20. כאמור, במסגרת הדברים שהובאו לעיל, בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם "כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן".

21. בנסיבות אלו, וכפי שנקבע ב"פרשת צמרות" (בפסקה 24), ובמיוחד במקום שבו כאמור, ההתובע יכול היה לתבוע במסגרת התביעה הקודמת את אותם סעדים הנתבעים עתה ולטעון את אותן טענות הנטענות עתה, אין מקום לאפשר את התביעה הנוספת, היא התביעה הנדונה.

22. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא, שפסק הדין בתביעה הקודמת מקים השתק עילה וחוסם אפשרות הגשתה של התביעה הנדונה. בנסיבות אלו, אני מורה על דחייתה של התביעה על הסף.

23. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

5129371

המזכירות תעביר העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ד תמוז תשע"ו, 20 יולי 2016, בהעדר הצדדים.