לפניי תביעת התובע בגין נזק רכוש, שנגרם לרכבו בחלק האחורי. אין חולק כי הנתבעת פגעה ברכב התובע מאחור, בעת שעצר על מנת לאפשר מעבר של רוכבת אופניים, שהתפרצה במעבר חציה.

הנתבעת מתגוננת בטענה לפיה התובע עצר בפתאומיות, ואורות הבלימה ברכבו לא הופעלו, על כן לא הצליחה לעצור מאחוריו ללא פגיעה. עוד טוענת הנתבעת כי הנזק אינו אמיתי ודו"ח השמאי אינו אמין.

לאחר ששמעתי את הנהגים ועיינתי בראיות, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את רוב סכום התביעה.

תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת:

"לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

אין חולק כי הנתבעת פגעה ברכב התובע, עת עצר לפניה, והחובה לשמור מרחק אינה מסוייגת.

הצדדים העידו כי היה יום חורפי וסגרירי, הכביש היה רטוב והנתבעת טענה, לראשונה בדיון, כי היה ערפל. בנסיבות אלה במיוחד היה על הנתבעת לשמור מרחק רב ולנסוע לאט מאד.

איני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה לא הצליחה לעצור במועד, מאחר וברכב התובע לא פעלו אורות בלימה, המדובר בטענה שלה, ולאחר שהודתה ביתר העובדות בכתב התביעה, נטל ההוכחה רובץ עליה.

אין הצדקה להעדיף את גרסת הנתבעת על זו של התובע, לאור סתירות שעלו בין כתב ההגנה שלה לעדותה, ולאור העובדה שנהיגתה אינה מבוטחת בביטוח צד ג', ועניינה בתוצאת התיק משמעותי.

בכתב ההגנה מאשימה הנתבעת את התובע והשמאי מטעמו בהאשמות חמורות של תרמית וקנוניה, אך לשאלתי השיבה כי תיקנה את רכבה, ששוויו 20,000 ₪, בעלות של 10,000 ₪ על חשבונה. מדוע, אם כך טוענת הנתבעת כי שווי הנזק ברכב התובע, כ-11,000 ₪ אינו אמיתי? זאת ועוד, לנתבעת יש תמונות של רכב התובע, בכתב ההגנה עתרה לקבלת תמונות על מנת להעביר את חוות הדעת למספר מומחים מטעמה, אך לא הגישה כל חוות דעת נגדית. הנתבעת גם לא הגישה את תמונת רכב התובע, שהציגה לי בדיון, אף שניתן לה זמן לשם כך. אין זאת אלא שהתמונה מחזקת את ראיות התובע לעניין הנזק המשמעותי לרכבו.

הנתבעת גם הסתירה בכתב ההגנה את העובדה שרכבה לא היה מבוטח, בדבריה: "...וכל כוונתו של התובע בתביעה זו הינה נסיון להוציא כספים במרמה, להגדלת הנזק, (תוך שיתוף פעולה של עורך הדו"ח) במסגרת מאבק עיקש שמנהל התובע כנגד הנתבעת על לא כלום, אלא לניסיון להוצאתם של כספים במרמה ממנה ו/או מחברת הביטוח המבטחת של רכבה" (סעיף 11 לכתב ההגנה). כעולה מהדיון לפניי, לאחר שהנתבעת מס' 2 נמחקה מכתב התביעה בשל העדר כיסוי ביטוחי, השיבה הנתבעת לשאלתי כי לא ערכה ביטוח צד ג' לרכב במודע, ובשל שוויו הנמוך.

הנתבעת לא העמידה חוות דעת נגדית אל מול זו של שמאי התובע, התמונה שהציגה, וטענה כי צילמה ביום התאונה, הינה זהה לחלוטין לעין בלתי מקצועית אך מנוסה כשלי, לתמונות השמאי מטעם התובע, ואין יסוד לטענתה כי "זה לא נראה אותו דבר, זה נראה מוגזם ומועצם, אפשר להשוות" (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 28-30). ניתן לראות כי מעוצמת המכה נפל המספר, וכל החלק האחורי, מכסה תא המטען והפגוש נפגעו קשות. חוות הדעת של הנתבעת עצמה בעניין עלות תיקון הנזק ברכב התובע, בעניין הערכת שוויו לפי מודעות באתר יד 2" אינה שקולה לחוות דעת שמאי מוסמך, שבדק את הרכב במקצועיות. במיוחד אין לקבל כי הנזק לרכב התובע אינו סביר לאור הנזק המשמעותי לרכב הנתבעת עצמה, המעיד על מהירות נסיעתה, והעולה מתמונות רכבה, שצורפו לכתב התביעה ומעלות תיקון הנזק לרכבה, כטענתה. לאור שוויו הנמוך של רכב התובע, עלה סכום התיקון הנדרש על שווי הרכב, בוצעו ההפחתות בשווי ונוכה שווי השרידים, ועל הנתבעת לפצות את התובע על נזקו המוכח.

לאור אחוז הנזק ביחס לשווי הרכב (116%) עולה המסקנה כי גם אם שמאי אחר היה מעריך את הנזק או את הרכב בביעור שונה מעט משמאי התובעת, לא היתה משתנה התוצאה של ההכרזה על אובדן גמור (ראו תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה, הכרזה על אבדן גמור הינה חובה בנזק גולמי של מעל 60%).

למחירים, המפורסמים באתרי מכירת הרכב, אין משמעות מקצועית. חוות דעת השמאי מנומקת והפחיתה ממחיר הרכב לפי המחירון את הרכיבים הרלוונטיים.

הסיכום הינו כי אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקין הישירים מהתאונה, 6,766 ₪ בגין הרכב ו-1,018 ₪ בגין שכר טרחת השמאי.

נזק נוסף לא הוכח, התובע תיאר כי הקטין את נזקו, שכר רכב, ולא הוכיח כי הוא ששילם עבורו, ומיד רכש רכב חלופי.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע אגרה יחסית בסך 78 ₪, והוצאות בסך 150 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע, לסילוק התביעה, את הסכום הכולל 8,012 ₪, תוך 30 יום ממסירת פסק הדין.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים לכתובות דלעיל.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ז, 08 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.