28 מרץ 2017

1. זהו פס"ד בתביעה שהגיש התובע כנגד החלטת הנתבע מיום 20.1.2016 לדחות תביעתו לדון
מחדש בדרגת נכותו בשל ירידה בהכנסות עקב הפגיעה בעבודה.

בהתאם להסכמות בין הצדדים, הוגשו סיכומים בכתב, תוך הסכמה כי פסק הדין יינתן על יסוד כלל החומר שבתיק בית הדין, והסיכומים - ומבלי שיש צורך בשמיעת הוכחות.

2. העובדות הצריכות לעניין:

א. התובע היה בעל מוסך .

ב. לתובע ליקוי שמיעה מאז 1996. התובע מוכר כנפגע עבודה בתחום השמיעה מיום 23.7.1996.

ג. התובע יליד 1943 והגיע לגיל פרישה מוחלט ב 4/13.

ד. התובע סגר את המוסך בשנת 2013.

ה. ועדה רפואית לעררים מיום 20.11.2013 דנה בעניינו של התובע והעלתה את דרגת נכותו של התובע מנכות יציבה בשיעור 39% לנכות יציבה בשיעור של 42% בגין ליקוי שמיעה וטנטון החל מיום 9.6.2013. הועדה קבעה שאין להפעיל בעניינו את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 שכן התובע עובד ויכול לעסוק במקצועו.

ו. ביום 7.5.2015 הגיש התובע בקשה לדיון מחדש בדרגת הנכות לפי תקנה 17 לתקנות בשל ירידה בהכנסות עקב הפגיעה בעבודה. ועדת הרשות התכנסה ביום 19.1.2016 וקבעה:
"הועדה עיינה בתיק הרפואי ובדקה את הכנסותיו ומציינת הליקוי בשמיעה אינו מונע ממנו מלהמשיך לעבוד עם אמצעי הגנה מתאימים ולכן אין מקום להפעלת תקנה 17".

3. המחלוקת בתיק:
השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא האם יש פגם המצדיק התערבות בית הדין בהחלטתה של ועדת הרשות שלא הגדילה את שיעור הנכות של התובע בהתייחס לליקוי השמיעה ובהתאם לתקנה 15 כמבוקש על ידו.

4. עיקר טענות ב"כ התובע:

א. במהלך השנים, חלה החמרה הולכת וגוברת בשמיעתו עד לחוסר מסוגלותו לתקשר עם אנשים ולהימצא רבות בסביבת פעילות המוסך. בשל מגבלותיו התפקודיות לעיסוקו ועבודתו העולות מליקוייו בתחום השמיעה, צומצם כושרו של התובע לעיסוקו, צומצמה פעילות המוסך, צומצם היקף עבודתו והשתכרותו בהתאמה, עד שהתובע סגר את המוסך ועבר להשתכרות מועטה כיועץ שכיר.

ב. וועדת הרשות טעתה בנותנה החלטה בלא כל הנמקה ראויה תוך ביטול אבחנות והוראות הרופא התעסוקתי הקובעות כי התובע אינו כשיר לעבודה הכרוכה בחשיפה לרעש מזיק – היינו, התובע אינו כשיר לעבודתו ועיסוקו.

ג. החלטת הוועדה כי התובע יכול להמשיך בעבודתו עם אמצעי הגנה מתאימים אינה יכולה להתקבל: החלטתה מבטלת את קביעת הרופא התעסוקתי ועומדת בניגוד להוראות המגן הקוגנטיות באשר לבטיחות בעבודה לעובדים ברעש מזיק.

ד. על ועדת הרשות היה לבחון את החלת תקנה 15 לתקנות ולו באופן חלקי.

5. עיקר טענות ב"כ הנתבע:

א. לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה המצדיק התערבות בה.

תביעת התובע נדחתה על ידי הועדה בדין, נוכח קביעת הועדה שהירידה בהכנסות התובע אינה נובעת מהפגיעה בעבודה. אין כל צידוק לכאורי להפעלת תקנה 15 בעניינו של התובע.

ב. התובע המשיך בעבודתו גם לאחר שהוכר כנפגע עבודה בשנת 1996, מה שמעיד כי הפגיעה בעבודה לא גרמה לתובע אי יכולת להמשיך בעבודתו ובמשך שנים רבות אף לא הייתה ירידה בהכנסות התובע.

ג. התובע אמנם סגר את המוסך שבבעלותו בשנת 2010 אך המשיך לעבוד כיועץ שכיר והשכיר את המוסך שבבעלותו, ולפיכך לא הייתה לו ירידה בהכנסות, והירידה בהכנסותיו לאחרונה אינה קשורה לפגיעה בעבודה, אלא להחלטת התובע לסגור את המוסך עקב גילו ושיקולים נוספים שאינם קשורים לפגיעה בעבודה.

ד. התנאי להגדלת הנכות היא שהנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות התובע. התובע לא המציא ראשית ראיה לכך ולפיכך לדעת הועדה לא מתקיים בעניינו התנאי הדרוש, שכן התובע המשיך לעסוק במקצועו כמכונאי ללא מפרע.

ה. הקשר הנדרש בין הירידה בהכנסות לנכות התובע לא מתקיים ולפיכך אין מקום להפעלת תקנה 15.

ו. התקנה קובעת כי יש לשים לב לשני פרמטרים עיקריים: מקצועו וגילו של התובע. בעת הגשת הבקשה מלאו לתובע 70, מכאן כי החלטת הועדה לפיה הירידה בהכנסות קשורה בגילו ולא לירידה בשמיעה הגיונית וסבירה.

ז. התובע לא ערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 20.11.13 שקבעה שהתובע עובד ויכול לעסוק במקצועו. בעת הגשת הבקשה לפי תקנה 17 לא המציא התובע מסמכים שיש בהם לסתור את החלטת הועדה לפיה יכול לעסוק במקצועו ולא הביא אף ראשית ראיה לשינוי כלשהו במצבו שיש בו הצדקה לדון מחדש בתקנה 15.

6. המקור הנורמטיבי:

א. תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956

קובעת:

(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו
שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או
31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת
הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם
דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על
100%.

(ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו
מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה
ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו.

ב. תקנה 17 לתקנות קובעת:

(א) עברו 12 חודשים ולא יותר מ-60 חודשים מאז קבעה ועדה או
ועדה לערעורים לאחרונה לנפגע דרגת נכות יציבה בשיעור
20% או יותר (להלן - הדרגה האחרונה), רשאי הנפגע לתבוע
מהרשות האמורה בתקנה 18א לקבוע אם הנכות הביאה
לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות הנפגע, והרשות
תקבע את דרגת הנכות בשיעורים ובתנאים כאמור בתקנה
15(א); כללה הדרגה האחרונה שנקבעה לנפגע, קביעה לפי
תקנה 15, רשאים הנפגע או המוסד לתבוע מהרשות לקבוע
אם חל שינוי בהשפעת הנכות על הכנסות הנפגע, ובהתאמה
להקטין או להגדיל את דרגת הנכות בשיעורים ובתנאים
כאמור בתקנה 15(א).

(ב) הרשות תדון בתביעה נוספת כאמור בתקנת משנה (א) רק אם
חלפו 12 חודשים, ולא יותר מ-60 חודשים מיום שנקבעה
לנפגע הדרגה האחרונה.

7. דיון והכרעה:

א. ע"פ הפסיקה, מטרת תקנה 17 היא לעזור לנפגעי עבודה אשר פגיעתם הובילה לירידה ניכרת בהכנסותיהם ולא לזמן מוגבל. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט אילן סופר המתאימים גם לעניין שלפנינו (בל' (ב"ש) 1662/07 אברהם אבוקסיס – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 31.12.07):

"לשון התקנה מלמדת, כי תכליתה של התקנה היא לאפשר הן למוסד לביטוח לאומי והן למבוטח לבחון, בטווח זמן מוגדר, האם חל שינוי בהשפעת הנכות על הכנסות הנפגע. דהיינו, מחד עסקינן בהשוואה בין השתכרותו של הנפגע נכון ליום הפעלת תקנה 17, לבין השתכרותו לפני פגיעתו. מאידך, לא מדובר בבחינה פשטנית – האם חל שינוי בהכנסות הנפגע גרידא, אלא בבחינה מהותית – האם חל שינוי בהשפעה של נכותו של הנפגע על הכנסתו.

מכאן, כי בבואה של ועדת הרשות להפעיל את תקנה 17, אמנם תיבחן ההשתכרות הנוכחית לעומת ההשתכרות לפני הפגיעה, שהרי זו נקודת העוגן אשר בהשוואה אליה נבחנת ההכנסה, ומידת הפגיעה בה. אולם, לא די בכך שיבחן פער ההשתכרות לפני הפגיעה ולאחריה, אלא נדרשת בחינה של כל אחד מהמרכיבים שהביאו לגידול בהשתכרות, ובחינת הקשר של מרכיב זה לפגיעה.

כך למשל צמצום בפער ההשתכרות בעקבות עבודה בשעות נוספות, אותן לא נדרש הנפגע לבצע עובר לפגיעה, אינו יכול להחשב כצמצום המצדיק הפעלתה של תקנה 17, שהרי מידת ההשפעה של הפגיעה לא השתנתה. גידול בהשתכרות בעקבות

עבודה נוספת מלמד דווקא כי הנפגע עושה מאמצים על מנת להעלות את רמת השתכרותו, מאחר ומידת ההשפעה על הפגיעה נותרה בעינה".

ב. עוד נפסק כי מטרתה של תקנה 15 הינה, כי במסגרת קביעת דרגת הנכות, יילקחו בחשבון גם נתוניו הסובייקטיביים של הנכה - דהיינו, תיבחן השפעת הנכות הספציפית על משלח ידו של הנפגע המסויים. באופן זה ביקש המחוקק לתגמל נפגע לפי ההשפעה של שיעור הנכות על עיסוקו שלו. התנאי הראשון להפעלת התקנה הוא שעל הועדה להתרשם כי הליקוי ממנו סובל נפגע העבודה הוביל לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו. רק במידה והועדה מגיעה למסקנה כי הירידה בהכנסות נובעת מהליקוי היא יכולה לדון בדרגת הנכות על פי תקנה 15 לתקנות. (ר' לדוגמא בל (נצ') 38674-02-11 ח'אלד זועבי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.6.2011.).

ג. בפסה"ד אזורי תל אביב מיום 11/11/12 , ( תיק 36457-08-10) בעניין אריה יהודה סיבוני -המוסד לביטוח לאומי מפי כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה, נאמר כי בחינת השינוי בהשתכרותו של המבוטח על ידי ועדת הרשות צריכה להיעשות באופן פרטני – מהותי, ולא באופן כמותי–טכני. על ועדת הרשות לבחון לא רק אם חל צמצום בפער ההשתכרות, אלא גם את השאלה האם חל שינוי בפרמטרים המהותיים אשר הובילו למסקנה המקורית בדבר הפעלתה של תקנה 15.

ד. כידוע, מדובר בוועדה שהינה גוף מינהלי מעין שיפוטי, ומשכך, מוגבלת סמכותו של בית הדין להתערב בהחלטות ועדה לפי תקנה 17. ע"פ הפסיקה, בדיקת בית הדין מצטמצמת לבדיקת סבירות החלטת הועדה, עת שקלה האם חלה או לא חלה ירידה ניכרת לזמן שאינו מוגבל בהכנסות הנפגע והאם ירידה זו ארעה בשל פגיעתו וכן האם נשמרו עקרונות הצדק הטבעי בדרך פעולתה של ועדת הרשות ובהחלטתה (בל (נצ') 38674-02-11 ח'אלד זועבי -המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.6.2011.)

ה. בענייננו, לאחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי בהחלטת הוועדה נפלו פגמים המצדיקים החזרת עניינו של התובע לוועדת הרשות בהתאם לתקנה 17. הנתבע טוען כי הירידה בהכנסות התובע אינה נובעת מפגיעתו, אלא מנסיבות אחרות. אלא, שעל הוועדה היה לציין זאת בהחלטתה, דבר שלא עשתה.

ו. מנספח א' 1 לסיכומי התובע (חישוב הירידה בהכנסות לעניין תקנה 17) עולה כי על פי חישוב המוסד, לתובע ירידה בשכר בשיעור של 77%. לפיכך, משהייתה ירידה בהכנסות, הרי שעל הוועדה לבחון האם הירידה בהכנסות נובעת מפגיעתו של התובע אם לאו.

ז. גם קביעתה של הועדה לפיה הליקוי ממנו סובל התובע אינו מונע ממנו להמשיך לעבוד ולכן אין מקום להפעיל את תקנה 17, אינה עונה על השאלה האם הירידה בהכנסות נובעת מפגיעתו של התובע אם לאו ואינה עונה על חובת ההנמקה.

ח. בנוסף, בפרוטוקול הוועדה לא נמצאה התייחסות מספקת בכל הנוגע לירידה בהכנסות התובע ולסיבת הירידה בהכנסות. לכן גם לא ניתן לבחון את סבירות החלטת הוועדה בעניין זה.

ט. זאת ועוד. על ועדת הרשות מכוח תקנה 17 לבחון האם יש מקום להפעיל את תקנה
15 ואילו הועדה קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 17.

י. לאור האמור יש להחזיר את עניינו של התובע לועדת הרשות מכוח תקנה 17 על מנת שתבחן האם הליקוי ממנו סובל התובע, ואשר הוכר על ידי המשיב כפגיעה בעבודה, הוביל לירידה בהכנסותיו של התובע, ולאור זאת האם יש מקום להפעלת תקנה 15.
הועדה תנמק את החלטתה כנדרש.
התובע ידאג להביא עימו לוועדה את כל המסמכים הרלבנטיים לעניין גובה השתכרותו ואופן השתכרותו, על מנת שהוועדה תוכל לבחון כנדרש את עניינו.

7. סוף דבר:

עניינו של התובע יוחזר לוועדת הרשות אשר תבחן האם הירידה בהכנסות התובע נובעות מהליקוי בשמיעתו.
בהתאם לכך תיבדוק הוועדה האם זכאי התובע להפעלת תקנה 15 (באופן מלא או חלקי)
הוועדה תפרט ותנמק החלטתה.
הנתבע יישא בתשלום של 1,500 ₪ כשכ"ט עו"ד.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, (28 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.