תביעה לפיצויי הפקעה בגין הפקעת קרקעות סמוך למושב בית ינאי.

רקע עובדתי

1. התביעה הוגשה ביום 20.03.16, יום אחד בלבד טרם תום תקופת ההתיישנות שנקבעה בהלכת ארידור (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה; "הלכת ארידור").

2. הפיצויים הנתבעים הם בגין הפקעות שבוצעו עוד בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת לשם סלילת כביש מס' 2 ("כביש החוף" או "הכביש"). ההפקעות בוצעו בהתאם למספר צווי הכרזה שהוצאו בין השנים 1949 – 1967 מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 ("פקודת הדרכים"; הצו משנת 1949 הוצא מכוח פקודת הדרכים (סלילתן ושיפורן)(הגנה) 1943 שהוא שמה הקודם של פקודת הדרכים).

יש לציין כי פקודת הדרכים בוטלה ביום 15.2.10 במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010. עם זאת, ההפקעות נושא התביעה בוצעו קודם לביטול פקודת הדרכים, על כן הדיון בענייננו יערך לפי פקודה זו.

3. התביעה המתוקנת הוגשה בשם שבעה תובעים הטוענים לזכויות בארבע חלקות במושב בית ינאי ("המושב"), חלקות: 38, 40, 42, 56 בגוש 8340 ("החלקות"). החלקות הן חלקות מגורים בנחלות חקלאיות במושב, והן ממוקמות ממערב לכביש החוף ובצמוד לו. התביעה המקורית הוגשה על ידי שמונה תובעים, אולם ביום 06.09.16 ביקש תובע 8 (מאיר וייס) שתביעתו התייחסה לחלקה נוספת, למחוק את התביעה שכן הוגשה על ידו תביעה נפרדת.

תובע 1 ("שטרן") הוא היורש של בעל הזכויות בנחלה במועד ההפקעות, תובעים 2 – 7 (תובעת 2 ("קרפ"), תובעים 3 – 4 ("לויצקי"), ותובעים 5 – 7 ("אליעז")) רכשו את הזכויות בנחלות ממי שהיו בעלי הזכויות במועד ההפקעות, או ממי שרכש זכויותיו מבעלי הזכויות במועד ההפקעות.

4. התביעה הוגשה נגד שני נתבעים: נגד נתבע 1, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ("משרד התחבורה") בהיות שר התחבורה הגורם המוסמך להורות על תשלום פיצויים מן החסד לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים; ונגד נתבעת 2, נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות ("נת"י") בהיותה הגורם המפקיע (במועדים הרלוונטיים לתביעה הגורם המפקיע היתה מע"צ, המחלקה לעבודות ציבורית במשרד התחבורה ("מע"צ"), שבנעליה באה נת"י).

5. התביעה הוגשה ביום 20.03.16. למחרת, ביום 21.03.16 התקבל במשרד התחבורה מכתב ב"כ התובעים לשר התחבורה, בו דרישה לתשלום פיצויים מן החסד חסד לפנים משורת הדין, וללא ניכוי 25% משטח ההפקעה, לפי הסמכות הנתונה לשר בסעיף 7 לפקודת הדרכים (מכתב ב"כ התובעים צורף כנספח 3 למסמכי משרד התחבורה). ביום 18.05.17 החליט שר התחבורה לדחות את הבקשה בהתאם להמלצת הועדה המכרעת (נספחים 6 – 7 למסמכי משרד התחבורה). לאור החלטת השר תיקנו התובעים תביעתם (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 13.09.17).

6. כביש החוף נסלל בשלבים. ענייננו בסלילת קטע הכביש נתניה – חדרה הגובל בחלקות בהן התובעים מתגוררים. אף שלשם סלילת הכביש הוצאו מספר צווי הכרזה, לענייננו רלוונטיים שני צווים: צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש נתניה-חדרה-המשך), תשי"ב-1951 שפורסם ביום 08.11.51 והכריז על דרך ברוחב 40 מטר ("צו ההכרזה משנת 1951"), וצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש נתניה-חדרה-המשך) (תיקון) תשכ"ד-1964 שפורסם ביום 23.4.64 אשר מרחיב את הדרך ל – 50 מטר (במקום 40) ומתקן את הצו הקודם ("צו ההכרזה משנת 1964"; הצווים צורפו כנספח ג' לתצהיר יועץ ההפקעות של נת"י יעקב צפריר ("צפריר" או "צווי ההכרזה" לפי העניין).

7. בהמשך לצווי ההכרזה נתפסו שטחים והכביש נסלל. אף שאין חולק כי השטחים נתפסו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת (סעיף 9.4 לחוות דעת שמאית נת"י גב' פנינה נוי, "נוי", נ/1), לא הוצגו ראיות לגבי מועדי תפיסה מדויקים.

8. הקרקעות שהופקעו, היו טרם ההפקעה חלק מחלקות המגורים של הנחלות. במסגרת תכנון הדרך, כל אחת מחלקות המגורים חולקה לשתי חלקות חדשות, ומתוך כל צמד חלקות חדשות, חלקה אחת יועדה לדרך והאחרת נותרה כחלקת המגורים (המוקטנת) של הנחלה. בהמשך לכך, אחת מכל צמד החלקות החדשות שיועדו לדרך אוחדו לחלקה חדשה אחת שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל, וההחלקה האחרת נותרה כחלקת מגורים של הנחלה והזכויות בה נותרו רשומות על שם בעל הזכויות בנחלה (תכנית עח/33 שפורסמה למתן תוקף בתאריך 26.04.1956 ומטרתה התווית דרכים חדשות ושינוי פרצלציה ביישוב הקיים, סעיף 7.3.2 לחוות דעת נוי; מפת מדידה לצרכי רישום מיום 02.02.58, נספח א' לתצהירי התובעים, ת/6).

וביתר פירוט. החלקות מהן הופקעו שטחים היו חלקות 22 – 26 בגוש 8340 (חלקות אלו יכונו להלן: "חלקות המקור"). כל אחת מחלקות המקור חולקה לשתי חלקות חדשות כדלקמן: חלקת מקור 22 חולקה לחלקות חדשות 33 – 34, חלקת מקור 23 חולקה לחלקות חדשות 35 – 36, חלקת מקור 24 חולקה לחלקות חדשות 37 – 38, חלקת מקור 25 חולקה לחלקות חדשות 39 – 40, וחלקת מקור 26 חולקה לחלקות חדשות 41 – 42 (חלקת מקור נוספת 29 שחולקה לחלקות חדשות 43 – 44 אינה כלולה בתביעה). אחת מכל צמד החלקות החדשות (חלקות 33, 35, 37, 39, 41) הופקעה לצורך סלילת הכביש או הרחבתו, והן אוחדו לחלקה חדשה אחרת, חלקה 45 שיעודה דרך והזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל. החלקה שנותרה מכל צמד החלקות החדשות (חלקות 34, 36, 38, 40, 42) נותרה בתחום הנחלה, והזכויות בה נותרו כשהיה (חלקות אלו יכונו להלן "החלקות החדשות"; נסח רישום נספח ב' לתצהירי התובעים).

ביום 09.03.75 נרשמה בפנקסי המקרקעין של כל אחת מהחלקות החדשות הערת אזהרה בדבר ההפקעה.

9. התביעה דנן היא בגין ההפקעות מחלקות המקור (חלקות 22 – 26) כפי שהן היו טרם החלוקה לחלקות החדשות; טענת התובעים היא כי יש לשלם להם פיצויי הפקעה בגין הפרשי השטחים בין כל אחת מחלקות המקור לכל אחת מהחלקה החדשות (המוקטנות) שנותרו בתחום הנחלה, שהם כיום בעלי הזכויות בה.

10. ובכך מתמצית עיקר המחלוקת בין הצדדים; התובעים טוענים כי אין להבדיל בין חלקות המקור לחלקות החדשות, ואף שההפקעה בוצעה בחלקות המקור, על הנתבעים לשלם להם פיצויי הפקעה בהיותם בעלי הזכויות בחלקות החדשות. הנתבעים טוענים כי אין לתובעים, הטוענים לזכויות בחלקות החדשות, כל זכות לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה בחלקות המקור בהן מעולם לא היו להם זכויות.

11. לשלמות התמונה נציין כי לאחר הגשת התביעה הופקעו שטחים מחלקות התובעים. ביום 13.12.16 פורסמה הודעה על אישור תכניות מתאר ארציות לפי חוק התכנון והבנייה המתייחסת למספר תכניות (י.פ. 7400). לענייננו רלוונטית תכנית מס' 3, תכנית מיתאר ארצית לתשתית לאומית – כביש מס' 2 ממחלף חבצלת השרון למחלף זיכרון יעקב – תת"ל 31. ביום 08.06.17 פורסמו הודעות רכישה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ובהתאם להודעות אלו הופקעו שטחים מחלקות התובעים ("הפקעות 2017").

אין מחלוקת כי בגין הפקעות 2017 נחתמו הסכמי פשרה בין נת"י לתובעים שגם בוצעו, ומכוחם שולמו לתובעים פיצויים בגין מכלול נזקיהם, לרבות פיצוי בגין פגיעה בנותר ונזקים נוספים (נספחים 16 – 18 לתצהיר צפריר).

12. עוד נציין כי בחודש פברואר שנת 1995 שלחה נת"י לחלק מהתובעים (תובעים 2 – 7, חלקות חדשות 38, 40, 42), הודעות על כוונה לתפוס חזקה בשטחים נוספים בשל כוונה להרחיב את כביש החוף. הודעות אלו נשלחו מכוח צו ההכרזה משנת 1964 (הצו שקבע הרחבת הכביש לחמישים מטר, נספחים 4 לתצהיר צפריר). ואולם, בסופו של דבר נת"י חזרה בה מהכוונה לתפוס שטחים נוספים, ולא בוצעה כל תפיסה נוספת באף אחת מחלקות התובעים עד להפקעות 2017 (סעיף 13 לתצהיר צפריר).

13. כאמור, תביעה זו עניינה הפקעות שבוצעו בחלקות המקור שצווי ההכרזה לגביהן פורסמו בשנת 1951 ו – 1964 וכאשר השטחים שהופקעו נתפסו עוד בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. מסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהמועד הקובע לתשלום הפיצויים הוא מועד צו ההכרזה משנת 1964, 23.04.64.

14. אציין כבר בפתח הדברים. מצאתי כי דין התביעה להידחות, שכן התובעים לא ביססו זכותם לקבלת פיצויי הפקעה בגין הפקעות שבוצעו עוד טרם רכשו או ירשו זכויותיהם בנחלות. ובאשר לתובע 1 (שטרן), שהוא היחיד הטוען לזכויות מכוח ירושה, לא הוכח כי לא ניתן פיצוי בגין ההפקעה, ובנסיבות שבפני מצאתי כי על שטרן הנטל להוכיח כי פיצוי לא ניתן.

לאמור יש להוסיף כי התביעה הוגשה בשיהוי עצום, של עשרות שנים, ללא מתן הסבר ראוי.

15. טרם פירוט טענות הצדדים, אפרט את החלקות הרלוונטיות של כל אחד מהתובעים.

פירוט החלקות והזכויות בחלקות

16. להלן פירוט החלקות לגבי כל אחת מקבוצות התובעים (אף שלא כסדרם בכתב התביעה).

תובעים 5 – 7 – אליעז

17. חלקת אליעז היא כיום חלקה 38, חלקת המקור היתה חלקה 24 ושטחה היה גדול יותר כדלקמן: חלקת מקור 24 היתה בשטח של 3,238 מ"ר, החלקה חולקה לשתי חלקות חדשות, חלקה 38 בשטח של 1,725 מ"ר שהזכויות בה נותרו בידי בעל הזכויות בנחלה, וחלקה 37 בשטח של 1,513 מ"ר שיועדה לדרך, אוחדה עם חלקות חדשות נוספות לחלקה 45 שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל (מפת מדידה לצרכי רישום ת/6).

18. בעלי הזכויות בחלקת מקור 24 היו זאב וחנה רובין (חוזה חכירה חקלאי ביחס לחלקה 24 מיום 18.03.54 עד ליום 30.09.82 צורף כנספח ג' לתצהיר אליעז). בשנת 1957 רכשו אהרון ועדה ברושקובסקי את המשק מבני הזוג רובין, שכלל אז את חלקת מגורים 24 וכן שטחים חקלאיים נוספים (חוזה המכר לא הוגש, ראו תצהיר בני הזוג ברושקובסקי מיום 05.06.63 המעיד על הרכישה ומסומן כנספח 16 לתעודת עובד הציבור שהגיש משרד התחבורה). בימים 30.03.73 ו - 01.04.73 רכשו בני הזוג ראובן ז"ל ושרה אליעז את הנחלה מבני הזוג ברושקובסקי (החוזים צורפו כנספחים ה(1) – ה(2) לתצהיר אליעז). החוזה מיום 30.03.73 מתייחס לחלקת המגורים בנחלה שמספרה בחוזה הוא 38, היינו החלקה החדשה לא חלקת המקור. החוזה מיום 01.04.73 מתייחס לשטחים החקלאיים בנחלה והם אינם חלק מהליך זה. מאוחר יותר, ועקב מותו של ראובן ז"ל במלחמת יום הכיפורים, נרשמו הזכויות בנחלה על שם שרה אליעז וילדיה, תובעים 5 – 7 (סעיף 5 לתצהיר אליעז, שטר העברת זכויות נספח ז' לתצהיר אליעז).

תובעים 3 – 4 – לויצקי

19. חלקת לויצקי היא כיום חלקה 40, חלקת המקור היתה חלקה 25 ושטחה היה גדול יותר כדלקמן: חלקת מקור 25 היתה בשטח של 3,071 מ"ר, החלקה חולקה לשתי חלקות חדשות, חלקה 40 בשטח של 1,823 מ"ר שהזכויות בה נותרו בידי בעל הזכויות בנחלה, וחלקה 39 בשטח של 1,248 מ"ר שיועדה לדרך, אוחדה עם חלקות חדשות נוספות לחלקה 45 שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל (מפת מדידה לצרכי רישום ת/6).

20. בעל הזכויות בחלקת מקור 25 היה מרדכי קצוביץ (חוזה חכירה בין קצוביץ לקק"ל מיום 26.10.49 ועד ליום 30.09.82 צורף כנספח ג' לתצהיר לויצקי; חוזה החכירה מתייחס גם לחלקה נוספת, חלקה 35 בגוש 8332, אולם חלקה זו היא החלקה החקלאית והיא אינה חלק מהליך זה ). ביום 20.10.76 רכשו לויצקי את זכויות קצוביץ בנחלה (הסכם המכר צורף כנספח ה' לתצהיר לויצקי, שטר העברת זכויות מיום 14.03.77 צורף כנספח ו' לתצהיר). לפי האמור בהסכם המכר החלקה שנרכשה היא חלקה 40, היינו החלקה החדשה, ולא חלקת מקור 25. כך גם מופיע בשטר העברת הזכויות.

תובעת 2 - קרפ

21. חלקת קרפ היא כיום חלקה 42, חלקת המקור היתה חלקה 26 ושטחה היה גדול יותר כדלקמן: חלקת מקור 26 היתה בשטח של 3,094 מ"ר, החלקה חולקה לשתי חלקות חדשות, חלקה 42 בשטח של 1,742 מ"ר שהזכויות בה נותרו בידי בעל הזכויות בנחלה, וחלקה 41 בשטח של 1,352 מ"ר שיועדה לדרך, אוחדה עם חלקות נוספות לחלקה 45 שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל (מפת מדידה לצרכי רישום ת/6).

22. בעלי הזכויות בחלקת מקור 26 היו אריה ודרורה שפר (חוזה חכירה חקלאי בין שפר לקק"ל מיום 25.03.56 ועד ליום 30.09.82 צורף כנספח ג' לתצהיר קרפ). ביום 25.04.91 רכשו אופיר וליאורה קרפ משפר את הזכויות בנחלה. לפי האמור בחוזה המכר, הממכר כולל חלקת מגורים שמספרה 42, היינו החלקה החדשה, וחלקה נוספת שאינה רלוונטית להליך (חוזה מיום 25.04.91 צורף כנספח ד' לתצהיר שפר). ביום 13.04.94 חתמו אופיר וליאורה קרפ על חוזה חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל המתייחס לאותן חלקות (חלקה חדשה 42 וחלקה 5) וזאת מיום 10.10.82 ועד ליום 30.09.2031 (חוזה חכירה צורף כנספח ה' לתצהיר קרפ). בשנת 2000 העביר אופיר לליאורה קרפ את זכויותיו בנחלה, וכיום ליאורה קרפ היא בעלת מלוא הזכויות בנחלה ורשומה כחוכרת יחידה (נסח רישום צורף כנספח ו' לתצהיר קרפ).

תובע 1 - שטרן

23. חלקת שטרן היא כיום חלקה 56, והיא עברה מספר גלגולים.

חלקת מקור 23 היתה בשטח 4,241 מ"ר, החלקה חולקה לשתי חלקות חדשות, חלקה 36 בשטח של 2,115 מ"ר שהזכויות בה נותרו בידי בעל הזכויות בנחלה, וחלקה 35 בשטח של 2,126 מ"ר שיועדה לדרך, אוחדה עם חלקות נוספות לחלקה 45 שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל (מפת מדידה לצרכי רישום ת/6).

חלקת מקור 22 היתה בשטח 3,880 מ"ר והיא חולקה לשתי חלקות חדשות: חלקה 34 בשטח 2,573 מ"ר, וחלקה 33 בשטח של 1,307 מ"ר שיועדה לדרך, אוחדה עם חלקות נוספות לחלקה 45 שהזכויות בה נרשמו על שם מדינת ישראל (מפת מדידה לצרכי רישום ת/6).

בשנת 2006 בוצעה הפקעה נוספת בחלקות החדשות 34 ו – 36 עקב הצורך לסלול כביש פנימי במושב בית ינאי (הפקעה שאינה רלוונטית להליך זה), ובהמשך לכך אוחדו חלקות 34 ו – 36 לחלקה חדשה אחרת שמספרה 56 ושטחה 3,206 מ"ר היא חלקת המגורים בנחלת שטרן (סעיף 12 לתצהיר שטרן).

24. בניגוד לתובעים 2 – 7, שטרן לא רכש את הזכויות בנחלה אלא ירש את זכויותיו מאביו המנוח שמואל שטרן ז"ל (צו קיום צוואה נספח ח' לתצהיר שטרן). בשנת 1949 רכש האב המנוח את הזכויות בחלקת מקור 23 וביום 20.07.49 חתם עם קק"ל על חוזה חכירה חקלאי לתקופה שמיום 01.10.48 ועד ליום 30.09.82 (חוזה חכירה בין קק"ל לשמואל שטרן צורף כנספח ד' לתצהיר שטרן; חוזה נוסף ביחס לחלקה אחרת חלקה 47 בגוש 8343 נחתם ביום 03.08.50 אולם הוא אינו רלוונטי להליך זה). בשנת 1966 חתמו ברכה ושמואל שטרן ז"ל עם קק"ל על חוזה חכירה חקלאי נוסף שתקופתו עד תום תקופת חוזה החכירה המקורי (30.09.82), ולפיו בנוסף לחלקה 36 (החלקה החדשה שנותרה לאחר חלוקת חלקת מקור 23) יחכרו בני הזוג שטרן מקק"ל גם את חלקה 34 (החלקה החדשה שנותרה לאחר חלוקת חלקת מקור 22, נספח ו לתצהיר שטרן). היינו, חוזי החכירה שנחתמו בין קק"ל לאב המנוח שמואל שטרן ז"ל מתייחסים לחלקת מקור 23 ובהמשך לחלקות 34, 36 החדשות. לא הוצגו חוזה או מסמכים המעידים על כך שלאב המנוח היו זכויות בחלקת מקור 22.

25. ביום 09.03.75 נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין של כל אחת מהחלקות החדשות (34, 36, 38, 40, 42) הערות אזהרה בדבר הפקעה לפי פקודת הדרכים מכוח צווי ההכרזה משנים 1951 ו – 1967 (נסחי רישום נספים ב' לתצהיר צפריר וכן נסחי רישום נספחים 11 לראיות משרד התחבורה).

26. עד כאן פירוט הזכויות בחלקות התובעים. מכאן לטענות הצדדים.

תמצית טענות התובעים

27. התובעים טוענים כי כבעלי זכויות בחלקות החדשות, עומדת להם הזכות לקבלת פיצויים בגין ההפקעה בחלקות המקור. הנתבעים מעולם לא שילמו פיצויים בגין ההפקעה שבוצעה, והתובעים כמי שרכשו או ירשו הזכויות בחלקות החדשות, רכשו או ירשו גם את הזכות לקבלת הפיצויים שטרם שולמו, ולמצער לא הוכח כי שולמו.

28. תובעים 2 – 7 (קרפ, לויצקי, אליעז), רכשו אמנם את הזכויות בנחלות לאחר מועד ההפקעה ולאחר תפיסת השטח, אולם במסגרת כל אחד מהסכמי המכר הם רכשו גם הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, כחלק מרכישת כלל הזכויות והחובות הרובצים על נחלה. כך עולה מהאמור בהסכמי המכר, כך משתמע מיתר המסמכים שהוצגו, וכך מתחייב מהפסיקה הקובעת כי ברירת המחדל היא שהזכות לפיצויי הפקעה כלולה בממכר אלא אם הוכח אחרת. ואשר לשטרן, הוא ירש את זכויות אביו ז"ל ובכלל זאת את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה.

29. אכן, חלפו שנים רבות ממועד ההפקעה, אולם אין די בחלוף הזמן כדי לדחות את תביעת התובעים כל עוד היא הוגשה בסד הזמנים שקבעה הלכת ארידור. רק במקרים חריגים ונדירים תידחה תביעה שלא התיישנה בשל שיהוי בהגשתה, וזאת רק מקום בו הוכח כי הנתבע שינה מצבו לרעה או שהתובע וויתר על תביעתו. בענייננו הנתבעים לא הוכיחו התקיימותם של התנאים האמורים, ודי בכך כדי לדחות טענתם, בעיקר כאשר ההפקעה שנעשתה היא כה משמעותית וגרמה לפגיעה קשה וחמורה בזכויות יסוד של בעלי הנחלות. ובכל מקרה, לאחרונה נתפסו שטחים נוספים וגם בגין כך אין לקבל את טענת השיהוי.

30. ובאשר להיקף הפיצויים שישולמו, יש לחשב את הסכום שישולם לפי האמור בחוות דעת השמאי מר דותן דרעי ("שמאי התובעים"). בהתאם לכך, התובעים זכאים לפיצויי הפקעה בגין שני ראשי נזק: פיצוי בגין מלוא השטח שהופקע מחלקות המקור ללא ניכוי 25% מהשטח, ופיצוי בגין הפגיעה בנותר בחלקות החדשות, כאשר לפי חוות דעת שמאי התובעים מדובר בפגיעה בשל שני ראשי נזק נפרדים: פגיעה בשיעור של 10% בשל קרבה לכביש ראשי דבר הגורם למטרדי רעש וזיהום, ופגיעה נוספת בשיעור של 15% בשל פגיעה תכנונית עקב הקטנת חלקות המגורים.

בהתאם לחוות דעת שמאי התובעים, יש לחשב את שיעור הפיצוי לפי הייעוד המקורי של הקרקע שהוא מגורים ומשק חקלאי, ולא כייעוד חקלאי כטענת שמאית נת"י, גב' נוי. המועד הקובע לתשלום הפיצויים הוא לפי צו ההכרזה משנת 1964, וסכום הפיצוי הכולל נכון ליום 22.10.64 עומד על 244,129 לירות ישראלית (עמ' 20 לחוות דעת שמאי התובעים).

31. החלטת שר התחבורה לדחות את בקשת התובעים לפיצויי סבל אינה יכולה לעמוד. בהתאם להלכת רוטמן (ע"א 8622/07 ‏ רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, "הלכת רוטמן") התובעים זכאים לפיצוי על מלוא השטח שהופקע, מהמטר הראשון, ואין תחולה לפטור הקבוע בסעיף 7 לפקודת הדרכים על 25% משטח ההפקעה. קביעת השר כי פניית התובעים לא מסוימת אינה נכונה, התובעים צירפו את כלל המסמכים שברשותם.

32. טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת כך שלחלק מהתובעים אין זכויות רשומות נטענת בחוסר תום לב. אי רישום הזכויות נובע מכשל טכני, מנהלי רמ"י או ממצב הביניים שנוצר עקב הסדרת כלל הקרקעות במושב בית ינאי. אין בכך כדי לפגוע בזכויות קניין מהותיות של כל אחד מהתובעים, ולא בכדי שילמה נת"י פיצוי הפקעה בגין הפקעות 2017, מבלי לטעון להיעדר זכויות רשומות.

תמצית טענות נת"י

33. מי שזכאי לפיצויי הפקעה הוא מי שהיה בעל הזכות במקרקעין במועד הקובע, היינו מועד פרסום צו ההכרזה. תובעים 2 – 7 לא היו בעלי זכויות בחלקות המקור, הם גם לא היו בעלי זכויות במועד הרלוונטי, הם רכשו זכויות בחלקות החדשות רק שנים לאחר מועד ההפקעה, ובנסיבות אלו אין בידם כל עילה לתביעה. תובעים 2 – 7 גם לא נפגעו מההפקעה שבוצעה בשטחים שלא רכשו, ואין כל הצדקה לפצותם על הפקעה ממנה לא נפגעו.

34. תובעים 2 – 7 לא הוכיחו כי בעלי הזכויות בחלקות המקור מכרו, הימחו, או העבירו להם את הזכות לפיצויי הפקעה. להיפך הסכמי המכר ויתר המסמכים מעידים כי תובעים 2 – 7 רכשו זכויות רק בחלקות החדשות (המוקטנות) בהן לא בוצעה הפקעה.

35. ובאשר לתובע 1 הטוען לזכויות מכוח ירושת אביו המנוח בשתי חלקות מקור (22 – 23). לאב המנוח היו זכויות רק בחלקת מקור 23, לא הוכח כי היתה לו זכות כלשהי גם בחלקת מקור 22 ומכאן כי תובע 1 לא ירש כל זכות לפיצוי בגין ההפקעה שבוצעה בחלקה 22.

36. ובאשר לחלקה 23, לא הוכח כי האב המנוח לא קיבל פיצוי בגין ההפקעה, ואין לשלול טענת שר התחבורה כי ניתן פיצוי.

באותו אופן גם תובעים 2 – 7 לא הוכיחו כי בעלי הזכויות בחלקות המקור מהם נרכשו הנחלות לא פוצו בגין ההפקעה. להיפך, לאור השנים הרבות שחלפו מעת ההפקעה נראה כי ניתן פיצוי או שהזכאים לפיצוי ויתרו על זכויותיהם, שאחרת אין הסבר לכך שלא הוגשה כל תביעה במשך עשרות שנים.

37. התביעות הוגשו יום אחד בלבד טרם חלוף מועד ההתיישנות לפי הלכת ארידור וכחלוף עשרות שנים ממועד ההפקעה. בנסיבות אלו לוקות התביעות בשיהוי כבד אשר גרם לנת"י לנזק ראייתי, וגם משום כך יש לדחות את התביעה.

38. דין תביעות שטרן ולויצקי להידחות גם מהטעם שהסכמי החכירה שהסתיימו בשנת 1982, לא חודשו, וכיום לא רשומות לטובתם כל זכויות.

39. ואשר לסכום הפיצוי. הסכום המקסימלי לו זכאים התובעים הוא נמוך במיוחד, לפי ייעוד חקלאי ותוך התחשבות בכך שקיימות על המקרקעין מגבלות על הורשה ומכירה. ומכל מקום, לפי הסכמי החכירה התובעים זכאים לפיצוי רק לפי שווי המחוברים.

בהתאם לפקודת הדרכים, התובעים אינם זכאים לפיצויים על מלוא השטח שהופקע אלא רק על השטח שמעל ל – 25% מכל חלקה. הלכת רוטמן אינה חלה על ההפקעות דנן, שכן השטחים נתפסו לפני עשרות שנים, ובהתאם להלכת פארן (ע"א 7896/16 שר התחבורה נ' אריה פארן, "הלכת פארן"), על הפקעות אלו חל הדין הקודם הקובע פטור מפיצוי ביחס לרבע הראשון.

לא ניתן לכרוך בתביעה לפיצויי הפקעה פיצוי בגין פגיעות תכנוניות וירידת ערך, נזקים אלו אינם נזקי הפקעה אלא נזקי תכנון, ותביעה בגינם יכולה להיות מוגשת רק לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, לבית המשפט המוסמך, ובמועדים הקבועים בדין.

תמצית טענות משרד התחבורה

40. משרד התחבורה מצטרף לכל טענות נת"י, ומדגיש כי תובעים 2 – 7 לא רכשו את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, וכי הסכמי המכר מתייחסים רק לחלקות החדשות תוך ציון שטח הממכר התואם לשטחי החלקות החדשות. החוזים נקשרו לאחר שהשטחים שהופקעו נתפסו בפועל, ויש לדחות את הטענה כי זכות לפיצוי בגין הפקעה בחלקת המקור צמודה לחלקה החדשה.

41. וביחס לתובע 1 (שטרן). לא רק שלא הוכח שלאב המנוח היו זכויות בחלקת מקור 22, אלא שנראה כי חלקה חדשה 34 שנוצרה מחלוקת חלקה 22, ניתנה כפיצוי על ההפקעה בחלקה 23, שכן חלקה 34 הוחכרה לאב המנוח רק בשנת 1966 סמוך לאחר תפיסת שטח ההפקעה.

42. גם משרד התחבורה מדגיש את השיהוי הכבד שדבק בתביעה, ומפנה לחזקה כי שיהוי רב שנים שכזה גורם נזק ראייתי, ומעיד הוא עצמו על ויתור וזניחת התביעה.

43. ואשר להחלטת שר התחבורה לדחות את התביעה לפיצוי מן החסד. החלטה זו היא החלטה מנהלית שהביקורת עליה היא בהתאם לדין המנהלי. מדובר בהחלטה סבירה, לא נפל כל פגם בהחלטה או באופן קבלתה, ואין עילת התערבות. בהתאם להלכת פארן על ההפקעה הנדונה חל הדין שקדם להלכת רוטמן, התובעים לא פרטו נימוקים שיצדיקו לפסוק להם פיצויי סבל לפי הדין הקודם, ובדין דחה השר דרישתם.

דיון והכרעה

44. כאמור בפתח הדברים, מצאתי כי דין התביעה להידחות מאחר והתובעים לא הוכיחו זכותם לקבלת פיצויי ההפקעה. אפרט.

העדר עילה לתביעה

45. הכלל הוא כי הזכות לקבלת פיצויי הפקעה לפי פקודת הדרכים נתונה למי שהיה בעל הזכות במקרקעין במועד ההפקעה. מועד ההפקעה הוא מועד פרסום צו ההפקעה לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים (ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה ואח' ("הלכת רפאלי"); קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שמינית ("קמר") בעמ' 615 – 616). אמנם, הלכת רפאלי עניינה הפקעה לפי פקודת הקרקעות, אולם הלכה זו הוחלה בפסיקה גם על הפקעות מכוח פקודת הדרכים שגם לגביהן נקבע כי מי שזכאי לפיצויי הפקעה הוא מי שהיה בעל הזכויות במקרקעין במועד פרסום צו ההכרזה (למשל הלכת רוטמן, פסקה 27; ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי; ה"פ 54444-07-13 ק.א.א נ' נתיבי ישראל ואח').

46. נעיר כי יש להבחין בין המועד הקובע לצורך גיבוש עילת התביעה לקבלת פיצויי הפקעה, שהוא כאמור מועד צו ההכרזה, ובין המועד הקובע למימוש הזכות לקבלת הפיצוי, כאשר לעניין זה המועד הקובע הוא מועד תפיסת החזקה בפועל במקרקעין שהופקעו (ע"א 1841/90 רמיר נ. פקיד שומה למפעלים גדולים; הלכת ארידור הנ"ל; הלכת רוטמן הנ"ל). היינו, רק מעת תפיסת החזקה בפועל, קמה זכותו של מי שהיה בעל הזכות במועד פרסום צו ההכרזה לקבל פיצויי הפקעה.

47. אין מחלוקת כי התובעים כולם, לא היו בעלי זכויות במקרקעין במועד הקובע, וכולם רכשו או ירשו זכויותיהם לאחר מועד ההפקעה ולאחר שהשטח שהופקע נתפס בפועל. לאור זאת וכדי לבסס עילה לתביעה, על כל אחד מהתובעים להוכיח כי מי שהיה זכאי לקבלת פיצויי ההפקעה הוריש, מכר, המחה או העביר לו זכויותיו בדרך אחרת. שאלה זו תיבחן בסמוך.

תובעים 2 – 7

48. כמבואר, קרפ, לויצקי ואליעז רכשו נחלות שבכל אחת מהן חלקת מגורים. טענתם היא כי במסגרת העסקה הם רכשו לא רק את הקרקע, אלא את כלל הזכויות והחובות הנלוות לנחלה, לרבות הזכות לקבלת פיצויים בגין הפקעה של שטחים שנכללו בעבר בתחום הנחלה. לאור זאת, ואף שכיום חלקות המגורים בנחלות הן החלקות החדשות, טרם ההפקעה, חלקות המגורים היו חלקות המקור, והליכי תכנון שנעשו אינם יכולים לפגוע בזכויות קנייניות של בעל הנחלה.

הנתבעים טוענים שהתובעים לא רכשו את הזכות לקבלת פיצויים ובנסיבות אלו אין להם כל עילה לתביעה.

49. לאחר שבחנתי את הראיות, מסמכים כעדויות, הגעתי למסקנה כי התובעים לא הוכיחו גרסתם. איני מקבלת את הטענה כי עצם רכישת נחלה מקפלת בחובה גם את רכישת הזכות לקבלת פיצויי הפקעה שבוצעה שנים רבות טרם הרכישה, ולא הוכח שבמסגרת עסקאות המכר נמכרה גם הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, ככל וזו היתה קיימת בכלל במועדי הרכישה.

50. כפי שיפורט, לא רק שאין לגרסת תובעים 2 – 7 אחיזה בהסכמי המכר, אלא שהיא סותרת את האמור בהם. התובעים לא הציגו מסמכים אחרים התומכים בגרסתם, וגם לא העידו עדים לביסוס טענתם, לבד מעדויותיהם שלהם. עדויות התובעים לא רק שהן עדויות יחידות (כל אחד ביחס לתביעתו שלו) של בעלי דין המעוניינים בתוצאות ההליך וכמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות יש לבחון עדויות אלו בקפידה רבה, אלא שלגופן אינן משכנעות.

51. אבחן בנפרד כל אחת מהתביעות.

תובעת 2 - ליאורה קרפ

52. העברת הזכויות בנחלת קרפ פורטה לעיל, כאמור ביום 25.04.91 מכרה גב' דרורה שפר זכויותיה בנחלה לבני הזוג קרפ ובשנת 2000 הועברו מלוא הזכויות בנחלה לליאורה שפר (תובעת 2). בהינתן שהמועד הקובע הוא 23.04.64 ושהקרקע נתפסה עוד בשנות השישים של המאה הקודמת, הסכם המכר נחתם כחלוף כמעט 30 שנה ממועד ההפקעה. ובהינתן שהרישום לפי מפת המדידה ת/6 בוצע עוד ביום 25.03.60 (סעיף 9.1.1 לחוות דעת נוי) חלפו יותר משלושים שנה מעת הקטנת חלקת המגורים בנחלה משטח של 3,094 מ"ר (חלקת מקור 26) לשטח של 1,742 מ"ר (חלקה 42 החדשה) עד מועד הרכישה.

53. מעיון בהסכם המכר עולה כי הנחלה שנמכרה כוללת את חלקה 42 החדשה ואין בו כל התייחסות לחלקת מקור 26. וכך נכתב בהואיל השני להסכם: "והואיל והמוכרת ובעלה המנוח...היו עד לפטירתו בשנת 1989, בעלי הזכות בחלקים שווים, ביחידת משק בבית ינאי, עליה בנוי בית מגורים, הידוע כחלקה 42... בגוש 8340 בשטח של כ-1,742 מ"ר ואליה קשורים יחידת קרקע חקלאית.... ". היינו, הנחלה הנמכרת כוללת חלקת מגורים שמספרה 42 בשטח של 1,742 מ"ר, כשטח ומספר החלקה לאחר ההפקעה. פשוט וברור, אין בהסכם המכר כל התייחסות לחלקת המקור, לא מבחינת שטחה, לא מבחינת מספרה. והמשמעות היא שבני הזוג קרפ רכשו זכויות בנחלה הכוללת את חלקת המגורים החדשה.

ולא רק שאין בהסכם המכר כל איזכור לחלקת מקור 26, אין בו גם כל התייחסות לזכות לקבלת פיצויי הפקעה. בעדותה אישרה קרפ שההסכם מתייחס לחלקה בשטח 1,742 מ"ר ושאין בהסכם התייחסות לפיצויי הפקעה, אף שלטענה מדובר בשאלה משפטית (פרוטוקול, עמ' 33 שורות 20 – 25; עמ' 35 שורות 13 - 30).

54. טוענת קרפ כי מאחר וההסכם קובע שהיא רוכשת את כלל זכויות שפר בנחלה (סעיף 2 להסכם), ומאחר וזכויות אלו כוללות גם פיצויי הפקעה, כלולות גם זכויות אלו בממכר. איני מקבלת טענה זו.

המונח "נחלה" מוגדר בהסכם כך: "יחידת משק בבית ינאי, עליה בנוי בית מגורים, הידוע כחלקה 42 (בקרוב – 90) בגוש 8340 בשטח של 1,742 מ"ר ואליה קשורים יחידת קרקע חקלאית (פרדס) חלקה 5 בגוש 8332 וכן חלק יחסי 1/44 בלתי מסוים במקרקעין נוספים השייכים לאגודה וכן כל זכויות כחברת אגודה (לרבות מכסות היצור המגיעות לה – עד כמה שמגיעות לה – כולל בענף הלול)". היינו הנחלה כוללת זכויות מארבעה סוגים: בית מגורים, קרקע חקלאית, חלק יחסי במקרקעי האגודה, וזכויות כחבר אגודה. בשום מקום לא נכתב כי הנחלה כוללת גם פיצויי הפקעה וגם אין בהסכם כל התייחסות אחרת לפיצויים אלו. אין באמירה הכוללת בדבר רכישת כלל זכויות הנחלה כדי לכלול במונח נחלה זכויות שאינן כלולות בו. זאת בעיקר כאשר מדובר בשטח שלא נרכש במסגרת ההסכם, והופקע עשרות שנים קודם לכן.

55. עיגון נוסף לזכות לפיצויי הפקעה מוצאת קרפ בחוזה החכירה שהיא ובעלה חתמו עם קק"ל ביום 13.04.94. לפי הטענה, חוזה החכירה הוא חוזה המשך לחוזה החכירה המקורי עליו חתמו בני הזוג שפר, ומכאן שבני הזוג קרפ חכרו מקק"ל את הנחלה על כלל זכויותיה (וחובותיה) לרבות הזכות לפיצויי הפקעה.

גם בטענה זו אין ממש. חוזה החכירה מסדיר את זכויות הצדדים להסכם ואת חובותיהם, והצדדים לו הם בעל הקרקע (באמצעות מנהל מקרקעי ישראל) והחוכר. אין לחוזה זה כל קשר עם פיצויי הפקעה שעל הגוף המפקיע לשלם לחוכר קודם. יתרה מזאת. חוזה החכירה עליו חתמו קרפ מתייחס במפורש לחלקה 42, ואילו חוזה החכירה עליו חתמו שפר מתייחס במפורש לחלקה 26 (נספח ג' לתצהיר קרפ). מכאן, שאם בכלל ניתן להסיק מסקנה כלשהי מהאמור בחוזה החכירה עליו חתמו קרפ, יש להסיק כי החוזה מתייחס לחלקה החדשה.

56. טענה נוספת היא שבעת הרכישה קרפ ידעה שהיא רוכשת גם את הזכות לפיצויי הפקעה, כדבריה: "כאשר רכשנו את הנחלה ידענו שאנו רוכשים אותה עם כל הזכויות והחובות הנלוות אליה המועד הרכישה .... זכויות לפיצויים בגין הפקעת חלקים מהנחלה המקורית – הועברו אלינו עם רכישת הנחלה" (סעיף 5 לתצהיר).

גב' קרפ נחקרה אודות "ידיעה" זו, ולא שוכנעתי כי בעת הרכישה הובהר לרוכשים כי הם רוכשים גם את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה. ראשית, מדובר בעדות בעל פה שאינה מתיישבת עם האמור בחוזה, בו כאמור אין כל התייחסות לזכות לפיצויי הפקעה, ובו התייחסות מפורשת לשטח חלקת המגורים המוקטנת. שנית, אני מוצאת את העדות לא משכנעת ואף כבושה. בחקירתה נשאלה גב' קרפ אם שפר קיבלו פיצויי הפקעה והיא השיבה בשלילה, ומשנשאלה למקור הידיעה טענה שבעת המו"מ בין הצדדים, גב' שפר ז"ל אמרה כי היא לא קיבלה פיצויים והיא גם ידעה על האפשרות שיש לה להגיש תביעה (עמ' 28 שורה 33 – עמ' 29 שורה 19). לכאורה מדובר בראייה מהותית מאוד, כי בעת הרכישה המוכרים הבהירו לקונים שהעסקה כוללת את הזכות לפיצויי הפקעה. אלא שטענה מהותית זו אינה נזכרת לא בכתב התביעה ולא בתצהיר, והיא עלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית. שלישית, קרפ נשאלה על שום מה המתינה כ – 25 שנה עם התביעה, ותשובתה היתה "הייתי בת 21, כל עניין הנחלה היו שם הרבה דברים שלא היו בראש מעייני באותה תקופה" (עמ' 29 שורה 21). אני מוצאת תשובה זו לא הגיונית ולא משכנעת. מכל מקום כיום, לאחר פטירת המוכרת גב' שפר אין כל דרך לבחון מה נאמר או לא נאמר במסגרת מו"מ שהתנהל כמעט 30 שנה טרם מסירת העדות. רביעית, אם אמנם הזכות לקבלת פיצויי הפקעה כלולה במכר, ניתן לצפות שהדבר יבוא לידי ביטוי במחיר העסקה. ואולם, לא הוצגה כל עדות כגון חוות דעת שמאי או ראיה אחרת לביסוס מסקנה מעין זו, אף שלטענת קרפ הזכות לקבלת פיצויים שוקללה במחיר העסקה (עמ' 30 שורה 19).

מכל האמור לא מצאתי את העדות משכנעת, ואין בה כדי להוכיח במידה הנדרשת, כי במועד ביצוע העסקה, הוסכם בין הצדדים שהממכר כולל גם את הזכות לפיצויי הפקעה.

57. סיכומו של דבר. בחוזה לרכישת הנחלה נכתב במפורש שהממכר כולל את חלקה 42 לפי שטחה לאחר ההפקעה, לא הוכח כי במסגרת העסקה רכשו קרפ גם את הזכות לפיצויי הפקעה בגין ההפקעה בחלקת המקור, ככל שזו היתה קיימת בכלל במועד ביצוע העסקה.

תובעים 3-4 – לויצקי

58. העברת הזכויות בנחלת לויצקי פורטה לעיל, כאמור לויצקי רכשו את הנחלה ממר קצוביץ לפי הסכם מיום 20.10.76. היינו הרכישה היתה כחלוף 12 שנה מהמועד הקובע (23.04.64), כחלוף כ - 10 שנים ממועד תפיסת השטח, וכחלוף כ – 16 שנים ממועד שינוי הרישום לפי מפת מדידה לצרכי רישום ת/6 (25.03.60). היינן, חלפו שנים רבות מעת הקטנת חלקת המגורים בנחלה משטח של 3,071 מ"ר (חלקת מקור 25) לשטח של 1,823 מ"ר (חלקה חדשה 40).

59. לפי האמור בהסכם המכר, קצוביץ הוא הבעלים של "משק חקלאי" הכולל "בית מגורים ומבנה משק, פרדסי עצי פרי ואדמות שלחין". בסעיף 2 להסכם מצהיר המוכר מה כלול במשק החקלאי, ובין היתר "בית מגורים בן 3 חדרים וחדרי נוחיות על חלקה 40 בגוש 8340". היינו, הסכם המכר מתייחס במפורש לחלקה החדשה, חלקה 40, לא לחלקת המקור 25. ביום 14.03.77 חתמו קצוביץ, לויצקי וקק"ל על שטר העברת זכות חכירה ונכתב בו כי הזכות הנעברת היא, בין היתר, חלקה 40 ששטחה 1,823 מ"ר (נספח ו לתצהיר לויצקי).

על פניו, הנחלה שנרכשה כוללת את חלקת המגורים החדשה (המוקטנת).

60. גם לויצקי טוענים שלמרות האמור בחוזה, הממכר כלל גם את הזכות לפיצויי הפקעה, שכן לגרסתם, עת רכשו את הנחלה הם ידעו כי הם רוכשים גם את כלל הזכויות והחובות הנלוות לנחלה "לרבות הזכות לקבל פיצויים בגין הפקעת חלק מהנחלה מושא חוזה החכירה המקורי" (סעיף 5 לתצהיר לויצקי). לעניין זה מפנים לויצקי לסעיף 4 לחוזה בו נכתב כי "הקונים מתחייבים בזה לקבל ולקנות מאת המוכר את המשק החקלאי ואת כל זכויותיו כמותנה בהסכם זה". איני מקבלת טענה זו.

חוזה המכר ברור, והגדרת המונח משק חקלאי אינה כוללת את הזכות לפיצויים, אלא כמפורט בחוזה: בית מגורים, מבנה משק ושטחים חקלאיים הצמודים לנחלה. אין באמירה החוזית הכללית כי הקונה רוכש את כלל זכויות המשק החקלאי, כדי להקנות לרוכש זכויות נוספות שלא נכללו בחוזה, המילים כלל הזכויות משמען כלל הזכויות הקשורות בממכר הוא המשק החקלאי כהגדרתו בחוזה. ואכן, בעדותו הודה גם לויצקי כי אין בהסכם התייחסות לזכות לתבוע פיצויים וכי לא צורף להסכם שטר המחאת זכויות לתבוע פיצויי הפקעה (עמ' 49 שורות 23 – 29).

61. לויצקי מפנים למכתב ששלח בזמנו מושב בית ינאי לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל) בו בקשה כי המנהל ייתן הסכמתו להעברת זכויות החכירה בנחלה מקצוביץ ללויצקי. מכתב זה אינו מסייע ללויצקי שכן נכתב בו שיחידת המשק המועברת היא בשטח של כ – 25 דונם, ושחלקת הבית היא חלקה 40 ששטחה כ – 2 דונם, היינו כשטח חלקת המגורים לאחר ההפקעה (נספח ד' לתצהיר לויצקי).

62. טוענים לויצקי כי שטר העברת זכות החכירה עליו חתמו קצוביץ לויצקי וקק"ל (נספח ו' לתצהיר) תומך בטענתם, שכן הוא מפנה לחוזה החכירה המקורי בין קק"ל לקצוביץ שבו הוחכרה לקצוביץ חלקת מקור 25. אין במסמך זה כדי לסייע ללויצקי.

בשטר העברת זכות החכירה נכתב כי הנכס המוחכר הוא חלקה 40 בשטח 1,823 מ"ר (וכן חלקה נוספת שאינה חלק מהליך זה). מכאן, שבניגוד לנטען, הנחלה אינה כוללת את חלקת מקור 25, והזכויות בה מעולם לא הועברו ללויצקי.

63. טוענים לויצקי כי כאשר רכשו את הנחלה הם ידעו שהם רוכשים גם את "הזכות לקבל פיצויים בגין הפקעת חלק מהנחלה מושא חוזה החכירה המקורי". טענה זו לא הוכחה, ועדות לויצקי לעניין זה לא היתה משכנעת.

ראשית, טענת לויצקי היא עדות בעל פה שאינה מתיישבת עם החוזה הכתוב, בו כאמור אין כל התייחסות לזכות לפיצויי הפקעה. שנית, פרטים רבים בעדות עלו לראשונה בחקירה הנגדית. בחקירתו טען לויצקי שידוע לו שקצוביץ לא קיבלו פיצויי הפקעה: "אני אומר שלא מצאתי שום דבר כתוב במסמכי האגודה שהוא קיבל, ואני הייתי יושב ראש האגודה.... יותר מזה מפיו של מר קצוביץ' אני יודע שהוא לא קיבל דבר, הוא אמר לי את זה במפורש" (עמ' 46 שורות 18 – 27). הטענות כי לויצקי היה יו"ר האגודה, כי הוא חיפש במסמכים, וכי קצוביץ' אמר לו במפורש כי לא קיבל פיצוי, עלו לראשונה בעת העדות כאשר בתצהיר הטענה היא כללית וסתמית לחלוטין. מדובר בגרסה כבושה, העדות לגבי דברים שאמר קצוביץ' היא עדות שמיעה, והיא גם מתייחסת לדברים שנאמרו ללויצקי (לגרסתו) בשנת 1976, יותר מ – 40 שנה טרם מועד העדות. קשה להלום כי הדברים זכורים כיום כחלוף שנים כה רבות. ומכל מקום אם כך נאמר, לא ברור מדוע הדברים לא מצאו מקומם בתצהיר. לא ברור גם באלו מסמכים של האגודה חיפש לויצקי שכן כל מסמך לא הוצג אף שלפי העדות לויצקי עיין במסמכי האגודה ושימש כיושב ראש האגודה. שלישית, גם ביחס ללויצקי, מדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, אפילו גב' לויצקי החתומה על התצהיר לא התייצבה למסירת עדות. רביעית, כפי האמור ביחס לקרפ כך גם ביחס ללויצקי. אם אמנם הזכות לקבלת פיצויים כלולה במכר, ניתן היה לצפות שהדבר יבוא לידי ביטוי במחיר העסקה, אולם לא הוצגו כל ראיות לתמוך בתזה זו. במכלול נסיבות אלו אני מוצאת את עדות לויצקי לא משכנעת.

64. גרסת לויצקי תמוהה גם נוכח מחדלם רב השנים לתבוע פיצויי הפקעה. כזכור, לויצקי רכשו את הזכויות במשק בשנת 1976. ואולם למרות שלגרסתם כבר בעת הרכישה נאמר להם כי טרם שולמו פיצויי הפקעה והעסקה כוללת גם את זכות התביעה, רק בשנת 2016 כחלוף 40 שנה ממועד הרכישה, הוגשה התביעה. לויצקי נחקר אודות שיהוי ארוך שנים זה, ותשובתו היתה כי נאמר לו ש"עבר זמנו בטל קורבנו" (עמ' 47 שורות 13 – 14, עמ' 52 שורות 6 – 7). תשובה זו אינה מניחה את הדעת שהרי לא ברור מדוע לא הוגשה התביעה סמוך לאחר הרכישה. תמיהה זו גוברת נוכח טענת לויצקי כי בעת הרכישה לא היו בידו די משאבים לרכישת המשק ובני הזוג נאלצו ללוות מהאגודה כספים ולשעבד לשם כך את חלקם בפרדס (סעיף 4 לתצהיר לויצקי; פרוטוקול עמ' 48 שורות 25 - 28). אין כל הסבר לכך שלויצקי, שנאלצו ללוות כספים, לא הגישו תביעה לשם מימון הרכישה.

65. ועוד. מתברר שלויצקי דווקא כן פעלו למימוש זכויותיהם, אך לא לגבי ההפקעה הנדונה אלא לגבי הפקעה אחרת. מדובר בהפקעה שאינה רלוונטית להליך זה על כן אין צורך לעמוד על פרטי הדברים, אולם עולה כי בין השנים 1995 – 2002 התקיימו בין הצדדים מגעים לפיצוי בגין הודעת מע"צ על כוונה לתפוס 183 מ"ר מחלקה 40, ואלו הסתיימו לבסוף נוכח הודעת מע"צ כי נפלה טעות בהודעה ואין כוונה להפקיע שטחים מנחלת לויצקי (סעיף 11 לתצהיר לויצקי ונספחים י(1) – י(2) לתצהיר; סעיפים 14 – 27 לתצהיר צפריר ונספחים 5 – 14 לתצהיר). לטעמי אין זה מתקבל על הדעת כי לויצקי יעמדו על זכות הפיצוי בגין תפיסת שטח של 183 מ"ר, אך לא ייעמדו על זכות הפיצוי ביחס לשטח של 1,248 מ"ר.

66. מכל האמור, לא הוכח כי הזכות לפיצויי הפקעה, ככל שהיתה קיימת לקצוביץ במועד העסקה, נמכרה או הועברה ללויצקי שרכשו רק את חלקה 40 החדשה.

תובעים 5-7 – אליעז

67. העברת הזכויות בנחלת אליעז פורטה לעיל, כאמור אליעז רכשו את הנחלה מבני הזוג ברושקובסקי לפי שני הסכמי מכר מיום 30.03.73 ומיום 01.04.73. היינו העסקה בוצעה כחלוף 9 שנים לערך מהמועד הקובע (23.04.64), כחלוף כ – 13 שנים ממועד שינוי הרישום לפי מפת מדידה לצרכי רישום ת/6 (25.03.60), ולאחר שהקרקע נתפסה. מכאן שבמועד העסקה ניכר היה שחלקת המגורים של הנחלה הוקטנה, וחלף שטח של 3,238 מ"ר (חלקת מקור 24), שטח חלקת המגורים הוא 1,725 מ"ר בלבד (חלקה חדשה 38).

מהות הממכר פורטה בהסכם המכר, ב"הואיל" הראשון להסכם נכתב כך: "המוכר הינו הבעלים... ו/או בעל זכויות חכירה והמחזיק של חלקת אדמה, בשטח של 1 דונם ו-725 מ"ר... והידועה כחלקה 38 בגוש 8340, להלן 'הנכס'". היינו, ההסכם ברור ומפורש ונכתב בו שמושא ההסכם היא חלקה 38 המוקטנת לא חלקת המקור.

68. למרות זאת, גם גב' אליעז כיתר התובעים טוענת שבמועד הרכישה הבהירו לה המוכרים שחלק מהנחלה המקורית הופקע, שלא שולמו פיצויים, ושככל וישולמו פיצויים אליעז יהיו זכאים להם (סעיף 6 לתצהיר).

בחנתי את הראיות ואיני סבורה כי אליעז הוכיחה גרסתה, לא הוכח שבמועד הרכישה נאמר לאליעז על ידי המוכרים שהרכישה כוללת גם את פיצויי הפקעה,.

69. אליעז נחקרה על גרסתה, ומצאתי את העדות לא משכנעת. ראשית, כיתר התובעים, אף עדות אליעז היא עדות יחידה של בעלת דין המעוניינת בתוצאות ההליך. עדות זו היא גם עדות שמיעה לגבי דברים שברושקובסקי מסרו לפי הטענה לאליעז במועד ביצוע העסקה. שנית, העדות מתייחסת לדברים שלפי הטענה נאמרו לגב' אליעז עוד בשנת 1973, מעל 45 שנה טרם מועד מסירת העדות. בהיעדר כל איזכור או רישום, קשה להלום כי הדברים זכורים כיום לעדה. שלישית, גם ביחס לאליעז, אין כל אינדיקציה לכך שהזכות לקבלת פיצויי הפקעה, עליה לגרסת אליעז דובר מפורשות, שוקללה במחיר העסקה.

70. זאת ועוד, גם לגבי אליעז לא הוצג כל הסבר לכך, שאף שעוד בשנת 1973 גב' אליעז היתה מודעת לזכות התביעה, לא ננקטה על ידה כל פעולה למימוש הזכות, אף לא נשלח מכתב דרישה תקופה העולה על ארבעים שנה. אליעז נשאלה על מחדלה ולא מצאתי בעדותה מענה מניח את הדעת. הטענה כי עורכי הדין שטיפלו בנושא אמרו כי "זה אבוד" (עמ' 40 שורה 13), היא טענה סתמית שאינה נתמכת בדבר, בעיקר כאשר בהמשך התשובה שבה העדה ומדגישה כי היא מעולם לא זנחה תביעתה (עמ' 40 שורות 19 – 20). ואפילו בשנת 1995, עת נשלח לאליעז מכתב המודיע על כוונת מע"צ לתפוס שטחים נוספים בנחלה (כוונה שלא מומשה לבסוף), לא הוגשה כל תביעה, וגם לכך אין כל הסבר סביר.

71. אליעז מפנים לחוזה החכירה שחתמה קק"ל עם המוכרים ברושקובסקי ועם בני הזוג רובין מהם רכשו ברושקובסקי זכויותיהם. אין באלו כדי לסייע לאליעז. מסמכים אלו מתייחסים לחלקת מקור 25, לא לחלקה 38 החדשה, שהיא זו שנמכרה לאליעז כחלק מהעסקה לרכישת הנחלה.

72. סיכומו של דבר. גרסת אליעז נסמכת על עדותה היחידה לגבי דברים שנאמרו לפני הטענה לעדה ולבעלה ז"ל במועד ביצוע העסקה. מדובר בעדות שמיעה שאינה תואמת לחוזה הכתוב, תוכנה דברים שנאמרו מעל 45 שנה טרם מועד מסירת העדות, והיא נעדרת כל תמיכה. לא ניתן לבסס על יסוד עדות זו מסקנה כי אליעז רכשו מברושקובסקי גם את הזכות לפיצויי הפקעה, ככל שזו היתה קיימת במועד הרכישה.

תמיהות נוספות בגרסת תובעים 2 – 7

73. בנוסף לניתוח פרטני של גרסאות כל אחד מהתובעים, אוסיף עוד זאת.

לטעמי תמוה עד מאוד הכיצד זה לכל התובעים כולם, אשר רכשו נחלות שונות, במועדים שונים וממוכרים שונים, נאמרו בעל פה אותם דברים עצמם. והכיצד זה איש מהתובעים לא מצא לנכון לעגן זכויותיו בכתובים אף שמדובר בסכומי כסף לא מבוטלים.

ולא רק זאת, אלא שלמרות שלפי הטענה כל התובעים כולם ידעו כבר במועד ביצוע העסקה כי עומדת להם הזכות לתבוע פיצוי, איש מהתובעים לא מימש זכויותיו, ואיש מהם לא פנה עשרות שנים לגורמים המפקיעים, אף לא במכתב דרישה, אף שלפי הטענה לתובעים נגרם סבל של ממש מההפקעה, מהקטנת חלקות המגורים ומהקרבה לכביש.

אני סבורה כי מדובר בגרסה לא הגיונית ולא סבירה, וניתן היה לצפות כי יובאו לה תימוכין, מעבר לעדויות התובעים עצמם.

74. זאת ועוד, הסברי התובעים למחדלם לתבוע זכויותיהם אינם משכנעים, והתמונה העולה מהעדויות היא כי התובעים לא התכוונו לתבוע עד שבא מי שבא, העירם מתרדמתם והם החליטו לנסות מזלם.

וכך, שטרן העיד כי: "לא פניתי, עד שמאיר וויס לא אמר לי על הלכת אבידור... לא הייתי מגיע לבימה"ש על זה" (עמ' 25 שורות 23 – 25). קרפ העידה כי "כל עניין הנחלה היו שם הרבה דברים שלא היה בראש מעייני באותה עת" (עמ' 29 שורות 21 – 22; עמ' 31, שורות 4 – 6). אליעז העידה כי "המעט שאני יכולה לומר מידע שלי לא נעשה הרבה בנושא הזה כי תמיד אמרו לנו זה אבוד, זה אבוד" (עמ' 40 שורות 12 – 13). לויצקי דווקא החל לנקוט פעולות לשם הגשת תביעה ואף פנה לשם כך לבעל מקצוע, אך לבסוף לא עשה דבר "ההליך נעצר. לי נאמר שעבר זמנו בטל קורבנו... לא ויתרתי על תביעתי, אמרו לי שאין לי מעמד בתביעה, אתה רוצה להגיד ויתרתי? אז ויתרתי כן" (עמ' 47, שורות 13 - 19), ומדוע הוגשה התביעה? "בעקבות פסק הדין של בג"צ מסביבות 2013 ... " (עמ' 52 שורות 1 - 9).

אני סבורה כי אין בעדויות כדי להבהיר את השהוי ארוך השנים, והן גם אינן מתיישבות עם גרסה כי במועד הרכישה הובהר לתובעים שעומדת להם זכות תביעה. ואם אקבל גרסה זו, אין אלא לקבוע כי התובעים זנחו תביעתם.

נטל ההוכחה

75. טוענים התובעים כי בהתאם לפסיקה, חזקה היא כי מי שרכש קרקע רכש גם את הזכות לפיצויי הפקעה, ומשכך נטל ההוכחה עובר לנתבעים להוכיח שזכות הפיצוי לא הועברה. איני מקבלת טענה זו, ואיני סבורה כי פסקי הדין עליהם נסמכים התובעים 2 – 7 מסייעים להם, באשר הנסיבות בפני שונות.

76. מבחינה עקרונית, הזכות לקבלת פיצויי הפקעה היא זכות הניתנת למכירה או להמחאה (עניין רפאלי הנ"ל). עם זאת, השאלה אם אמנם נמכרה הזכות או הומחתה היא שאלה שונה, ומדובר בשאלה שבעובדה שעל בית משפט להכריע בה בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה על יסוד הראיות שהובאו (ראו פסקי הדין של כב' השופט יעקב שינמן בת.א (מרכז) 43084-03-16 ניהו בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון; ובת.א (מרכז) 42647-03-16 מלכיאל נ' נתיבי ישראל החברה הישראלית לדרכים בע"מ).

77. כמבואר לעיל, הנסיבות שבפני אינן תומכות במסקנה כי זכות הפיצוי נמכרה או הומחתה, וזאת בשונה מפסקי הדין אליהם היפנו התובעים, בהם קבע בית משפט, על יסוד הנסיבות שהוכחו, כי קיימת חזקה בדבר העברת זכות הפיצוי (ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' מסרי ואח'; ה"פ 54444-07-13 ק.א.א נ' נתיבי ישראל ואח'; ת"א 11309-10-15 גו'בראן (המנוח) ואח' נ' עיריית חיפה; ת"א 40956-03-16 שאולי נ' עיריית קרית אתא; עמ"נ 45579-07-16 פרג'ון ואח' ועדה מקומית לתכנון חדרה ואח'; ת"א 3011-08-17 דיין ואח' נ' שר התחבורה; ת"א 42154-03-16 הרשזון נ' מדינת ישראל).

וכך, בעניין רפאלי נדון סכסוך בין שני צדדים לעסקת מכר, כאשר כל אחד מהצדדים טען כי זכות הפיצוי היא בידו. נקבע, כעניין שבעובדה, שמנסיבות העניין יש להסיק כי ההסכמה החוזית להעברת כלל זכויות המגרש מהמוכר לקונה, כללה גם את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה. קביעה זו התבססה על נסיבות ביצוע העסקה, בין היתר, קיומו של הסכם לחלוקת הפיצויים בין המוכר ובין בעל החלקה האחר, על מטרת החוק ועל עשיית הצדק.

בעניין מסרי נדונה השאלה אם זכות הפיצויים הועברה אגב העברת קרקע בעסקת מתנה, ונקבע, בהסתמך על עניין רפאלי, כי כאשר פלוני מעביר קרקע לאלמוני ללא תמורה, ולפלוני זכות בעלת שווי כספי הקשורה בקרקע, היא הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, כי אז בהיעדר ראיה לסתור, ניתן להניח שזכות זו הועברה גם היא, מכללא, למקבל המתנה.

בת"א 42154-03-16 הרשנזון נ' מדינת ישראל הוכח שהחלקה נמכרה במלואה כולל החלק שהופקע ובמחיר מלא; ובעמ"נ 45579-07-16 פרג'ון ואח' ועדה מקומית לתכנון חדרה ואח' נקבע כי הנטל להוכיח שהזכות הומחתה רובץ על הטוען, אלא שלאחר בחינת כלל הראיות נקבע שהנטל הורם.

פסקי דין אלו, כמו יתר פסק הדין אליהם היפנו התובעים, מתייחסים לפיצוי הפקעה בגין הקרקע מושא העסקה. ואולם בענייננו העסקה אינה כוללת את הקרקע שהופקעה מהנחלה שנים רבות קודם לכן. לאור זאת ההנחה לגבי העברת זכות התביעה אינה קיימת, ויש להוכיח כי במסגרת העסקה כך הוסכם בין הצדדים. זאת לא הוכח.

78. נראה שטענת התובעים לגבי קיומה של הנחה בדבר העברת זכות הפיצוי, מבוססת על טענה כי הנכס שנמכר היא "נחלה" במובחן מ"חלקה". והטענה היא כי אין לבחון מה בדיוק כלול בחלקה, די בכך שנמכרה נחלה כדי להחיל את החזקה. איני מקבלת טענה זו.

אמנם התובעים רכשו נחלות במושב בית ינאי, אולם הסכמי המכר מתארים בדיוק מה כוללות הנחלות, ואלו כוללות חלקות מגורים מוקטנות כפי שיטחן לאחר ההפקעה ובמועד ביצוע העסקה.

79. טוענים התובעים שהחזקה כי הם רכשו את הזכות לפיצויי הפקעה עולה גם מהקריטריונים שקבע שר התחבורה לתשלום פיצויים מן החסד לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים, וליתר דיוק סעיף 6 לקריטריונים הקובע כי "לפיצוי עשוי להיות זכאי גם מי שאינו הנפקע, אם רכש את הקרקע לאחר מועד פרסום צו הדרכים ומסילות הברזל הנוגע לקרקע, אך מן ההסכם בינו לבין מוכר הקרקע לא עולה במפורש או במשתמע כי לא הוסבו לו זכויות המוכר לפיצוי בגין ההפקעה" (מוצג 9 למסמכי משרד התחבורה). לטענתם, מקריטריון זה יש להסיק כי ברירת המחדל היא מכר הזכות, וגם מכאן שהם הוכיחו גרסתם.

איני מקבלת טענה זו, מאותם נימוקים שכבר פורטו. קריטריון 6 מתייחס להעברת זכויות בקרקע המופקעת, כאמור, בענייננו לא הועברו זכויות בקרקע שהופקעה היא חלקת המקור, אלא בקרקע שנותרה לאחר ההפקעה, החלקה החדשה, ובקרקע זו לא בוצעה כל הפקעה.

סיכום ביניים

80. סיכומם של דברים. אין בפסקי הדין בהם נקבעה חזקה לכאורית לגבי העברת זכות הפיצוי כדי לסייע לתובעים 2 – 7, ולא עלה בידיהם לבסס טענתם.

חוזה המכר של כל אחד ואחד מהתובעים מתאר את שטח חלקת המגורים שנרכשה, בכולם השטח אינו כולל את שטח ההפקעה, לא הובאו ראיות לתמיכה בטענה כי הזכות נמכרה כחלק מהעסקה, העדים היחידים שהעידו הם התובעים עצמם שבעדויותיהם היו קשיים לא מבוטלים, לא הוצגו מסמכים או חוות דעת מומחים, לא ניתן כל הסבר לשיהוי רב השנים, והגרסה הזהה של כלל העדים תמוהה כשלעצמה. בנסיבות אלו לא עלה בידי התובעים להוכיח גרסתם.

התוצאה היא שתובעים 2 – 7 לא הוכיחו שקיימת בידם עילה לתביעה, ויש לדחות תביעתם.

תובע 1 - ישעיהו שטרן

81. שטרן הוא היחיד מבין התובעים המחזיק בנחלה מכוח ירושה שאת הזכויות בה הוא ירש מאביו המנוח, שמואל שטרן ז"ל (נספחים ו - ח' לתצהיר). כמתואר לעיל, חלקת המגורים בנחלת שטרן היא כיום חלקה 56, חלקה זו נוצרה בשנת 2006 עקב איחוד חלקות 34 ו – 36 שנוצרו עקב חלוקת חלקות מקור 22 ו – 23.

אין מחלוקת כי לאב המנוח היו זכויות בחלקות 34 ו – 36 החדשות ואלו הועברו לתובע שטרן, אולם בכך אין לסייע לשטרן שכן ההפקעות שבוצעו אינן בחלקות החדשות אלא בחלקות מקור 22 ו – 23. מכאן כי יש לבחון אם שטרן, כמי שירש את חלקות 34, 36 ירש גם את הזכות לפיצויי הפקעה בגין ההפקעה מחלקות 22 – 23.

הנתבעים טוענים שלשטרן מעולם לא היו זכויות בחלקת מקור 22, מודים כי היו לו זכויות בחלקת מקור 23, אך לגביה טוענים כי כבר ניתנו פיצויים.

חלקת מקור 22

82. לאחר שבחנתי את הראיות, מצאתי כי שטרן לא הוכיח שלאביו המנוח היו זכויות בחלקה 22. אמנם לאב היו זכויות בחלקה 34 החדשה, אולם אין בכך כדי ללמד על זכויות בחלקת מקור 22 או על זכות לפיצויים בגין הפקעה מחלקה 22.

83. שטרן לא הציג כל מסמך לביסוס הטענה כי לאביו המנוח היו זכויות בחלקה 22, המסמכים היחידים שהוצגו מתייחסים לזכויות האב בחלקה 34 החדשה, וזאת רק החל משנת 1966 (חוזה חכירה חקלאי מיום 12.02.66 ביחס לחלקה 34 צורף כנספח ו' לתצהיר שטרן).

מהמסמכים שהוצגו עולה כי ביום 20.07.49 נחתם חוזה חכירה בין קק"ל לשמואל שטרן ז"ל ביחס לחלקה 23, לא ביחס לחלקה 22, ולפיו האב המנוח חכר את הנחלה עד ליום 30.09.82. אין בחוזה זה כדי לבסס כל זכויות בחלקה 22 הסמוכה. ביום 12.02.66 נחתם חוזה חכירה חקלאי נוסף, בו חלקה 34 הוחכרה לאב המנוח, וזאת עד תום מועד החכירה שנקבע בהסכם החכירה משנת 1949, 30.09.82 (נספח ו לתצהיר שטרן). לפי האמור בהסכם החכירה הנוסף, שטרן הוא בעל זכות חכירה של חלקה 36 (חלק מחלקת מקור 23), ומאחר ובהסכמת קק"ל, המושב והסוכנות היהודית בפועל שטרן מעבד ומחזיק גם את חלקה 34 (חלק מחלקת מקור 22) המהווה השלמה ליחידת המשק החקלאי, מוסכם כי שטרן יחכור גם את חלקה 34. גם בהסכם זה אין התייחסות לחלקה 22 כך שגם בו אין כדי לבסס זכויות לשטרן בחלקה 22.

ולא רק שלא הוצגו מסמכים המעידים כי היו לשטרן זכויות גם בחלקה 22, נסחי רישום היסטוריים מלמדים כי לא היו לו זכויות. כך, שכן בניגוד לחלקה 23 בה רשומה זכות חכירה לטובת שטרן, בחלקה 22 לא רשומות כל זכויות (נסחים היסטוריים, נספחים 11א' לראיות משרד התחבורה).

84. מסמכים נוספים שהוצגו הם מכתבים מהשנים 1965 – 1966 מהם עולה שבשנת 1965, הביע המושב הסכמתו לכך ששטרן יחכור את חלקה 34 (נספחים ה1 – ה4 לתצהיר שטרן). לטענת שטרן ממסמכים אלו עולה כי המושב ראה באביו ז"ל בעל זכויות בחלקה 22, כגון ממכתב מיום 09.01.66 בו כותבת האגודה החקלאית בית ינאי למנהל מקרקעי ישראל כי: "בזמנו הובטח לנו לרשום חכירה על החלקה הנ"ל, המשלימה את המשק של שמואל וברכה שטרן" (נספח ה(3) לתצהיר שטרן).

אין במכתבים שהוצגו כדי ללמד מה ששטרן מבקש ללמוד, המכתב מיום 09.01.66 מתייחס רק לחלקה 34 וכך גם מסמך קודם מיום 10.02.65 שגם בו יש התייחסות לחלקות חדשות 34, 36 (נספח ה(2) לתצהיר שטרן). אין במכתבים כל ראיה להתחייבות של המושב, של המינהל או של קק"ל ביחס לחלקת מקור 22.

85. טוען שטרן כי זכור לו שאביו המנוח שהיה בעל זכויות בחלקה 23 קיבל זכויות גם בחלקה 22 הסמוכה, זאת בהסכמת המושב ושנים רבות טרם מועד ההפקעה. לפי הטענה נחלת האב המנוח היתה קטנה יותר משאר נחלות המושב, על כן הוסכם עם המושב כי חלקה 22 תועבר גם היא לחזקת האב כדי להשלים את השטח החסר (סעיפים 5 – 10 לתצהיר). וכך נטען בתצהיר: "מצפון לנחלה המקורית שלנו, בחלקה 22... היה שטח ששימש בזמן הבריטים כמזבלה. אני זוכר כילד, בהיותי בן 6 או 7, כשעוד גרנו בצריף המקורי, אחד מחברי בית ינאי הגיע עם בולדוזר, יישר את המזבלה ומילא אותה באדמה כך שניתן יהיה לנצל את השטח לגידולים. מאחר ששטח הפרדס של אבי... היה קטן מ – 10 דונם כפי שהיו רוב החברים האחרים (שהיו עשרה דונם ומעלה), החליט המושב כי השטח הצפוני שנוקה יעבור לאבי גם כן, כדי להשלים את נחלתו. וכך אבי נטע בחלקה 22 פרדס, ובחלקה המזרחי של החלקה, היכן שעובר היום כביש מס' 22, הוא זרע אספסת...".

לא ניתן לבסס מסקנה כי לאב המנוח היו זכויות חכירה בחלקה 22 על יסוד זיכרונות ילדות של מר שטרן. לא רק שהטענה כי הוסכם על מתן זכויות בחלקה 22 היא עדות שמיעה, אלא שהעדות מתייחסת לדברים שלפי הטענה נאמרו לאב המנוח עת מר שטרן היה ילד קטן. פרט לעדות זו לא הובאה כל ראייה נוספת, עדות או מסמך, ובעדות זו לא די.

אוסיף כי עצם העובדה שהאב המנוח עיבד בפועל שטחים בחלקה 22 (בהנחה כי כך היה) אינה מוכיחה דבר. אין בעיבוד בפועל כדי ללמד על הזכות לעבד, ודאי שאין בו כדי ללמד על קיומן של זכויות במקרקעין.

86. המסקנה היא כי לא הוצגה כל ראייה לביסוס זכות האב המנוח בחלקה 22, להבדיל מחלקה 34 החדשה, וזאת לכל המוקדם בשנת 1965, אלא שכמבואר לעיל, קיומן של זכויות בחלקות החדשות אינו מעיד על קיומן של זכויות בחלקות המקור.

מסקנה נוספת היא ששטרן לא הוכיח כי האב המנוח היה זכאי לפיצוי בגין ההפקעה בחלקה 22, וממילא לא הוכח כי שטרן ירש זכות מעין זו.

חלקת מקור 23

87. על הכל מוסכם שבמועד הקובע היו לאב המנוח שמואל שטרן ז"ל זכויות בחלקה 23. על כן אין גם מחלוקת כי בזמנו האב המנוח היה זכאי לקבלת פיצויי הפקעה. המחלוקת היא לגבי זכותו של שטרן, לתבוע כיום פיצויים אלו.

לטענת הנתבעים לא הוכח כי בזמנו לא ניתן פיצוי ומשכך שטרן לא הוכיח תביעתו. משרד התחבורה מוסיף וטוען כי לאב המנוח ניתן פיצוי בדמות קרקע חלופית, היא חלקה 34 שהוחכרה לשמואל שטרן ז"ל בשנת 1966 חלף הקרקע שהופקעה.

לטענות אלו משיב שטרן כי על הנתבעים הנטל להוכיח כי ניתן פיצוי, ומשלא הרימו נטל זה יש לחייבם בתשלום הפיצויים. ובאשר לטענת משרד התחבורה לגבי מתן קרקע חלופית, טענה זו אינה נכונה, חלקה 34 לא ניתנה לאביו חלף פיצויי הפקעה, אלא היא ניתנה לו ללא קשר להפקעה, וכתוספת שטח לנחלה שרכש, ששטחה היה קטן משטח יתר הנחלות.

88. המחלוקת בין הצדדים, היא למעשה בשאלה מי מהצדדים נושא בנטל להוכיח כי לא שולמו פיצויי הפקעה.

הנטל להוכיח שטרם שולמו פיצויי הפקעה

89. ברגיל, על הרשות המפקיעה הנטל להוכיח כי פיצויי הפקעה שולמו לנפקע (למשל הלכת ארידור, סעיף 57 לפסק דינה של כב' השופטת נאור). ואולם בנסיבות שבפני מצאתי כי אין מקום להטיל נטל זה על הנתבעים, ויש לחזור לנטלי הראייה הרגילים, הקובעים כי על תובע במשפט אזרחי להוכיח תביעתו בהיותו המוציא מחברו. ולענייננו, על שטרן הנטל להוכיח כי טרם שולמו פיצויי הפקעה.

מסקנה זו מתחייבת משיהוי רב השנים שדבק בתביעה. לאור שיהוי זה, וגם אם לא תידחה התביעה בעטיו, יש להורות על העברת נטל ההוכחה.

90. להבחנה בין אי סילוק תביעה מחמת שיהוי ובין מתן ביטוי ראייתי לשיהוי התייחס כב' השופט עמית בפסק הדין בעניין גיא – ליפל (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל), כדבריו: "מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחיית תביעה הוא נדיר וחריג במקומותינו, הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי... יש לשיהוי 'מחיר' במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע והן מבחינת כמות הראיות" (פסקה 97 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

באותו אופן נפסק ביחס לתביעה לפיצויי הפקעה, כבענייננו, כי השהוי היסב לנתבע נזק ראייתי שעל כן על התובע, ולא על הרשות, הנטל להוכיח כי לא שולם פיצוי. וכך נקבע:

".... אחת ממשמעויותיו של השיהוי והנזק הראייתי שעמו היא העברת הנטל למשיבים. המשיבים באו בתביעה מאוחרת מאוד לפיצויים. בנסיבות של השתהותם, עליהם – כמוציא מחברו – הראיה כי לא קיבלו פיצויים" (ע"א 5110/05 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג, פסקה 7 לפסק הדין).

91. שטרן הגיש תביעתו בשיהוי רב מאוד, אם ניקח בחשבון כי הוא תובע מכוחו של אביו, מדובר בשיהוי של לא פחות מחמישים שנה. במהלך אותם שנים חלו שינויים משמעותיים מאוד אצל הנתבעים, ומהחומר בפני עולה כי בשל כך נגרם לנתבעים נזק ראייתי של ממש, בפרט בכל הקשור ליכולתם להוכיח כי כבר שולמו פיצויי הפקעה.

העד מטעם נת"י, צפריר, מתאר בתצהירו את השינויים שעבר הגוף המפקיע. במועדים הרלוונטיים היתה מע"צ הגוף האחראי על הכבישים, עם השנים ולאור מספר רפורמות ממשלתיות בוצעו שינויים מבניים, תחילה היתה מע"צ יחידת סמך במשרד הבינוי והשיכון, בשנות התשעים עברה מע"צ להיות יחידת סמך במשרד התשתיות הלאומיות, ולאחר מכן במשרד התחבורה. בהמשך הפכה מע"צ לחברה ממשלתית הפועלת תחת משרד התחבורה (סעיף 37 לתצהיר צפריר). שינויים אלה גררו חילופי תפקידים, וכיום "קשה עד בלתי אפשרי לאתר את הגורמים שפעלו בפרויקט במועדים הרלוונטיים לתביעה זו על מנת שיוכלו ליתן עדות בכל הנוגע למסכת העובדתית הקשורה בהפקעה לאשורה, ובדומה, קשה עד בלתי אפשרי, לאתר מסמכים רבים עקב אותם מעברים בין יחידות, ככל שאלה כלל קיימים" (סעיף 38 לתצהיר). בעדותו הוסיף צפריר והבהיר כי התביעה מתייחסת לחלקות החדשות, "מה היה לפני כן אני לא יודע, גם לא מצאתי בארכיב מידע לגבי זה" (עמ' 74 שורות 1-11).

משמעות הדברים היא כי לא אותרו מסמכים או עדים היכולים לשפוך אור על קורות ההפקעה בחלקות המקור. טענותיו של צפריר לא נסתרו, והמסקנה היא שהשיהוי הרב פגע ביכולתם של הנתבעים להתגונן מפני התביעה. בנסיבות אלו, על שטרן הנטל להוכיח כי אביו לא פוצה בגין ההפקעה. נטל זה לא הורם.

92. כזכור, משרד התחבורה טוען שהזכויות בחלקה 34 ניתנו לשטרן כפיצוי על ההפקעה בחלקה 23. שטרן טוען כי חלקה 34 ניתנה לאביו לשם השלמת שטח הנחלה, ולא כפיצויי הפקעה.

לאחר בחינת הטענות, אני סבורה כי אין בידי די ראיות לשם קביעת ממצאים ברורים, ובנסיבות אלו, שטרן שעליו הנטל להוכיח כי לא ניתן פיצוי, לא הוכיח תביעתו.

93. שטרן לא הציג מסמכים לתמיכה בגרסתו, ובעדותו הודה כי כלל לא ניסה לאתר מסמכים (עמ' 22 שורות 9 – 10). גם עדים לא הובאו לבד מעדות שטרן, הנסמכת בעיקרה על שמועות ועל זיכרונות ילדות. שטרן כותב בתצהירו שלמיטב ידיעתו איש מבין בעלי הזכויות בנחלות מהן הופקעו שטחים לא פוצה וכי אביו מעולם לא פוצה (סעיף 11 לתצהיר). ואולם בחקירתו הנגדית הודה כי לא ניסה לבדוק אם ישנם מסמכים המתעדים העברות כספים לאביו בשנות החמישים, שישים, או שבעים (עמ' 22, שורות 7 - 10), כי אינו יודע אם אביו פנה או הגיש תביעה (עמ' 22 שורות 14 – 18), כי אינו יודע אם אביו פנה בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (עמ' 22 שורות 16 – 18), ולמעשה הטענה כי אביו לא פוצה היא מסקנה שהוא מסיק, כדבריו: "אני מניח שאילו היה מפוצה הייתי יודע..." (עמ' 22, שורה 22), ובהמשך: "לא ידוע לי שהוא קיבל אגורה אחת. אני יודע כילד מה היה בשנות ה – 50, אני אומר שאם אבי היה מקבל הייתי יודע" (עמ' 23, שורות 4 - 6).

אין בעדות מעין זו כדי לבסס מסקנה כי האב המנוח לא קיבל פיצוי. בנסיבות אלו, וגם אם לא הוכח שחלקה 34 ניתנה לאב המנוח כפיצוי, לא ניתן לשלול את הטענה, ומכל מקום, יש בה כדי להמחיש את הנזק הראייתי שנגרם נוכח השיהוי בהגשת התביעה.

94. סיכומם של דברים. שטרן לא הוכיח כי לאביו היו זכויות בחלקת מקור 22, להבדיל מזכויות בחלקה 34 החדשה. שטרן גם לא הוכיח כי אביו המנוח לא פוצה על ההפקעה בחלקה 23 בין בדמות קרקע חלופית כטענת משרד התחבורה, בין בדרך אחרת.

בנסיבות אלו, שטרן לא הוכיח תביעתו.

95. אוסיף, כי אותה מסקנה עצמה יפה גם לתביעת תובעים 2 – 7 שבדומה לשטרן נוכח השיהוי רב השנים עליהם הנטל להוכיח כי לא ניתן פיצוי לבעלי הזכויות בחלקות המקור במועד ההפקעה. זאת לא הוכח, ובכך טעם נוסף ונפרד לדחיית תביעת התובעים כולם.

96. אמנם כל התובעים הצהירו והעידו כי ידוע להם שהמוכרים לא קיבלו פיצויי הפקעה, אולם מדובר בעדויות בעלמא, שבעיקרן הם עדויות שמיעה שלא הוכחו.

קרפ כתבה בתצהירה רק באופן כללי שמעולם לא שולמו פיצויים (סעיף 10 לתצהיר קרפ), ובעדותה טענה שגב' שפר היא שאמרה זאת לבעלה המנוח בעת ניהול המשא ומתן לרכישת הנחלה (עמ' 28, שורה 33 – עמ' 29, שורה 3). אין כל משקל לעדות על דברים שאמרה גב' שפר המנוחה לבעלה המנוח של גב' קרפ.

אליעז כותבת בתצהירה שהמוכרים סיפרו בזמנו שלא שולמו להם פיצויים (סעיף 6 לתצהיר אליעז), אולם אין די בכך, שכן מדובר בעדות שמיעה שאינה נתמכת בכל ראיה נוספת, ולא ניתן לדעת אם לבני הזוג רובין, שקדמו לבני הזוג ברושקובסקי, ניתן פיצוי (ראו גם עדות אליעז כי אינה יודעת אם בני הזוג רובין פוצו (עמ' 39, שורות 6-15; עמ' 43, שורות 1-7).

גם לויצקי הצהיר באופן כללי שטרם שולמו פיצויי הפקעה (סעיף 11 לתצהיר). בחקירתו טען לויצקי שקצוביץ (שמכר לו את הנחלה) סיפר לו שלא שולמו לו פיצויים (עמ' 46, שורות 25-26). גם עדות זו, כקודמותיה, היא עדות שמיעה, של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, היא אינה נתמכת בדבר, ומתייחסת לדברים שנאמרו לפי עשרות שנים.

זכויות התובעים בנחלות

97. הנתבעים טוענים כי דין תביעות שטרן ואליעז להידחות גם מאחר ושוב אין בידם זכויות, שכן חוזי החכירה עמם הסתיימו בשנת 1982, ומאז כמעט 40 שנה לא חודשו. לכך משיבים התובעים וטוענים שמדובר בכשלים טכניים הקשורים בנהלים ובצורך להסדיר את אדמות המושב, אין חולק כי הם מחזיקים בנחלות כדין, עובדה היא ששולמו להם פיצויי הפקעה בגין הפקעת 2017, ואין זה ראוי שהנתבעים שהם גופים ציבוריים יעלו טענות מעין אלו.

98. איני מקבלת את טענת הנתבעים. התובעים אינם מבססים תביעתם על הפקעות שבוצעו במועדים בהם הם היו בעלי הזכויות; אין למעשה מחלוקת שההפקעות קדמו למועד הרכישה או ההורשה. לאור זאת, השאלה היא אם למוכרים או למוריש היו זכויות במועדים הקובעים, ואם זכויות אלו הועברו לתובעים.

לאור זאת, ובהעדר מחלוקת לגבי זכויות המוכרים או המוריש בחלקות שהופקעו, אין לשלול את זכויות התובעים מהטעם שכיום זכויותיהם שלהם אינן מוסדרות כנדרש.

טענות נוספות, סיכום ומסקנות

99. נוכח מסקנותיי האמורות, לא ראיתי צורך להידרש לטענת הנתבעים כי די בשיהוי רב השנים כדי להביא לדחיית התביעה. יתר הטענות לעניין היקף הפיצויים, כגון הטענות לגבי החלטת שר התחבורה לדחות את עתירת התובעים לתשלום פיצויי סבל, או הטענות לגבי אופן חישוב פיצויי ההפקעה, מתייתרות אף הן משנקבע כי התובעים לא הוכיחו שיש בידם זכות לפיצוי.

100. בסיכומיהם טענו התובעים כי יש שטחים שנתפסו לפני שנים אחדות, וגם לכן יש לדחות את טענת השיהוי. כאמור, לא על יסוד השיהוי מצאתי לדחות את התביעה. עם זאת אעיר כי הטענות חורגות מכתב התביעה שעניינו הפקעות משנות החמישים והשישים והן גם לא התבררו כל צרכן. לא ברור באלו שטחים מדובר, אם מדובר בשטחים הכלולים בהפקעות 2017 לגביהם שולמו לתובעים פיצויים או בשטחים אחרים. וככל והטענות מכוונות לשטחים שנתפסו מחלקה 45 בה עובר הכביש, מדובר בשטחים בהם אין לתובעים זכויות.

101. מכל האמור, התביעה נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסכום של 40,000 ₪, (20,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים).

מזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"א, 14 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.