1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט גיא הימן) מיום 17.2.2016 (ת"א 47824-11-13). עסקינן בתביעה לפינוי המבקש מדירה בבעלות המשיבים, בה הוא מתגורר (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה בשנת 1972 על ידי אביהם המנוח של המשיבים לאביו המנוח של המבקש בשכירות מוגנת. לאחר מותו של השוכר המוגן, באה בנעליו כדיירת מוגנת נגזרת אמו של המבקש, אשר נפטרה אף היא בינתיים. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי המבקש אינו עונה על התנאים בגדר סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") להמשך דיירות מוגנת מאחר שלא המשיך להתגורר בדירה והייתה לו דירה אחרת למגורים, אותה שכר מהמשיבים בקומת הגג (להלן: "היחידה"). בית המשפט קמא פסק כי על המבקש וכל מחזיק מטעמו לפנות את הדירה עד ליום 1.6.2016 וכן לשאת תשלום בהוצאות משפט בסך 1,645 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 36,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפניי.

1. לטענת המבקש, הוא מתגורר בדירה מאז שנת 1972 כדייר מוגן ואין לו מקום מגורים חלופי עבורו ועבור משפחתו. לשיטתו, סיכויי הערעור הם גבוהים ונפלה שגיאה בקביעתו של בית המשפט קמא כי היחידה על גג הדירה מהווה "דירה אחרת" בהתאם לאמור בס' 27 לחוק הגנת הדייר. לטענתו, מדובר במבנה ארעי הניתן לפירוק בשטח של 20 מ"ר אשר נבנה על ידי אביו המנוח בהסכמת המשיבים כחדר עבודה, והוא מחובר לדירה באמצעות מדרגות, וממילא אינו מאפשר מגורים של משפחה. לטענתו, בית המשפט קמא לא נדרש לבחינת הסוגיה האם היחידה יכולה להיחשב כ"דירה אחרת" בהתאם לסעיף 27 לחוק הגנת הדייר. הסכם הפשרה הקודם בין הצדדים אשר צוין בפסק הדין קמא נועד להסדיר לטענתו את תשלום חוב דמי השכירות וליצור הפרדה בין תשלום דמי שכירות מוגנים עבור הדירה ובין תשלום דמי השכירות עבור היחידה, ובמסגרתו אף נקבע כי החיבור בין הדירה והיחידה יפורק בתום השכירות. לפיכך, טוען המבקש כי היחידה אינה יכולה להוות "דירה אחרת" למגורי המבקש וזכויותיו בדירה המוגנת נשמרות.

בנוסף טוען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וביצוע פסק הדין עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך ולהוביל לקריסתו הכלכלית. לטענתו, עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרום נזק ממשי למשיבים בעוד שעבורו מדובר בתוצאה קשה, לנוכח העובדה כי אין לו ולבני משפחתו מקום מגורים חלופי. ביחס להוצאות שנפסקו, טוען המבקש כי הוא אינו בעל אמצעים ומשפחתו מתפרנסת בדוחק ואין ביכולתם לשאת בתשלום הגבוה, כך שיוותרו ללא יכולת כלכלית מינימלית.

1. המשיבים מתנגדים לבקשה. ביחס לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור בעניין זה הם קלושים מאחר שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות. הטענה בדבר מצבו הכלכלי של המבקש נטענה ללא הצגת תשתית ראייתית מינימלית, וממילא אין במצבו הכלכלי של המבקש כדי להוות שיקול בבקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי. גם לא נטען שהמשיבים יתקשו בהשבת הסכום. בנוסף טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה לאחר מועד תשלום ההוצאות ודי בשיהוי זה כדי לדחות את הבקשה.

בכל הנוגע לעיכוב ביצועו של סעד הפינוי, טוענים המשיבים כי המבקש מסתיר מבית המשפט כי הוא אינו משלם דמי שכירות מזה כשלוש שנים. יתרה מכך, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר ופסק הדין קמא מבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמותו של בית המשפט מחוסר מהימנותו של המבקש. המשיבים דוחים את הטענה כי היחידה על הגג היא חדר בגודל 20 מ"ר אלא לדידם מדובר בדירה ששטחה כשטח הדירה מתחתיה ומסיבה זו נמנע המבקש מלהציג צילומים או מדידה של הדירה, ומנע מהם לבקר במקום. בנוסף טוענים המשיבים כי ילדיו של המבקש הם בגירים.

המשיבים טוענים כי הם מוכנים להשכיר למבקש את הדירה בשכירות חופשית תמורת סך של 4,500 ש"ח בחודש. ככל שבית המשפט ייעתר למבוקש, הם מבקשים להתנות את עיכוב הביצוע בתשלום חוב דמי השכירות החל מיום 1.1.2013, המסתכם בסך של 6,880 ש"ח והמשך תשלום דמי השכירות עד להחלטה אחרת, וכן הפקדת ערובה להבטחת תשלום דמי שכירות חופשית למשך תקופת הערעור, על סך 54,000 ש"ח, סכום שווה ערך לשנת שכירות.

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בכפוף לתנאים מסויימים, כמפורט להלן.
2. נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. קיימים שני תנאים למתן סעד זמני לתקופת הערעור: סיכויי הערעור הם טובים, ומאזן נוחות הנוטה לטובת מבקש הסעד. מדובר בתנאים מצטברים אך היחס ביניהם הוגדר בפסיקה כ"מקבילית הכוחות": ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקש, כך ניתן להקל בדרישה ביחס לסיכויי הערעור, ולהיפך (ע"א 7769/15 ליאת אנקורי נ' אסתר גל-ער (פורסם בנבו, 3.12.2015)). יובהר כי על דרך הכלל, מאזן הנוחות הינו אבן הבוחן המרכזית על פיה נקבע גורל הבקשה (ע"א 1334/16 הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' ש.ש. אשקלון יזמות ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 14.3.2016)).
3. במקרה שלפנינו, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש בכל הנוגע לסעד הפינוי, ולסעד זה בלבד, שכן מדובר בפינוי מדירת מגורים. בכל הנוגע לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד, הרי שמדובר בחיוב כספי גרידא, והמבקש לא ביסס את טענתו בדבר קושי מיוחד בתשלום ההוצאות, מה גם שטענה בדבר מצב כלכלי רעוע כטעם להטיית מאזן הנוחות, חייבת להיתמך בתשתית ראייתית מוצקה (ע"א 7116/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' רפי יהודה (פורסם בנבו, 19.1.2015)), אשר כלל לא הוצגה בבקשה זו.
4. מבחינת סיכויי הערעור, דומה כי הם אינם נחזים להיות גבוהים במידה העשויה להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין. יחד עם זאת, יש לברר את טענתו של המבקש לפיה היחידה הנוספת מחוברת לדירה ואינה מהווה "דירה אחרת" על פי חוק הגנת הדייר, הגם שאין להתעלם מכך שנקבע בפסק הדין כי המבקש הסתיר את השימוש ביחידה מהמשיבים, מנע מהם בעקביות גישה למקום ונמנע מצירוף תמונות.
5. באשר לטענת המשיבים בדבר קיומו של חוב דמי שכירות בסך 6,880 ₪ בגין הדירה, הרי שהטענה הועלתה לראשונה במסגרת הערעור, ולכן אין מקום להתנות את עיכוב הביצוע בסילוק החוב הנטען, מה גם שבמסגרת תשובה לתגובה, הודיע המבקש כי פרע חוב זה עתה.
6. בנסיבות שתוארו לעיל, והואיל ועסקינן בדירת מגורים, כאשר המשיבים עצמם אינם מתנגדים להשכיר את הדירה למבקש כנגד דמי שכירות חופשית בסך 4,500 ₪ לחודש, הפתרון הראוי המאזן בין השיקולים השונים הוא התניית עיכוב הפינוי בתשלום חודשי מסויים, גבוה מדמי שכירות מוגנים אך נמוך מדמי שכירות חופשית, שיעמוד על סך חודשי של 3,000 ₪. אין בקביעת סכום זה משום הכרעה בשאלה מהם דמי השכירות הראויים במקרה דנן. התשלום האמור ישולם למשיבים מדי חודש בחודשו, ביום הראשון לחודש, החל מיום 1.5.2016, שאם לא כן, יבוטל עיכוב הביצוע.
7. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב' תשע"ו, 07 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.