1. בתיק זה הוגשה על ידי התובע תובענה בה תוארה השתלשלות עניינים רבת שנים שראשיתה בשנת 1979, עת הפקיעה הנתבעת מס' 1 – עירית חדרה (להלן: "העיריה")חלקה שהייתה בבעלות התובע (להלן: "החלקה המופקעת").

2. בשנת 1986 נערך הסכם בין העירייה ובין התובע (להלן: "ההסכם המקורי"), במסגרתו קיבל התובע חזקה בחלקה חלופית (להלן: "החלקה החלופית"), והעירייה התחייבה לתת לתובע היתר בניה בחלקה החלופית בתוך זמן סביר.

3. התובע טוען כי ההסכם המקורי הופר על ידי העירייה, החלקה החלופית לא נרשמה על שמו, ולא ניתן לו היתר בניה.

4. בחודש מרץ 2014, נחתם הסכם פשרה בין התובע לבין העיריה (להלן: "הסכם הפשרה") אשר היווה תיקון להסכם המקורי ובו סוכם בין היתר כי התובע יקבל פיצוי נוסף בסך של 900,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "סכום הפיצוי"), וזאת בנוסף לכספים שקיבל בהתאם להסכם המקורי. וכן נקבעו הוראות שונות, בין היתר בנוגע לתשלומי חובה שחלו על החלקה המקורית, ועל החלקה החלופית, כאשר צוין בהסכם כי התובע מוותר על כל טענה ביחס להסכם המקורי וביחס למצבה של החלקה החלופית וזאת כנגד קבלת סכום הפיצוי.

5. בהסכם הפשרה נקבע כי הוא הסכם מותנה הטעון אישור מועצת העיריה בחדרה ואישור שר הפנים, וכי לתובע לא תהיינה כל טענות בגין עיכוב בקבלת האישורים הנדרשים, ואולם בסעיף 5(א) להסכם הפשרה ניתנה לתובע אפשרות, באם הסכם הפשרה לא יאושר בתוך 180 יום ממועד חתימתו, להודיע על ביטולו ובמקרה כאמור ישמרו לכל אחד מהצדדים הטענות הנוגעות להסכם המקורי. עוד יצוין כי התובע התחייב בהסכם הפשרה לפעול לרישום הזכויות בקרקע החלופית על שמו.

6. כעולה מנספחי כתב התביעה, הסכם הפשרה אושר כבר ביום 29.01.14 על ידי מועצת עירית חדרה, ואולם אין מחלוקת על כך שעד למועד הגשת התביעה ב23.2.16 לא התקבל אישור משרד הפנים להסכם ולא שולם לתובע פיצוי כלשהו, וכמו כן הזכויות בחלקה החלופית לא נרשמו על שמו של התובע.

7. בכתב התביעה עתר התובע למתן צווים אשר יורו לשר הפנים ולוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה (להלן: "הועדה המחוזית"), לתת את האישור הנדרש מהם לצורך רישום הזכויות בחלקה החלופית על שמו של התובע, וכן דרש התובע פיצוי באחת משתי אפשרויות, דהיינו באם יאשר משרד הפנים את הסכם הפשרה יועמד סכום הפיצוי על סך של 900,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובאם לא יאושר ההסכם על ידי משרד הפנים על סך של 3,000,000 ₪, סכום בו יחויבו העיריה והועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה (להלן: "הועדה המקומית"), וכן הנתבע מס' 3 משרד הפנים (להלן: "משרד הפנים") באופן חלקי.

8. בכתב התביעה נטען כי לתובע התברר כי קיימת מחלוקת בין משרד הפנים ועיריית חדרה אך ורק ביחס לסכום הפיצוי והתובע צירף לתביעה חלופת מכתבים בין משרד הפנים והעירייה בשנים 2014-2015, ולטענתו לאור העובדה שהנתבעים אינם מצליחים להגיע להבנה ביניהם, נדרש התובע להגיש תביעתו.

9. בכתב ההגנה שהוגש מטעם העיריה והועדה המקומית לא הוכחש תוקפו של הסכם הפשרה, והעיריה הודיעה כי היא מוכנה לכבד את הסכם הפשרה, אך היא אינה יכולה לעשות כן בשל סירוב הלשכה המשפטית של משרד הפנים לאשר את הסכם הפשרה.

10. לגופו של עניין, טענה העיריה כי היא מכבדת את טענות משרד הפנים ביחס לגובהו של סכום הפיצוי, אלא שלעמדתה בסכום שנקבע ניתן משקל גם לעוגמת הנפש והנזקים שנגרמו לתובע בשל הדחייה רבת השנים במימוש זכותו לקבלת פיצוי בגין הפקעת חלקתו וחוסר יכולתו לבנות את ביתו לאורך כל השנים על החלקה החלופית ולפיכך מדובר בסכום פיצוי סביר שיש לאשרו.

11. בכתב ההגנה שהוגש מטעם משרד הפנים והועדה המחוזית, נטען כי הסכם הפשרה אכן הובא לאישור משרד הפנים וכי כבר ביום 7.1.15 נשלח מכתב הערות ראשון על ידי משרד הפנים, ולאחר מכן ביום 24.12.15 נשלח מכתב נוסף על ידי הלשכה המשפטית של משרד הפנים ובו הועלו השגות שונות ביחס לסכום הפיצוי ואף צוין כי: "לאור האמור, יש קושי משפטי להמליץ על אישור ההסכם במתכונתו הנוכחית משלא ניתנו נימוקים מבוססים באשר לסכום הפיצוי הניתן כנגד הנזק שנגרם לג'יבלי (התובע ש.מ)", ולטענת משרד הפנים מכתב זה לא זכה למענה כלשהו של עירית חדרה.

12. בנוסף הועלו בכתב ההגנה טענות סף כנגד התביעה, ובכלל זה הטענה לפיה הסמכות העניינית לדון בתובענה הינה של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, וזאת מאחר והתובענה מהווה למעשה תקיפה עקיפה של שיקול דעתו של שר הפנים המפעיל סמכותו בהתאם לסעיף 188 לפקודת העיריות (נוסח חדש), וכן הועלו טענות שיהוי והתיישנות.

13. לגופו של עניין נטען כי לא נפל פגם בפעולות שר הפנים ומשרדו, והועדה המחוזית וכי ההשגות שהועלו על ידם ביחס להסכם הפשרה היו השגות סבירות המתחייבות מתפקידו של שר הפנים, ומשלא ניתן מענה ראוי להשגות אלו, לא ניתן אישור שר הפנים לעסקה ולא היתה כל רשלנות בפעולות משרד הפנים אשר פעל כדין, בסבירות בשקידה ראויה ובצורה תקינה.

14. בישיבת קדם משפט הראשונה שהתקיימה בתיק, בחודש ינואר 2017, הצעתי כי יינתן אישור משרד הפנים לרישום התובע כבעל הזכויות בחלקה החלופית, וכי הנושא הכספי ישאר לדיון בפני בית המשפט, אך לא התקבלה הסכמת שר הפנים להצעה, וב"כ העיריה ביקש לקבל שהות נוספת לאישור הסכם הפשרה במשרד הפנים.

15. ואכן, כבר ביום 24.4.17, התקבלה הודעת ב"כ העיריה לפיה הסכם הפשרה אושר על ידי מנכ"ל משרד הפנים, וכי נדרש לקבל עדיין את אישור הועדה המחוזית לצורך רישום זכויות התובע בחלקה החלופית.

16. ביום 17.9.17 התקבלה הודעת עדכון נוספת מטעם ב"כ העיריה לפיה התקבל לאחרונה גם אישור הועדה המחוזית הנדרש.

17. ביום 6.12.17 הוגשה בקשת התובע למתן פסק דין חלקי שבו יורה בית המשפט על אכיפת תשלום הפיצוי הקבוע בהסכם הפשרה ועל רישום התובע כבעל זכויות בחלקה החלופית, ובמקביל ידון בית המשפט בשאלת החיוב בהוצאות המשפט.

18. בתגובה טען ב"כ העיריה כי אין להטיל חיוב בהוצאות לנוכח פעולות העיריה לאישור הסכם הפשרה, וכי ניתן היה אף להבין מב"כ התובע בדיון שהתקיים כי באם יאושר הסכם הפשרה הוא לא יעמוד על פסיקת הוצאות, ואף משרד הפנים והועדה המחוזית התנגדו לבקשה, בין היתר, מהטעם שהסעד המבוקש כיום להורות למשרד הפנים ולמדינה לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך השלמת רישום הזכויות על שם התובע לא נתבע כלל בכתב התביעה, ובנסיבות אלו הוריתי לצדדים להגיש טיעוניהם בשאלת ההוצאות.

טענות התובע ביחס לחיוב בהוצאות

19. בטיעוניו טוען התובע כי אין זה צודק שהתובע יידרש לוותר על הוצאותיו המשפטיות בהליך, המסתכמות לסך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בראש ובראשונה מהטעם שרק לאחר שהוגשה התביעה אשר נתמכה ב-4 חוות דעת שמאיות, הבינו הנתבעים כי יש לאשר את הסכם הפשרה, וכי לא היתה כל סיבה עניינית לכך שהסכם הפשרה לא אושר מאז חתימתו ועד מועד הגשת התביעה.

20. בענין זה מפנה התובע לכך שפניית העיריה הראשונה למשרד הפנים היתה בחודש 3/2014 ואולם רק 9 (!!!) חודשים לאחר מכן נענתה פניה זו בפעם הראשונה על ידי משרד הפנים, ולאחר מכן חלפו 9 חודשים נוספים בטרם פנתה העיריה בחודש אוקטובר 2015 בשנית למשרד הפנים, ולאחר שנתקבל מענה משרד הפנים בחודש דצמבר 2015, העיריה לא התייחסה כלל לפניה זו אלא רק לאחר הגשת התביעה והתנהלות זו לטענתה התובע מהווה הפרה של סעיף 5(א) להסכם הפשרה שבו התחייבה העיריה לפעול "בתוך זמן סביר ובשקידה ראויה ובמהירות..." לאישור הסכם הפשרה.

21. בנוסף מצביע התובע על מחדלי העיריה אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בכך ששמאי העיריה פעל בניגוד להנחיותיה והעריך את שווי החלקה החלופית על פי ייעוד של "חקלאי-מגורים", וזאת כאשר הן הועדה המקומית והן משרד הפנים התייחסו לחלקה החלופית כחלקה חקלאית שאינה מיועדת למגורים וסירבו, בין היתר, לתת לתובע היתר בניה בחלקה החלופית.

22. כמו כן נטען כי משרד הפנים כשל בכך שכל השגותיו כנגד גובה סכום הפיצוי התבססו על ראיה צרה אשר לא לקחה כלל בחשבון גילום של פיצוי המגיע לתובע בגין כל טענותיו למצגי שווא של העיריה שהובילו לחתימת ההסכם המקורי.

23. התובע הפנה לכך שהנתבעים מטילים זה על זה את האחריות לאי קבלת אישור להסכם הפשרה, אך התובע טוען כי מבחינתו אין זה משנה דבר, והחשוב הוא שלמרות שניסה ככל יכולתו להימנע מהליכים משפטיים, לא נותרה לו ברירה אלא להגיש תובענה ולשאת בהוצאות עקב כך.

24. התובע טוען כי הוא נדרש לשלם סך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ לעורכי דינו והוא יידרש לשלם סכום נוסף של 5% מסכום הפיצוי, וכן הוא נדרש לשלם 12,000 ₪ בתוספת מע"מ, הוצאות חוות דעת שמאיות.

25. בנוסף, טען התובע כי אין לקבל את טענת העיריה לפיה בעקבות אישור תוכנית חדשה (חד/2020) הושבח שווי החלקה החלופית, וכי יש לקחת גם נתון זה בחישוב ההוצאות זאת מאחר וכל המידע והנתונים ביחס לתוכנית זו היו ידועים כבר במועד אישור הסכם הפשרה בשנת 2014.

טיעוני העיריה והועדה המקומית

26. העירייה והועדה המקומית טענו כי בנסיבות העניין אין זה ראוי ואין זה צודק לחייבם בהוצאות וזאת מאחר וכבר בכתב ההגנה שהוגש על ידם הם הודיעו כי הן מוכנות למלא אחר הסכם הפשרה וכי רק בשל סירוב משרד הפנים לאשר את הסכם הפשרה נמנע מהעירייה למלא אחר התחייבותה.

27. בנוסף טענה העירייה כי רק בשל מאמצי בא כוחה אושר בסופו של דבר הסכם הפשרה ובנסיבות אלה במקום שהתובע יודה לעירייה הוא דורש תשלום הוצאות, ולטענת העירייה עמדה נוכחית זו מנוגדת לעמדה אותה הציגה ב"כ התובע בדיון הראשון שהתקיים בתיק אשר ממנה ניתן להבין כי באם יאושר הסכם הפשרה הוא לא יעמוד על תשלום הוצאות.

28. באשר לגוף המחלוקת בין משרד הפנים לעירייה הפנה ב"כ העירייה לתכתובת שהתנהלה עם משרד הפנים, ממנה עלה כי משרד הפנים סירב לאשר את הסכם הפשרה וזאת למרות שהשומות שנערכו לצורך האישור נערכו על פי הנחיות משרד הפנים ובסיכומו של דבר ערכה העירייה שומות שלא על פי הנחיות משרד הפנים ולמרות זאת אושר בסיכומו של דבר הסכם הפשרה.

29. באשר לוועדה המחוזית מפנה ב"כ העירייה לתכתובת ממנה עולה כי הועדה המחוזית התנגדה תחילה לתת את אישורה וזאת בין היתר נוכח אישורה של תכנית חד/2020 ורק לאחר דין ודברים שנוהל עם הועדה המחוזית עלה בידי ב"כ העירייה לשכנע את הועדה המחוזית לתת את אישורה ולטענת העירייה התובע יצא נשכר מהסכם הפשרה וזאת נוכח עליית שווי החלקה החליפית עקב אישור תכנית חד/2020.

30. בנוסף טענה העירייה כי מקובל במקרים כמו המקרה שלפנינו שכל צד נושא בהוצאותיו שאחרת לא ניתן יהיה להגיע לפשרות ראויות ובנוסף דחתה העירייה את הטענות לפיה השמאי מטעמה פעל בניגוד להנחיות העירייה וכן דחתה את הטענות בדבר החשיפה הכספית של העירייה בשל טענותיו של התובע למצג שווא או רשלנות של העירייה.

טיעוני מדינת ישראל והועדה המחוזית בעניין ההוצאות

31. מדינת ישראל והועדה המחוזית טענו בתגובתן כי במקרה זה יש לחייב את התובע בהוצאות וזאת בגין הליך סרק שננקט על ידו וזאת בין היתר בכך שהוגשה תביעה כנגד הועדה המחוזית בעילה שלא ניתן אישור הועדה המחוזית לעסקת חילופי הקרקעות נשוא התובענה ואולם בפועל התברר כי הועדה המחוזית כלל לא נדרשה לתת את אישורה.

32. ביחס לתביעה שהוגשה כנגד משרד הפנים נטען כי דינה היה להידחות על הסף בהעדר סמכות עניינית וזאת מאחר ומדובר בתקיפה ישירה של שיקול דעתו של שר הפנים אשר הפעיל סמכותו לפי סעיף 188 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ובנסיבות אלה הסמכות לדון בטענות אלה הייתה של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ והתובע לא היה רשאי לעקוף את ההליך הנדרש באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט.

33. בנוסף ולגופו של עניין פירט משרד הפנים את השיקולים שעל בסיסם הוא סירב תחילה לאשר את הסכם הפשרה והנוגעים לשווי החלקה החלופית אשר לטענתו עלה בהרבה על שווי החלקה שהופקעה נכון למועד חתימת הסכם הפשרה, ורק לאחר שהומצאו למשרד הפנים ההבהרות שנדרשו על ידו הוא השתכנע ואישר את העסקה ובנסיבות אלה לא נפל כל פגם בהפעלת שיקול דעתו ומתוקף אחריותו וסמכותו כגורם המפקח על הרשויות המקומיות ואין מקום לחיובו בהוצאות.

דיון והכרעה

34. בפני כאמור מחלוקת בין הצדדים בשאלת ההוצאות, וזאת לאחר שהתובע קיבל את הסעד העיקרי שנתבקש על ידו שהינו מתן אישור משרד הפנים והוועדה המחוזית לרישום החלקה החלופית על שמו, ותשלום פיצוי על פי הסכם הפשרה.

35. כבר נקבע לא אחת כי: "בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט. מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חיסרון כיס...".

(ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, פסקה 21,(2005). וכן ראו ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטל משרד עו"ד (28.02.18, פסקה 67).

36. במקרה שבפנינו טענתם המרכזית של העירייה והוועדה המקומית היא שהם מעולם לא התנגדו למתן הסעד המבוקש על ידי התובע, הם הצהירו על כך בכתב ההגנה, ועשו את כל המאמצים להשגת הסעד המבוקש, ורק בשל אשמת משרד הפנים והוועדה המחוזית לא אושר הסכם הפשרה.

37. כנגדם, טוענת כאמור, הוועדה המחוזית כי היא לא נתבקשה כלל לתת את אישורה, ואילו משרד הפנים טוען כי התנגדותו לאישור הסכם הפשרה הייתה עניינית ומקצועית והעירייה כשלה במתן הסבר ראוי ולאחר שניתנו ההסברים הנדרשים, אושר ההסכם על ידה.

38. לעמדתי, המחלוקת בין משרד הפנים והעירייה רלוונטית אך ורק לשאלת חלוקת החיוב בהוצאות התובע ככל שיוטלו על הצדדים, ואני מקבל את טענת התובע לפיה אין זה מעניינו להכריע בשאלה מיהו הגורם האחראי לכך שבמשך קרוב לשנתיים לא התקבלו האישורים הנדרשים, אשר התקבלו בפועל לאחר הגשת התביעה.

39. לצורך הכרעה בשאלת זכאותו של התובע להחזר הוצאות משפטיות עליי לבחון האם אכן הייתה קיימת הצדקה להגשת תביעתו, ולעמדתי, התשובה לכך חיובית.

40. כעולה מהעובדות שבפני, אמנם העירייה פעלה תחילה במהירות ראויה וכבר בחודש מרץ 2014 העבירה למשרד הפנים בקשה לאישור הסכם הפשרה, ואולם מאז מועד פנייתה הראשונית של העירייה ועד למועד הגשת התביעה, העירייה לא פעלה כנדרש.

41. כאמור לעיל, המענה הראשון שנתקבל ממשרד הפנים היה בחודש ינואר 2015 (קרוב ל-10 חודשים!!! לאחר מועד פנית העירייה) ולא הוצגה על ידי העירייה פניה כלשהי במשך כל החודשים שחלפו למשרד הפנים, בבקשה לזירוז הטיפול באישור הסכם הפשרה.

יותר מכך, בנספח יט' לכתב התביעה, שהינו תשובתו הראשונה של משרד הפנים לבקשה, מציין עו"ד לוינגר ממשרד הפנים כי : "שוחחתי עמך טלפונית לגבי התיק שבנדון לפני למעלה משבוע. לא חזרת אלי עד כה על אף תזכורת נוספת. צר לי שעקב כך נוצר עיכוב בטפול בבקשה שבנדון..." .

42. זאת ועוד, מהמכתב השני של משרד הפנים שצורף לכתב התביעה (נספח כ), מיום 24.12.15, עולה כי רק ביום 08.10.15 (10 חודשים נוספים!!! ממועד מכתבו הראשון של משרד הפנים), נשלח מכתב הבהרות מהעירייה למשרד הפנים.

43. בנוסף, יצוין כי גם בכתב ההגנה וגם בטיעוני העירייה לעניין ההוצאות, לא מצאתי הסבר או אסמכתא לפעולות כלשהן שננקטו על ידי העירייה לאחר מכתבו השני של משרד הפנים אשר הודיע על הקשיים באישור הסכם הפשרה, וזאת עד למועד הגשת התביעה, פעולות שאותן נקטה בסופו של דבר העירייה אך ורק לאחר הגשת כתב התביעה ואשר הובילו כאמור לאישור הסכם הפשרה.

44. מפירוט השתלשלות העניינים לעיל עולה לעמדתי כי העירייה השתהתה באופן ניכר בטיפולה באישור הסכם הפשרה ולא מלאה אחר חובתה החוזית לפעול בשקידה ובמהירות ראויה לאישור ההסכם ובעניין זה אפנה לסעיף 5(א) להסכם הפשרה בו התחייבה העירייה "לפעול בתוך זמן סביר ובשקידה ראויה ובמהירות להעברת החומר לאישור המועצה ולאישור שר הפנים..." .

45. התנהלותה של העירייה במקרה שלפנינו אינה עולה לעמדתי גם עם חובתה כרשות מנהלית לפעול "במהירות ראויה", בהפעלת סמכויותיה, וכבר נקבע לא אחת בפסיקה כי: "מבין כללי הפרוצדורה החלים על רשות מנהלית בבואה ליישם את סמכותה, כלל מרכזי הוא הכלל המחייב את הרשות לפעול ב"מהירות ראויה". כלל זה, אשר זכה לעיגון בחקיקה ראשית (ראו סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981) מטיל על הרשות חובה כפולה. ראשית, על הרשות להתחיל בהפעלת שיקול הדעת בעת בו צורך זה מתעורר ועליה ליצור במהירות הראויה את המנגנונים הנחוצים לצורך הפעלת שיקול הדעת. שנית, על הרשות לפעול ביעילות כדי לקבל החלטות ולאחר מכן ליישמן".

בג"צ 8730/03 שירותי בריאות כללית נ' שר האוצר (21.6.12 פסקה 34).

46. למעשה נראה כי לאחר מכתב משרד הפנים מחודש דצמבר 2015, העירייה השלימה בפועל עם התנגדות משרד הפנים לאישור הסכם הפשרה, ובנסיבות אלה לא נותרה ברירה לתובע אלא להגיש את תביעתו, ואין לבוא בטענה אליו לאחר שהמתין קרוב לשנתיים לקבלת האישור המבוקש. ולפיכך אני קובע כי הייתה הצדקה להגשת תביעת התובע ומשנתקבל הסעד שנתבע בכתב התביעה, זכאי התובע עקרונית להחזר הוצאותיו.

47. באשר לשיעור ההוצאות שיש לפסוק לתובע , אמנם נכון הוא כי בפסיקה שהובאה לעיל, נקבע כי התובע זכאי להחזר הוצאותיו "הריאליות", אך לעמדתי במקרה שבפנינו אין לפסוק לתובע את מלוא הסכום הנתבע על ידו ובעניין זה אני סבורה כי יש לתת משקל ראוי להודעת העירייה החל מראשית ההליכים כי היא מבקשת לאשר את הסכם הפשרה, ולמאמציה הרבים ובמיוחד של בא כוחה לפעול לקבלת אישור הוועדה המחוזית ומשרד הפנים.

48. במקרה שלפנינו, יכלה העירייה לנקוט גם בעמדה שונה, שלפיה יש לראות בהסכם הפשרה כהסכם שלא אושר על ידי משרד הפנים ובהתאם להוראת סעיף 5(א) להסכם הפשרה, היו הצדדים נדרשים לנהל הליך משפטי ממושך בו היו מעלים מחדש את כל טענותיהם ביחס להסכם המקורי, ובכלל זה טענות העירייה בדבר עליית שוויה של החלקה החלופית עקב אישור תוכנית חד/2020 ובשלב זה, אינני סבור כי ניתן לקבוע בבירור מה היו תוצאותיה של התדיינות זו.

49. בהקשר זה אציין כי בסעיף 5 להסכם הפשרה נקבע גם כי: "...ג'יבלי מצהיר כי הוא מודע לכך שמשך הזמן ואישור שר הפנים ו/או מי מטעמו איננו תלוי בעירייה.

ככל שהמועצה ו/או שר הפנים לא יאשרו הסכם זה בתוך 180 יום ממועד חתימת ההסכם אזי לג'יבלי תהא הזכות להודיע על ביטול תוספת זו להסכם המקורי ובמקרה של ביטול כאמור תשמר לצדדים הזכות ביחס לכל הטענות ו/או הדרישות ו/או התביעות שיש להם האחד כנגד משנהו בנוגע לביצוע ההסכם המקורי".

העובדה שהתובע בחר שלא לממש את האפשרות שניתנה לו להודיע על ביטול ההסכם, ובחר להמתין שנתיים לאישור הסכם הפשרה בטרם הגיש את תביעתו , מצביעה לעמדתי על כך שגם מבחינתו של התובע האפשרות העדיפה יותר הייתה האפשרות של אישור הסכם פשרה ועמדת העירייה בכתב ההגנה ומאמציה לאישור הסכם הפשרה, שרתו כראוי את אינטרס התובע ולכך יש לתת משקל ראוי גם בשאלת ההוצאות.

50. זאת ועוד, יש לתת גם משקל ראוי לעמדת משרד הפנים והוועדה המחוזית אשר הסכימו לוותר על הדיון בטענותיהם המקדמיות, לפיהן אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה בכל הנוגע לשיקול דעתו של שר הפנים, ובשלב זה אני סבור כי לא ניתן לקבוע שאין בטענות אלה ממש, ולמותר לציין את הטרחה והזמן הדיוני שלו היה נדרש התובע לו היה נקבע כי דין תביעתו להתברר בבית המשפט הגבוה לצדק.

51. על האמור אוסיף גם כי יש ליתן משקל ראוי גם לנכונותו של משרד הפנים לבחון מחדש את התנגדותו להסכם הפשרה, ולעמדתי קיים אינטרס ציבורי – משפטי לעודד רשויות מנהליות שלא להתבצר בעמדתם המקורית ולהיות נכונות לבחון בחינה מחודשת את החלטותיהם, וזאת הן בראיה של חסכון בצורך בהכרעות שיפוטיות, והן לאור האינטרס לחסוך מזמנם של עותרים כמו התובע במקרה שלפנינו.

52. באיזון שבין מכלול השיקולים המנוגדים שפורטו לעיל אני סבור כי יש לפסוק לטובת התובע החזר הוצאות בגין הוצאות השמאי שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה, בסך של 14,000 ₪, וכן החזר חלקי של תשלומי שכ"ט ששולמו על ידו, ובעניין זה אני מוצא לנכון לפסוק לתובע החזר מלא של שכר הטרחה שנקבע בהסכם בינו ובין באי כוחו בגין הכנת כתב התביעה בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן תשלום נוסף בגין ישיבת קדם המשפט היחידה שהתקיימה בתיק בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, ובסה"כ אני קובע כי התובע זכאי להחזר הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 39,740 ₪ (כולל מע"מ).

53. באשר לחלוקת חיוב בהוצאות בין הנתבעים אני סבור כי מלוא החיוב בהחזר הוצאות צריך לחול על העירייה וזאת בשל העובדה שבכל הנוגע לוועדה המחוזית אני מקבל את טענתה שלפיה לא נעשתה אליה פנייה כלשהי מאת העירייה לפני הגשת כתב התביעה בבקשה לקבלת אישורה לרישום החלקה החלופית על שם התובע, ובכל הנוגע למשרד הפנים ניתן אמנם להצביע על שיהוי משמעותי במועד מתן המענה הראשון לפניית העירייה, אך מאידך ולגופו של עניין אינני סבור כי ניתן להצביע על חוסר סבירות מהותית בנימוקי ההתנגדות שהועלו על ידי משרד הפנים לאישור הסכם הפשרה, וחלקו המכריע של הזמן שחלף מבלי שנתקבל אישור משרד הפנים נעוץ כפי שפורט לעיל במחדלי העירייה אשר התעכבה מאד בפניותיה ובמתן מענה לבקשות משרד הפנים ובנוסף יש לתת משקל ראוי לעובדה שקיים ספק אם ניתן היה לברר את הטענות כנגד משרד הפנים במסגרת התובענה שבפני.

54. סיכומו של דבר, אני נותן בזאת פסק דין המורה על אישורו של הסכם הפשרה אשר צורף כנספח טו' לכתב התביעה, ובהתאם אני מורה לוועדה המחוזית ולמשרד הפנים להמציא בתוך 30 ימים מהיום את האישורים הנדרשים מהם לצורך רישום הזכויות בחלקה החליפית דהיינו חלקה 26 בגוש 10048 על שמו של התובע.

55. בנוסף, אני מורה לעיריית חדרה לשלם לתובע את סכום הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה בסך של 900,000 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בסעיף 5א להסכם הפשרה בתוך 30 יום מהיום, והצדדים יפעלו למילוי יתר התחייבויותיהם על פי הסכם הפשרה.

56. בנוסף וכאמור לעיל, אני מחייב את העירייה לשאת בהוצאות התובע בסך של 39,740 ₪ אשר ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום וכמו כן אני מורה על החזר אגרה בהתאם לתקנות וזאת בשים לב לכך שבתיק התקיים דיון אחד בלבד.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, 03 יולי 2018, בהעדר הצדדים.