1. בתביעה שבפנינו (הוגשה 1.3.2016), עותרת התובעת כנגד הנתבעת, חברת כ"א וכנגד הנתבע – מנהלה, לאחר שהועסקה באמצעותם במפעל דגים בפ"ת, בתקופה 18.12.14-11.11.15, סה"כ 11 חודשים, כשלא הוסברו לה ולא שולמו לה כל זכויותיה, בניגוד לחוק.

התובעת הועסקה כמנקה דגים ואורזת, 6 ימים בשבוע, 7:00-18:00, סה"כ 11 שעות ובימי ו' 7:00 עד 14:00-15:00, סה"כ 7-8 שעות, כעובדת שעתית ובשכר מינימום. שעותיה נרשמו ע"י העברת כרטיס ממוחשב.

על הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף הנקיון וחוק העסקת עובדים ע"י קבלני כ"א ("הדין הקיבוצי"; "החוק").

מי שסיכם עמה את שכרה ושעות עבודתה היה דוד ומי שפיקח בפועל על עבודתה היה אלי.

ב- 11.11.15 כשהגיעה לעבודתה, ביקש אלי שתגיע למשרדו של דוד בחולון, הנתבע אמר שאינה יכולה לעבוד יותר משנה ופיטר אותה לאלתר. התובעת ביקשה גמר חשבון ופיצויים, אך הנתבע לא הגיב. שבועיים אח"כ התקשרה לדוד וביקשה שוב ונענתה שתלך לביה"ד. פניית קו לעובד בשמה – לא נענתה ע"י הנתבעת.

התובעת עותרת לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה (2,500 ₪); השבת "ניכויים" שלא כדין (3,949 ₪); פיצוי בגין מתן תלושי שכר שלא כדין (1,100 ₪); דמי חגים (1,600 ₪); פדיון חופשה (25 X 8 X 11 יום = 2,200 ₪); דמי הבראה (1,800 ₪); הפרשי שכר מולן כאומדנא (ש"נ 8,250 ₪); חלף הודעה מוקדמת (2,200 ₪); פיצויי פיטורים (4,262 ₪ ולאחר קיזוז הסכום שהיה אמור להיות מופרש לקרן, 1,472 ₪); פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (1,395 ₪ + 1,395 ₪). סה"כ התביעה 27,951 ₪.

צורפו 3 תלושי שכר 9-11/15.

2. בהגנתם (הוגשה 8.5.16), עתרו הנתבעים לדחיית התביעה, מששולמו לה כל זכויותיה, ולמחיקתה כנגד הנתבע, משאין כל עילה לתביעתו אישית.

התובעת עבדה פחות מ- 11 חודשים, שכרה החודשי הינו פחות מ- 4,000 ₪ ועותרת ב"עשיית עושר ולא במשפט" לסכום התביעה. כן עתרו על פי תקנה 11 לתקנות ביה"ד לעבודה ולהפקדת ערובה.

התובעת מטעה במכוון ובאופן חמור את ביה"ד ומנסה להוציא מהנתבעים כספים שלא כדין, תוך שימוש לרעה ובחוסר תום לב בהליכים.

הנתבעת, קבלן כ"א, חל החוק וההסכם הקיבוצי הכללי 7003/2004 בענף, קיבלה הודעה לעובד בשפתה. הניכויים נעשו לביטוח בריאות, תלושי השכר ערוכים כדין ע"י רו"ח ומשקפים המציאות. התובעת לא זכאית לדמי חג ב- 3 החודשים הראשונים ולא ציינה אם ומתי עבדה לפני ואחרי חג. היתה זכאית אך ל- 9 ימי חופשה אותם קיבלה בתלוש נובמבר 2015 (צורף ריכוז שכר). התובעת לא השלימה שנה ואינה זכאית להבראה; מעולם לא הולן שכרה וקיבלה (575 ₪ + 13,560 ₪ כשעות נוספות). התובעת נטשה עבודתה ללא כל התראה ואינה זכאית לפיצויי פיטורים ונטען לקיזוז להודעה מוקדמת שלא נתנה (4,000 ₪). רק אחרי 6 חודשי עבודה, קמה לה זכאות להפרשות.

3. ביום 22.5.16 התקיים בין הצדדים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת ק. ליבר-לוין, ומשלא הושגה הסכמה – הועבר למותב זה להוכחות.

משנתנה כב' הרשמת צו לגילוי מסמכים – התקיימו הליכים שונים וחוזרים בפניה. כן הגישו הצדדים, עפ"י החלטתה, תצהירי ע"ר.

ביום 17.1.17, נשמעו בפנינו התובעת ובעלה והנתבע. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם.

4. ולהכרעתנו:

כללי

מדובר בהליך משפטי, וככזה, ראוי לקיים הוראות הדין, גם ואולי במיוחד, בעת שעסקינן במי שאינו תושב ישראל – על מנת שידע ביה"ד כי לא נפגעו זכויותיו כעובד בישראל, מחד ומאידך, כדי שידע ביה"ד כי העובדות שטוען להם "עובד" – ידועות לו ואינו מצהיר "סתם כך", משכך נכתב בשמו. בהתאם, ראוי היה כי כל מי המעיד בפני ביהמ"ש יעשה כן תוך תרגום דבריו ע"י מתורגמן בלתי תלוי, שרק אז ברור וידוע לבימ"ש כי הבין את דברי העד והעד הבין את דבריו שלו ושעליהם הצהיר.

נקיון ההליך המשפטי, מחייב כך.

כך, על פניו, אין מקום בנסיבות ההליך לתביעות אישיות כנגד מנהל/בעל מניות, ודאי לא בהליך דיון מהיר. גם בעניין זה, לא דקא התובעת פורתא, ודאי כשבפועל, אינה מעלה טענת עובדה אחת שיהא בה לבסס "עילה" כאמור.

למעלה מן הצורך נציין כי העובדה שעסקינן בעו"ז – אין בה להצדיק תביעה כאמור.

א. הנתבע

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד הנתבע.

בפועל, אין התביעה מבססת עילת תביעה כנגד הנתבע.

הטענה היחידה כנגדו היא שכבעלים ובעל מניות – פיטר את התובעת.

אין חולק איפוא כי לא היה מקום לתבוע אישית את הנתבע – ובהתאם, משלא הוּכחה עילה בדין כנגד הנתבע – דין התביעה כנגדו להדחות.

כמדומה, די בתשובות התובעת ברישא חקירתה הנגדית, כדי להבהיר כי לא הוכחה כל עילה אישית ולמעשה, לא היתה כל עילה לתביעה כנגדו.

ב. הדין החל

אין חולק כי הנתבעת, חברת כ"א ומשכך, חל עליה החוק והדין הקיבוצי הענפי, ולא צו ההרחבה בענף הנקיון (מה שכלל לא הוכח) ואין כל בסיס לטענה, כביכול, חל הדין הקיבוצי בענף הנקיון.

בהתאם, קובעים אנו, כהצהרתה של הנתבעת וכעולה מהעובדות שבפנינו – כי חל הדין הקיבוצי בענף כ"א, כמו גם החוק.

ג. היקף משרה

טוענת התובעת כי הועסקה 6 ימים בשבוע, 5 ימים מתוכם 11 שעות ליום וביום ו' 7-8 שעות.

בעדותה אישרה התובעת כי קיבלה תלושי השכר מדי חודש והיתה סופרת את כל השעות שלה ומה שכתוב בתלוש. משמע, התובעת ידעה היטב מהן שעות עבודתה, שתאמו את השעות שבתלושי השכר.

מנגד, טענה (לעניין התלושים) – כי התלושים לא היו בסדר, לעניין השעות, זה לא השעות וכי כשהיתה הולכת (להתלונן) "היו אומרים לי דברי איתו" – התובעת אינה טוענת מי אמר לה, מה היתה התלונה, כשעולה כי היתה ערה במדויק לשעות שבכרטיס הנוכחות שלה ולשעות ששולמו בתלוש. כך גם אין בפנינו טענת עובדה, כביכול, הלינה על חוסרים במהלך עבודתה, מחד ומאידך, בפני מי הלינה ומיהו אותו אדם אליו נשלחה, על מנת לדבר איתה בעניין, ודאי לא טענה שאכן דיברה עם אותו גורם – כל זה גרסה חדשה שלא נשמעה עד לחקירה נגדית, ודאי לא הוּכחה, כשלעצמה.

איננו מקבלים התשובה כי על השעות יש לדבר עם עוה"ד – שהרי מניחים אנו כי החישוב בתביעה נערך ע"י עוה"ד – אלא, שהשאלות לתובעת התייחסו לעובדות הנטענות בעת עבודתה ולא לעצם החישוב, כשהתביעה, כאמור בה, חושבה לפי אומדנא ולפיה, מדי חודש עבדה כ- 260 שעות, והופחתו משכרה כ- 20 שעות נוספות, בערך של 150%.

והנה – חרף ההליכים המוקדמים בין הצדדים ובעיקר הליכי גילוי מסמכים, לא תוקנה התביעה (הגם שהתובעת בתביעתה שמרה על זכותה לכך) והגם שצורפו מספר כרטיסי נוכחות – שבדיון טענה התובעת כי אינם שלה.

ונבהיר – אין חולק כי בעת הנדונה (הגם שלא נטען כך) – הנטל על המעסיק, הנתבעת, לרישום כדין של שעות העבודה. אין חולק כי שעות עבודתה של התובעת נרשמו בכרטיס ממוחשב, ע"י המשתמש. אין לנו אלא להניח כי המשתמש דיווח לנתבעת על שעות העבודה, לפיהן חייבה הנתבעת את המשתמש ולפיהן שילם המשתמש לנתבעת ובמקביל הנתבעת שילמה לתובעת.

אלא שהתובעת הכחישה כי כרטיסי הנוכחות שהוגשו הם שלה, ולא עשתה כן טרם דיון ההוכחות; ומנגד, הגם שחלף יותר מחודש עד למתן פסה"ד – לא נמצא לנתבעת, לפנות למשתמש, לבקש עותק מכרטיס הנוכחות של התובעת ולבקש להציגם בפנינו, ולמצער, את הדיווח שקיבלה בזמנו מהמשתמש, שלפיו שילמה לתובעת וערכה את תלושיה. כך, ראוי להזכיר כי הוצגו סה"כ 4 כרטיסי נוכחות, כשתקופת העבודה כולה, כ- 11 חודש לא גובתה במסמכים כאמור!

עם זאת, בחנו את הכרטיסים מול התלושים – וברי כי התובעת קיבלה תשלום במדויק לפי כרטיסים אלה. זוהי מסקנתנו, משחישובי השעות והשעות הנוספות בכולם זהים במדויק, כולל לחלקיקי שעה – מה שלא מתקבל על הדעת כי מתייחס, כביכול, לעובד אחר, שהרי לעולם לא יהיו 2 כרטיסי נוכחות מדויקים "על הדקה" ובמשך 4 חודשים – לכרטיסיו של עובד אחר; כך גם , בחינת כרטיסי הנוכחות מלמדת כי מצוין כשעות נוספות גם 1, 2, 7 דקות, שהקדימה התובעת, לדוגמא, להחתים לפני תחילת משמרת (ראה לדוגמא, 14.8.15, 4.9.15, 11.9.15), שנכללו בחישוב השעות נוספות!

עוד יש לציין כי התובעת בטענתה כי עבדה 11 שעות מדי יום, מתעלמת מהעולה מכרטיסי הנוכחות – לפיהם, מדי יום (לא בימי ו') החתימה כרטיס גם בצאתה להפסקה של כמחצית השעה (ואף יותר), מה שאינו אמור להלקח בחישוב שעות עבודתה.

ונבהיר – שוכנענו כי כרטיסי הנוכחות שהוצגו (עוד ביולי 2016) הם של התובעת ואי התייחסותה לאלה – לחלוטין – בתצהירה (חודשיים אח"כ), שולל כל טענה שלה כנגדם (כפי שהוּבּעה בחקירה נגדית), ודאי הטענה כי מתייחסים הם לעובדת אחרת, שבשמה נקבה.

במכלול הראיות והנטלים שבפנינו, שוכנענו כי התובעת בדקה נתוני ההשתכרות בזמן אמת, כי שכרה שולם במדויק (לפי כרטיסי הנוכחות שלה), כמוכח מאלה שהוצגו לנו, וביחס לאלה שלא הוצגו לנו, הגם שמכֹח הֶקש ניתן להניח כי התלושים משקפים במדויק את כרטיסי הנוכחות, נניח לטובת התובעת, כי לא הרימה הנתבעת הנטל ע"י הצגת הכרטיסים לחודשי העבודה שקדמו לאוגוסט 2015.

בהתאם, כשברי כי אין מקום לתביעה ל-11 חודשים כנטען, משאין לכלול בחישוביה את חודש דצמבר 2014, עת החלה לעבוד, משעסקינן בחודש בו עבדה חלקית, הרי לחודשים ינואר-יולי 2015 כולל, ניתן להתייחס כהשוואה ל- 3 החודשים בהם הוצגו כרטיסי נוכחות (אוגוסט-אוקטובר 2015), לפי ממוצע שעות העבודה, בהשוואה לאלה שעולה מתלושיה.

נזכיר כי בחלקם עסקינן בעבודה רגילה, ללא חגים/חופשה וכיוצ"ב (כך לדוגמא אוגוסט, כך לדוגמא ינואר/יולי).

והנה – מצאנו כי בחודשי אוגוסט-אוקטובר הועסקה התובעת בממוצע (528.83:3) – 176.28 שעות רגילות ו- 42.23 (126.67:3) שעות נוספות בשיעור 125%.

עוד העלתה בדיקתנו כי בחודשים ינואר -יולי 2015 צוינו בתלושי השכר 173.08 (1211.58:7) שעות רגילות ו- 40.79 (285.56:7) שעות נוספות בשיעור 125%.

לא נסתרה עדות הנתבע לפיה מדי חודש נמסר לתובעת כרטיס נוכחות, אותו השוותה לתלוש (מה שמסתבר גם מעדותה) וכי מעולם לא הלינה התובעת על חוסר של שעות בתלוש. עוד נציין כי לאור הפער הזניח בממוצעים כמפורט לעיל, ולאור התרשמותנו כי התובעת קיבלה תשלום במדויק על פי שעות הנוכחות שלה, כפי שבאו לידי ביטוי בכרטיסי הנוכחות שלה (בזמנו) וכששוכנענו כי המעט מהם שהוצג לנו, הם הם כרטיסיה (ובזמן אמת) – ומשעולה מכל הראיות שבפנינו כי התובעת עותרת אך לשעות בשיעור 150% (משמע, מקבלת היא על עצמה באומדנא, כי 50 השעות בשיעור 125% שולמו לה וכך אכן שוכנענו) – משלא הוכח כנטען, ומשלא שוכנענו ולא הוכח כי מדי חודש עבדה 24 שעות נוספות בשיעור 150% (כתביעתה) – ומשלא ניכתה מחישוביה שעות הפסקה שנטלה ומשעולה כי בכל התלושים, בחודש אחד בלבד (הגם שאין לנו כרטיסי נוכחות כאמור), קיבלה תשלום בגין 12.49 שעות נוספות בשיעור 150%, וכשנזכיר כי גם בחודשים בהם לא השלימה התובעת כדי משרה – לא "כיחדה" הנתבעת מהתובעת זכאותה לשעות נוספות כדין, וכשאין בפנינו ולא הוכח, ולו חודש אחד בו עבדה יותר מ- 50 שעות נוספות, ולו בראיה קלה כלשהי – לאחר ששקלנו כל הראיות והנתונים – ומשלא שוכנענו כי קמה לה זכאות כאמור – נדחית התביעה ברכיב זה, שהוגשה באומדנא.

הגם שלא נטען בפנינו, אגב בדיקתנו וחישובינו, מצאנו כי בשניים מהתלושים שולם לתובעת תעריף שעה רגילה, הגם שעפ"י התלושים מדובר בשעות שהינן מעבר למשרה מלאה (יולי 2015 – 0.59 שעות; מרץ 2015 – 5.53 שעות) – סה"כ 6.12 שעות, בגינן זכאית התובעת לתוספת 25% וסה"כ (6.12 שעות X 6.25 ₪) 38.25 ₪.

ד. ניכויים

התובעת עתרה להחזר הניכויים מדי חודש בשכרה וסה"כ 3,949 ₪.

הנתבעת טענה כי הניכויים נעשו לצורך ביטוחי בריאות.

בהמשך לתצהיר גילוי מסמכים, צירפה הנתבעת "אישור ביטוח בריאות".

יצויין כבר עתה כי צורפו 2 דפים של מנורה מבטחים: האחד המציין כי מועד תחילת הביטוח הוא 1.4.16 ולפיו דמי ביטוח לתקופה הם 12,375$ ומאידך, אישור מנורה מבטחים מ- 21.7.16, ולפיו הנתבעת, נכון למועד המכתב (21.7.16), מחזיקה פוליסה לביטוח עו"ז, בתוקף עד 31.12.16.

על פניו ברי כי אין באישורים שצורפו רלוונטיות כלשהי לרכיב זה ולתביעה דנא, משמאוחרים הם לעת הרלוונטית. ודאי וודאי, כשהנתבע בעדותו אישר כי מבצעת הנתבעת ביטוחים פרטניים – וכזה לא הוצג (גם מדמי הביטוח שצוינו באישור, ברור כי אין מדובר באישורים רלוונטיים...).

הנה כי כן – אין חולק כי התובעת זכאית להחזר הניכויים כאמור.

למעלה מן הצורך נציין, כי אף לא הוכח ולו לכאורה (הגם שלא נטען), כי הסכומים שנוכו הם הסכומים המותרים בניכוי כחוק.

הנה כי כן – התובעת זכאית איפוא להחזר הסכום האמור בתביעתה.

ה. חופשה

התובעת עתרה ל- 11 ימי חופשה, ובסה"כ 2,200 ₪.

הנתבעת טענה כי התובעת זכאית סה"כ לכ- 9 ימים, אותם קיבלה במשכורת נובמבר 2015 (1,800 ₪).

עולה מתלוש השכר לנובמבר 2015 כי לא בוצע בו תשלום פדיון חופשה וכמופיע בו עסקינן ביתרה של 9.02 יום.

נציין כי אין חולק כי בגין חודש העבודה הראשון וחודש העבודה האחרון זכאית התובעת (במצורף) סה"כ ל- 1 יום, משבכל אחד מהם עבדה כמחצית החודש. בהתאם, כדין עתרה התובעת ל- 11 חודשי עבודה (ול-11 ימי חופשה). מנגד, ראוי לציין כי בתלושי השכר נצברה זכאות, כביכול עבדה התובעת 5 ימי עבודה בשבוע ולא היא, שהרי אין מחלוקת כי הועסקה 6 ימי עבודה בשבוע.

כך אין מחלוקת כי לאחר הפסקת העבודה הגיעה התובעת אל הנתבעת, בלוויית בעלה – והנתבעת ביקשה לשלם לה הסך 1,800 ₪, שהתובעת סירבה לקבלו.

למעלה מן הצורך – הוגש בדיון תלוש שכר לנובמבר 2015 ("א" הודפס ב- 29.3.16), הכולל תשלום חופשה בסך 1,800 ₪, השונה מתלוש נובמבר שהגישה התובעת בגילוי מסמכים. הנתבע נדרש לעניין זה, כולל לכך שלא צורף לתצהירו. משהתנגדה הנתבעת לשאלה ומשהנטל על הנתבעת בכך – ומשויתרה התובעת על השאלה (בלא שכך הוחלט) ומשברי כי התלוש (ובו תשלום בגין חופשה) לא שולם לתובעת, ברי כי התובעת זכאית כתביעתה.

הנה כי כן – משהנטל על הנתבעת ברכיב זה – תשלם הנתבעת לתובעת את הסך של 2,200 ₪.

ו. הפסקת עבודה

אין חולק כי התובעת הועסקה ע"י חברת כ"א.

אין חולק כי לאחר 9 חודשי עבודה, היה על המשתמש לקבלה כעובדת.

"המשתמש" אינו צד בפנינו.

אין חולק כי הועסקה ע"י הנתבעת (והמשתמש) גם לאחר תום תקופה זו, וכך עד 11.11.15 (כשעולה מתלוש נובמבר ומכרטיס הנוכחות כי הסתיימה העסקתה, לאחר 8 ימי עבודה בפועל, קרי: עד 10.11.15). ברי כי ב- 11.11.15, לא עבדה מחד, ומאידך, נניח כי הנתבעת ציינה, בטעות סופר, את סיום יחסי העבודה כ- 1.11.15.

אלא, שהתובעת טענה כי הנתבע פיטר אותה, לאלתר (בשל החזקה שבסעיף 3 לחוק פיצוי פיטורים), והנתבעים טענו כי פשוט נטשה עבודתה, ללא התראה ועתרו לקיזוז הודעה מוקדמת שלא ניתנה.

התובעת בתצהירה חוזרת על האמור וכך אף הבעל, תוך שהוא מציין כי הנתבע אמר שלבקשת המשתמש הועסקה 11 חודש וכי הנתבע אמר להם שאינו מעסיק עובדים למשך שנה.

הנתבע בתצהירו – ורק לצורך טענת הקיזוז – מתייחס לעילה זו, תוך שטען כי נטשה עבודתה ללא כל התראה והותירה אחריה נזקים רבים.

עפ"י חוק פיצויי פיטורים (סעיף 3) – חזקה כי עובד שפוטר, סמוך לתום שנת עבודה, כי פוטר על מנת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים.

הגם שהנתבעת לא הציגה גרסה ועדויות ברורות בעניין – התובעת עצמה (ובעלה) בתצהירם ומעדותה עלה כי המשתמש הפסיק עבודתה והפנה אותה לנתבעת – והתובעת לא חזרה לשם "אחרי שהוא אמר לי שסיימתי אצלם" – ואם נניח שהכוונה לנתבעת (הנתבע) שאמר לה שסיימה לעבוד אצל המשתמש, ובהנתן גרסת הבעל, כי הנתבע אמר שכל עובד עובד אצלו 9 חודשים וכי בעל העסק (=המשתמש) צריך להעסיק אותה – ברי על פניו שהפסקת העבודה לא נעשתה על מנת להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, לאחר העסקה של סמוך לשנת עבודה, אלא שהפסקת העבודה נעשתה, כמתחייב מהחוק ומכך שהמשתמש לא קלט התובעת לעבודה, מחד ומאידך, הנתבעת לא הפסיקה עבודתה, עם תום 9 חודשים.

לאור הנסיבות שתוארו – שוכנענו כי הפסקת העבודה אינה קשורה לרצון להמנע מתשלום פיצויי פיטורים, ןבכך נסתרה החזקה שבסעיף 3.

שוכנענו כי התובעת בעדויותיה, סתרה החזקה שבסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים. בפועל, אף לא שוכנענו כי התובעת אכן פוטרה ע"י הנתבעת. "המשתמש" תחת לראותה כעובדת שלו לאחר תקופת העבודה הנדונה, הפסיק העסקתה, אך לא הוּכח כי הנתבעת הפסיקה עבודתה, הגם שאין חולק כי התובעת לא המשיכה בעבודתה.

לאחר ששקלנו כל האמור ובעיקר מששוכנענו מעדויות התובעת כי הפסקת עבודתה לא נעשתה ע"מ להתחמק מתשלום פ"פ – נדחית התביעה ברכיב זה.

הנה כי כן – נדחית התביעה לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת.

באשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת – מצאנו לדחות גם אותה, משלא הוכח כי התובעת נטשה יום אחד את עבודתה, או כי נתבקשה ע"י הנתבעת (ומתי) לשוב לעבודתה, ודאי כך, כשהצדדים נפגשו (במועד שלא ממש הוברר), לאחר שכבר לא עבדה – וגם אז לא נטען ולא הוכח כי נדרשה לחזור לעבודתה.

ז. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות

התובעת עותרת להפרשות (לפיצויי פיטורים ולפנסיה) לתקופה 18.3.15 (קרי: לאחר 3 חודשי עבודה)– 11.11.15, 12% - סה"כ 2,790 ₪.

בתביעתה טענה כי היא זכאית להפרשות לאחר 6 חודשי עבודה וסה"כ ל- 5 חודשים – אך בתקופה שציינה – עסקינן ב- 8 חודשים.

בתצהירה חזרה התובעת על מלל זהה – בלא שהעניין הובהר כדבעי.

הנתבעת אף היא טענה כי הזכאות היא לאחר 6 חודשים, וכי משלתובעת אין קרן פנסיה וכעו"ז, לא ניתן היה להפריש לה. בסיכומיה אישרה כי הזכאות היא לאחר 6 חודשים.

התובעת לא הציגה חישוב לרכיב זה והנתבעת לא נקבה בסכום לו זכאית התובעת.

משחישבנו זכאותה ל- 5 חודשים אחרונים (19,426 ₪ שכר יסוד) – מצאנו כי התובעת זכאית מהנתבעת בגין הפרשות המעסיק כאמור (12%) לסך של 2,332.12 ₪.

ח. הבראה

משלא השלימה התובעת שנת עבודה מלאה – ומשלא שוכנענו כי פוטרה לאחר כ-11 חודשי עבודה (11 חודש חסר שבוע) – אינה זכאית לדמי הבראה

ט. חגים

התובעת עותרת ל- 8 ימי חג לכל תקופת עבודתה, לאחר 3 חודשי עבודה וניכוי ימי חג בשבת, ומשעבדה יום לפני ויום אחרי חג.

אין חולק כי התובעת עובדת שעתית. אין יכול להיות חולק כי בימי חג לא עבדה – עסקינן בעדות הנתבע, במשתמש חרדי ובעסקו, וברי מכרטיסי הנוכחות ומהתלושים כי לא הועסקה בשבתות וממילא, לא בימי חג, כשעסקינן כזכור בעבודה בפתח תקווה, ליד בי"ח בלינסון (כשהתובעת העידה על עצמה כי היא נוצריה).

ראש השנה בשנת 2015 היה ב- 14-15 לספטמבר (כרטיס הנוכחות מלמד שלא עבדה); יום כיפור – 23 לספטמבר וכן לא עבדה בסוכות ובשמחת תורה.

משעולה מכרטיסי הנוכחות שהוצגו כי הועסקה 6 ימים בשבוע – ברי כי "הוכח" שעבדה יום לפני ויום אחרי חג.

עוד ברי כי לא נמצא בתלושי השכר תשלום בגין יום חג – לא בחגי ישראל ולא בחגיה, כנוצריה.

בהתאם – לתקופת עבודה שבפנינו, זכאית התובעת ל- 8 ימי חג כתביעתה וסה"כ 1,600 ₪ (ודאי כך, משבסיכומיה הודתה הנתבעת בזכאות התובעת).

י. פיצוי בגין אי מתן הודעה ותלושים שאינם ערוכים כדין

התובעת טענה כי לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה ועתרה לפיצוי בסך 2,500 ₪ וכן כי תלושי השכר אינם ערוכים כדין, משאינם משקפים שעות עבודתה בפועל ועתרה לסך 100 ₪ לכל תלוש ובסה"כ ל- 1,100 ₪.

הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי התובעת קיבלה הודעה בשפתה ומעולם לא קבלה על תנאי עבודתה וכי תלושי השכר נערכו ע"י רו"ח כדין.

אין חולק כי לא הוצג לנו טופס הודעה לעובד ואף לא עדות מאן דהוא, שמסר "הודעה" כאמור לתובעת, ודאי לא בשפתה. למצער, גם טופס 101 לא הוצג לנו.

מנגד, לא התרשמנו כי צודקת התובעת בטענתה, כי תלושי השכר אינם ערוכים כדין.

אף שוכנענו כי התובעת מבינה עברית פשוטה ובמהלך העסקתה לא הלינה על כך שלא קיבלה כמוסכם, וכי קיבלה תלושים ושכר, עפ"י עבודתה בפועל ועפ"י הסכמת הצדדים.

הגם שאישרה התובעת כי יודעת היא שהועסקה ע"י חברת כ"א, הנתבעת – והגם שלא שוכנענו כלל כי נפגעה בשל העדר "הודעה" בכתב, מצאנו לזכותה בפיצוי בסך 1,000 ₪ (ברכיב הראשון דלעיל), ולדחות התביעה בהתייחס לתלושי השכר, מששוכנענו כי תלושי השכר ערוכים כדין ומשקפים במדויק הן את שעות עבודתה, השתכרותה, הניכויים וכו' (העובדה כי נוכה כאמור משכרה, כמופיע בתלושי השכר – דווקא מלמדת כי התלוש כדין הוא – גם אם הניכוי, לכשעצמו, לא הוכח כי נעשה כדין)!

יא. סיכום

הנתבעת, תשלם איפוא לתובעת את הסך של 11,119.37 ₪ בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מ- 20.3.16 ועד לתשלום בפועל.

כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעת, לאור תוצאות ההליך, בסך 1,500 ₪ ובתוך 30 יום.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, (28 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ"צ ביום: 28.3.17