1. לפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה בגדרי תביעת עירייה לתשלום ארנונה בסך של 129,380 ש"ח (נכון למועד הגשת התביעה). מפירוט חוב הארנונה שצורף לכתב התביעה עולה כי חוב הארנונה מתייחס לשנים 2014 ו-2015.

2. בבקשת הרשות להתגונן טענה המבקשת כי היא תושבת ירושלים לשעבר, המתגוררת מזה שנים ארוכות מחוץ לישראל. המבקשת טענה כי היא דיירת מוגנת בנכס נושא חוב הארנונה, וכי הנכס היה מושכר במשך עשרות שנים לסניף בנק. המבקשת ציינה כי בשנת 2012 פינה שוכר המשנה את הנכס, ומאז היא מחזיקה בו. המבקשת טענה כי מאחר שמדובר בנכס ריק שאינו ראוי לשימוש, היא הגישה לעירייה השגות על מנת לקבל פטור מלא או חלקי מארנונה, אולם לא קיבלה מענה להשגות האמורות. כך, נטען כי ביום 3.12.2012 הוגשה השגה בגין היות הנכס לא ראוי לשימוש וכן בשל היותו נכס ריק. ביום 21.1.2013 ניתנה החלטה בהשגה, ולפיה הוחלט לדחות את ההשגה בנוגע לטענה לפיה הנכס לא ראוי לשימוש, והמבקשת הופנתה למחלקת הנחות כדי להגיש בקשה לקבלת פטור מתשלום ארנונה בשל היות הנכס ריק. המבקשת טענה כי הוגש ערר על החלטה זו, ואף התקיים דיון בערר ביום 24.3.2014, אולם לא ניתנה החלטה סופית בערר. המבקשת טענה כי ביום 29.3.2015 היא הגישה בקשה נוספת לקבלת פטור מתשלום ארנונה בשל היות הנכס ריק ולא ראוי לשימוש. לטענתה, למרות חלוף הזמן, לא ניתנה החלטה בהשגה זו.

3. התובעת הגישה תגובה לבקשת הרשות להתגונן. בתגובתה טענה התובעת כי הואיל והמבקשת לא חלקה על העובדה שהיא מחזיקה בנכס, יש לדחות על הסף את טענותיה לעניין היות הנכס זכאי לפטור כנכס ריק או לא ראוי לשימוש. התובעת טענה כי בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, למנהל הארנונה סמכות ייחודית לדון בהשגות על חיובים בארנונה, וערר על החלטות מנהל הארנונה מתברר לפני ועדת הערר, ובמידת הצורך בערעור לפני בית משפט לעניינים מינהליים. על כן, לטענת התובעת אין לאפשר למבקשת לעקוף את המנגנון הקבוע בחוק בדרך של העלאת הטענה לפני בית המשפט. התובעת טענה עוד כי המבקשת מיצתה את טענותיה במסגרת ההליכים המינהליים. כך, נטען כי ביום 3.12.2012 הגישה המבקשת השגה למנהל הארנונה. בעקבות הגשת ההשגה בוצע ביקור בנכס, על בסיסו הוחלט כי הנכס ראוי לשימוש ועל כן ההשגה נדחתה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר. לטענת התובעת, לאחר הדיון בערר ניתנה החלטה על ידי ועדת הערר שלפיה היה על הצדדים להודיע בתוך 45 ימים האם הגיעו להבנות. ועדת הערר הוסיפה בהחלטתה כי היעדר הסכמה של הצדדים כמוה כהסכמה למחיקת הערר ללא צו להוצאות. בהמשך להחלטה זו, ביום 19.5.2014 ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה הערר נמחק. התובעת טענה עוד כי לאחר שהערר נמחק המבקשת הגישה השגה נוספת ביום 2.4.2014. השגה זו נדחתה ביום 22.5.2014, וזאת לאחר שבוצעה ביקורת נוספת בנכס ונמצא כי הוא ראוי לשימוש. התובעת הוסיפה כי בימים 29.3.2015 ו-31.10.2016 פנתה המבקשת לתובעת בבקשות נוספות למתן פטור מתשלום ארנונה, אולם למרות שהמבקשת התבקשה להמציא מסמכים שונים, היא לא פעלה בהתאם להנחיות התובעת.

4. ביום 22.2.2017 הוגשה בהליך שלפניי הודעה מטעם המבקשת לפיה בחודש 11/2016 התקבלה השגה שהמבקשת הגישה לעירייה, ובמסגרתה ניתן פטור מלא מתשלום ארנונה החל מחודש נובמבר 2016. המבקשת ציינה כי בעקבות החלטה זו הוגש על ידה ערר שבו ביקשה להחיל את הפטור שניתן בשנת 2016 באופן רטרואקטיבי, משנת 2012 ואילך. המבקשת ציינה בהודעתה כי "ככל שהערר יתקבל הוא צפוי להשליך באופן ישיר על התיק דנן" ועל כן ביקשה, בהסכמת התובעת, לעכב את המשך בירור ההליך הנוכחי.

5. בעקבות בקשה זו ניתנו שורה של ארכות בהסכמת הצדדים, על מנת למצות את ההליכים בערר שהגישה המבקשת. ביום 24.1.2018 הודיעה התובעת כי ביום 18.12.2017 הערר שהגישה המבקשת נדחה, לאחר שוועדת הערר קבעה כי היא מוסכמת לדון רק ביחס לשנה שבה הוגשה ההשגה ולא ביחס לשנים קודמות. על כן, הוועדה קבעה כי אין להחיל את הפטור שניתן בשנת 2016 באופן רטרואקטיבי משנת 2012 ואילך.

6. לאחר מספר ארכות שניתנו למבקשת להתייחס להשפעת החלטת ועדת הערר על ההליך הנוכחי, הודיעה המבקשת כי היא עומדת על ניהול ההליך וכי החלטת ועדת הערר עסקה בעניינים פרוצדורליים שאינם משפיעים על שיקול הדעת של בית המשפט. המבקשת טענה כי עיון בדוח ביקורת שערכה העירייה במקום מעלה כי העירייה סברה שהנכס במצב לא משופץ אולם ניתן יהיה להשתמש בו לאחר שישופץ מעט. לפי הטענה, מדוח זה עולה כי הנכס לא היה במצב שניתן להתגורר בו, ועל מנת שהוא יהיה מתאים למגורים, יש לשפצו. עוד טענה המבקשת כי שיקול דעתו של עורך הביקורת מטעם העירייה אינו גובר על שיקול דעתו של בית המשפט, ועל כן, יש לקבל את גרסתה של המבקשת לפיה במועדי הביקור הנכס לא היה ראוי לשימוש ועל כן זכאי לפטור מתשלום ארנונה. המבקשת טענה עוד כי לא קיבלה את החלטות ועדת הערר, ואילו הייתה מקבלת אותן, הייתה מגישה ערר על ההחלטות לשנים 2014 ו-2015. המבקשת הוסיפה כי גם בהתאם לחוק הרשויות המקומיות סמכותו של בית המשפט אינה מוגבלת, וניתן לדון בבית המשפט בהשגות הקשורות לשימוש בנכס, לרבות באשר למתן פטור לנכס לא ראוי לשימוש. המבקשת טענה כי אילו בית המשפט ידחה את טענותיה ייגרם לה עיוות דין ועל כן יש לאפשר לה להתגונן מפני התביעה ולהוכיח את טענותיה.

7. ניסיונות לסיים את ההליך בהסכמה לא נשאו פרי, והצדדים ביקשו להגיש סיכומים קצרים לעניין בקשת הרשות להתגונן. אף שניתנו למבקשת שורה של ארכות להגשת הסיכומים, הסיכומים לא הוגשו. חרף זאת, התובעת הגישה סיכומים לעניין בקשת הרשות להתגונן.

דיון והכרעה

8. לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים שוכנעתי כי דין בקשת הרשות להתגונן להידחות. תחילה יוער כי התנהלות המבקשת בהליך הנוכחי עוררה קושי משמעותי, ובית המשפט נדרש לשורה של החלטות טרם הוגשו תגובות מטעם המבקשת. בנוסף, כאמור, המבקשת לא הגישה סיכומים לעניין בקשת הרשות להתגונן, וספק אם לא היה די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

9. גם לגופם של דברים עוררה בקשת הרשות להתגונן קושי. אין מחלוקת כי המבקשת הגישה השגה על חיובה בארנונה עוד בשנת 2012. עוד אין מחלוקת כי לאחר שנדחתה ההשגה הגישה המבקשת ערר על החלטה זו. ערר זה נמחק, לאחר שהצדדים חדלו מהגשת הודעה מתאימה. המבקשת הגישה השגה וערר נוספים, שנדחו אף הם. המבקשת בחרה שלא להגיש ערעור לבית משפט לעניינים מינהליים בהמשך להחלטות ועדת הערר (ולמצער, בהמשך להחלטת ועדת הערר האחרונה, שסירבה לדון בהחלת הפטור שהתקבל בשנת 2016 על שנים קודמות למועד ההשגה). המבקשת לא הבהירה מדוע לא עשתה כן. בפועל, משהמבקשת הגישה השגה וערר על החלטת מנהל הארנונה, היא בחרה בתקיפת שומת הארנונה במסלול המינהלי ולא במסלול השיפוטי, ועל כן, אין הצדקה לאפשר העלאת טענה זו גם כטענת הגנה בהליך הנוכחי.

10. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות), קובע, בחלקים הרלוונטיים, כדלקמן:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת לאפשר העלאת טענת "אינני מחזיק" בפני בית המשפט, אף אם לא הוגשה השגה במועד. כפי שנקבע בעבר, סעיף 3(ג) מתייחס לטענת "אינני מחזיק" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א) (ראו, למשל, רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פסקה 7 להחלטה (3.6.2008)). המתווה הקבוע בסעיף 3, והפסיקה שחידדה את סמכותם של הגופים המנהליים, התבססה על מומחיות גופים אלה (במיוחד בהשגות המחייבות בירור עובדתי), כמו גם על נגישות האזרח לגופים אלה באופן המאפשר מיצוי הליכים יעיל. על אף הלכה כללית זו, נקבע בפסיקה כי "אין דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), 3(א)(2), 3(א)(4) לחוק הערר", וכי יש לבית המשפט סמכות כללית לדון בעניינים שהובאו לפניו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק. יחד עם זאת צוין כי מדובר בסמכות המופעלת במקרים חריגים בלבד, כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (שם, בפסקאות 9-8 להחלטה, והאסמכתאות המובאות שם. אך ראו, לפרשנות מצמצמת יותר, עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.2010); להלן: עניין בנימין). בין השיקולים שבית המשפט שוקל אם לאפשר העלאת הטענה בהליך המשפטי הם האם מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית; האם האזרח היה מודע להליכי ההשגה המינהליים; והאם תיגרם פגיעה או עיוות הדין לאזרח אם תיחסם דרכו לערכאות השיפוטיות (ראו, ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002); להלן: עניין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת).

11. בפסיקת בתי המשפט נבחנה גם השאלה אם טענה לעניין נכס לא ראוי לשימוש, כאמור בסעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש), מצויה בסמכותה של ועדת הערר או של בית המשפט. בבר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו – מנהל הארנונה (30.12.2009) הושארה שאלה זו בצריך עיון, הגם שבית המשפט ציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי הנטייה היא לראות בעניין זה כמצוי בסמכותה של ועדת הערר (פסקה 25 לפסק הדין). ראו עוד, בעניין זה, ת"א (מחוזי ירושלים) 62681-06-16 עיריית ירושלים נ' מסלמאני (24.10.2017)).

12. בנסיבות העניין שלפניי לא ראיתי צורך להכריע האם הסמכות לדון בטענת נכס לא ראוי לשימוש נתונה לוועדת הערר או לבתי המשפט. זאת, כיוון שהייתה זו המבקשת שבחרה לברר טענותיה במסלול המינהלי, ולאחר שנדחו טענותיה במישור זה, ביקשה להעלותן גם במסגרת ההליך המשפטי. דרך הילוך זו מעוררת קושי ממשי. המבקשת העלתה טענותיה בדבר מצבו של הנכס לפני מנהל הארנונה בשנת 2012. מנהל הארנונה עשה שימוש בסמכותו, והורה על עריכת ביקורת בנכס. בעקבות הביקורת שנערכה דחה מנהל הארנונה את ההשגה. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו, וחרף העובדה שוועדת הערר ביקשה מהצדדים להגיש הודעה משלימה, שאחרת יראו בכך הסכמה למחיקת הערר – לא הוגש דבר, והערר נמחק לבסוף. ביום 23.4.2014 הגישה המבקשת השגה נוספת על שומת הארנונה בטענה שמדובר בנכס ריק שאינו ראוי לשימוש. לאחר שבוצעה ביקורת נוספת בנכס, ביום 22.5.2014 נדחתה ההשגה, ונמצא כי הנכס ראוי לשימוש באופן המצדיק את תשלום הארנונה. עוד נקבע בהחלטה זו כי ההשגה לגבי תקופת העבר נדחית, הואיל והנושא נידון בוועדת הערר והערר נמחק. בימים ביום 29.3.2015 ו-31.10.2016 הגישה המבקשת השגות נוספות. כפי שהצביעה התובעת בתשובתה לבקשת הרשות להתגונן, המבקשת התבקשה להמציא מסמכים שונים בהמשך להשגות האחרונות, כדוגמת חשבונות חשמל ומים לתקופה המתבקשת וכן קבלות עבור שיפוצים, אולם התובעת טענה – והמבקשת לא הכחישה זאת – כי המבקשת לא המציאה את המסמכים המבוקשים. כפי שפורט לעיל, גם במהלך ניהול ההליך הנוכחי המבקשת הגישה השגה – אשר התקבלה ביחס לשנת 2016. ערר שהוגש על החלטה זו בדרישה להחיל את ההחלטה באופן רטקואקטיבי נדחה.

השתלשלות האירועים האמורה מלמדת על כך שגורמי המינהל הרלוונטיים (מנהל הארנונה וועדת הערר) בחנו את השגות המבקשת לגופו של עניין. בכלל זאת נערכו שתי ביקורות בנכס, ששתיהן מצאו כי הנכס ראוי לשימוש. טענותיה של המבקשת כיום – כי התובעת לא צירפה תמונות של הנכס במועד הביקור וכי בפועל הנכס לא היה ראוי לשימוש – צריכות היו להיות מועלות במסגרת ערר על החלטת מנהל הארנונה, ולא במסגרת ההליך המשפטי. משהתובעת בחרה להשיג על שומת הארנונה בהליך המינהלי – והתקבלו בעניינה החלטות לגופם של דברים – אין הצדקה לאפשר העלאת טענות אלה גם במישור המשפטי. ודוקו, אין המדובר אך בשאלה של סמכות. משעה שהעניין נדון והוכרע, ישנו קושי ממשי לשוב ולדון בעניין זה גם במסגרת ההליך המשפטי. חשוב להבהיר בהקשר זה כי המבקשת לא טענה שמנהל הארנונה או ועדת הערר נעדרים סמכות לדון בהשגה. טענותיה היו כי הכרעותיהם אינן שוללות את האפשרות לשוב ולהעלות טענות בעניין זה גם בבית המשפט. פרשנות זו מוקשית, ומשמעותה, הלכה למעשה, שתעמוד לנישומים האפשרות להשיג על שומת ארנונה במישור המינהלי, וככל שהשגתם תידחה (גם בוועדת הערר או בבית משפט לעניינים מינהליים), יוכלו לשוב ולהעמיד את הטענה לבחינה במסגרת ההליך המינהלי. אין בידי לקבל פרשנות זו.

13. בנסיבות אלה, וגם בשים לב להימנעות המבקשת מהגשת סיכומים, לא מצאתי הצדקה ליתן רשות להתגונן בטענה שמדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש.

14. בבקשת הרשות להתגונן העלתה המבקשת טענה נוספת והיא כי: "השטח לחיוב הוא 178 מ"ר, דבר שאינו נכון כלל". טענה כללית זו מתייחס לסוגיית גודל הנכס לחיוב בארנונה. בהתאם לסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות, מדובר בטענה שיש להעלות אותה לפני מנהל הארנונה. המבקשת לא טענה שעשתה כן. למעשה, על אף שהמבקשת הגישה, כאמור, מספר השגות למנהל הארנונה (ולוועדת הערר), המבקשת לא השיגה במסגרתן על קביעת גודל הנכס.

15. כאמור, מקומן של טענות לעניין גודל הנכס להתברר במסגרת המינהלית בדרך של השגה למנהל הארנונה (ולאחר מכן לוועדת הערר ולבית המשפט לעניינים מינהליים). כפי שהובהר לעיל, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל, מקום שבו נקבע מסלול להשגה יש לאפשר הליכה במסלול זה, אלא במקרים חריגים שבהם נשמר פתח צר לבירור הטענות בבית המשפט (ראו, עניין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת). לזאת יש להוסיף כי הובעה הדעה לפיה סמכותו של בית המשפט לברר עניינים חריגים שמורה אך לטענת "אינני מחזיק" ולא ליתר טענות ההשגה המנויות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ראו, עניין בנימין). בעניין שלפניי, אף אם אניח כי בית המשפט מוסמך להתיר העלאת טענות בעניין גודל הנכס, לא מצאתי כי נסיבות העניין הנוכחי מצדיקות זאת. המבקשת העלתה טענה לעניין גודל הנכס בכלליות בלבד וללא תמיכה כלשהי. חרף העובדה שהמבקשת הגישה מספר השגות למנהל הארנונה, היא לא התייחסה בהשגותיה לעניין זה. בהליך שלפניי המבקשת לא הבהירה מדוע טענה זו לא הועלתה במסגרת ההשגות ומדוע הועלתה רק כעת. המבקשת אף לא טענה כי לא ידעה על שאלת הגודל של הנכס אלא לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי מדובר בטענה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה בירור במסגרת ההליך המשפטי, באופן שתינתן בגינה רשות להתגונן.

16. ממכלול הטעמים האמורים, דין בקשת הרשות להתגונן להידחות.

ניתנה היום, ל' סיוון תש"פ, 22 יוני 2020, בהעדר הצדדים.