רקע

1. תביעה זו עוסקת בטענות התובע לזכויות היסטוריות (מלפני קום המדינה) בחלקה 287 בגוש 6683 בשטח של כ-21 דונם המצויה בתחום המועצה המקומית סביון (להלן: "המקרקעין"). התובע ביקש להשיב את המקרקעין לידיו, או לקבל מקרקעין חלופיים, או לקבל פיצוי כספי בגינם.
2. השתלשלות הדברים בתיק מאז הגשת התביעה פורטה בהחלטתי בדיון ביום 3.4.2017 ואין צורך לחזור עליה.
3. כזכור, המדינה ואפריקה ישראל הגישו שתיהן בקשות לסילוק התביעה על הסף (שתי הבקשות הוגשו ביום 2.2.2017).
4. הבקשות נמסרו לתובע כדין. התובע לא הגיב עליהן.
5. בהחלטתי מיום 3.4.2017 דחיתי את בקשת ב"כ התובע לארכה להודיע בקשתו בהתייחס לבקשות האמורות ועתה יש להכריע בהן.

הבקשות לסילוק על הסף

1. הנתבעות טוענות כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל התיישנות, שיהוי, העדר עילה והעדר יריבות והצורך לכמת את התביעה ולשלם אגרה בגינה.
2. לאחר שעיינתי בבקשות שוכנעתי כי יש לקבלן.
3. ראשית, ייפוי הכוח של התובע פקע ונראה כי אין לו זכות עמידה. בכל מקרה, התביעה נעדרת עילה כאשר לא צורפה לה ולו ראשית ראיה לזכויות הנטענות, לא הסכם מכר, לא נסח רישום ולא כל ראיה אחרת.
4. שנית, התביעה התיישנה.

חלקה 287 הייתה בעברה חלקה 72 בגוש 6638. מנסח היסטורי של חלקה 72 (נספח א לכתב ההגנה מטעם המדינה) עולה כי ערב הקנית המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהייתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, לא היו רשומים בעלים.

כעבור מספר שנים הופקעו המקרקעין מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953 ועברו לבעלות רשות הפיתוח. לאחר מכן עברו המקרקעין לבעלות קק"ל.

קק"ל החכירה את המקרקעין לחברת אפריקה ישראל ב-1951.

כמצוין בנסח הרישום של חלקה 287 שצירף התובע כנספח א לתביעה, המקרקעין רשומים עד היום בבעלות קק"ל ואפריקה ישראל רשומה כחוכרת מאז שנת 1958.

בנסח היסטורי של חלקה 237 ההיסטורית שצירף התובע לתביעה מצוין גם כן כי המקרקעין בבעלות קק"ל ולזכות אפריקה ישראל רשומה חכירה.

1. התובע טען כי משפחתו ידעה דבר קיומן של הזכויות הנטענות במקרקעין במשך כל השנים אלא שחלפו עשרות שנים מבלי שנקטה בכל פעולה שהיא לרבות הגשת תביעה לגבי המקרקעין. לנוכח האמור, התביעה התיישנה בין אם מדובר בתקופת התיישנות של 25 שנה ובין אם מדובר בתקופת התיישנות קצרה יותר כנטען על ידי הנתבעות.

ודוק, בכתב התביעה לא טען התובע להארכת תקופת ההתיישנות ולא שוכנעתי כי קיים בסיס לכך.

1. הנתבעת 4 רשומה כחוכרת לדורות של המקרקעין מאז משנות ה-50, זכויותיה מהוונות לעוד שנים רבות, היא השקיעה סכומים ניכרים ברכישת המקרקעין והיוון הזכויות.

התובע השתהה בהגשת התביעה באופן שבירורה כעת יגרום לנתבעות נזק כבד.

מקובלת עלי טענת הנתבעות כי בנסיבות האמורות יתכן ונגרם להן נזק ראייתי בשל הקושי לברר את טענות התובע הנטענות כיום לזכויות מלפני קום המדינה.

1. זאת ועוד, על פני הדברים, אפריקה ישראל רכשה את זכויות החכירה במקרקעין (שהם מקרקעין מוסדרים) בתום לב ובתמורה. בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 אין התובע יכול לטעון נגד זכויותיה במקרקעין. התובע לא פירט כל נימוק שיש בו כדי להצדיק את בירור התביעה נגד אפריקה ישראל.
2. בנוסף לאמור לעייל, אני מקבלת את הטענה כי אילו לא הייתי דוחה את התביעה על הסף היה מקום לחייב את התובע לכמת את שווי התביעה הכספית ולשלם אגרה בהתאם.
3. בנסיבות אלו אין לי אלא לדחות את התביעה על הסף.
4. התובע ישלם לרמ"י ולאפריקה ישראל הוצאות בסך של 8,000 ₪ כל אחת מהן( 16,000 ₪ בסך הכל).

ניתן היום, י' ניסן תשע"ז, 06 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.