הרקע לבקשה וטענות הצדדים:

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר) מיום 18.2.16, אשר דחתה את בקשת המבקש לכוף על המשיבים, בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט, ציות להחלטת המפקח על רישום מקרקעין מיום 30.6.14 בתיק 95/12 ב' 65/14 ליבוביץ נ' צדוק, לפסק דינו של כב' המפקח באותו תיק, מיום 10.11.15, ולהחלטת בית משפט השלום בתיק ה"פ 50222-06-15 מיום 17.8.15. ביחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע תשלם ההוצאות שנפסק כי על המבקש לשלם למשיבים.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

המבקש הינו בעל דירה הנמצאת בקומת הקרקע בבית משותף בקרית ביאליק. המשיבים הינם בעליהם של שתי דירות באותו בית המצויות זו מעל זו. בתביעה שהגיש למפקח על רישום מקרקעין בעכו ביקש המבקש להורות על סילוק ידם של המשיבים משטח קרקע המסומן "163ב'" שהוצמד לדירתו. המבקש ביקש להורות למשיבים להזיז ממקומם אבנים משתלבות ומתקן כביסה שהניחו בשטח הצמוד לדירתו. בהחלטתו מיום 30.6.14 קבע המפקח על רישום מקרקעין בעכו, יובל וסרקרוג, בהחלטה שניתנה בבקשה לסעד זמני כי "... מאחר שעל פניו האבנים המשתלבות ומתלה הכביסה הוצבו בשטח הצמוד לדירת התובע (בשטח 163ב'), הרי שבשלב זה יש לחייב את הנתבעים לסלק את מתלה הכביסה ואת האבנים המשתלבות שהונחו...". בעקבות טענת המבקש לפיה המשיבים לא מילאו אחר החלטת המפקח מיום 30.6.14 הוגשה בקשה קודמת לפי פקודת בזיון בית המשפט בה"פ 50222-06-15. במהלך דיון שהתקיים בבקשה הקודמת, בתאריך 17.8.15 בפני כב' השופט דאוד מאזן, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה האבנים המשתלבות ומתלה הכביסה יסולקו מהמקום. המשיבים טענו כי למרות שמילאו אחר החלטת המפקח והזיזו את מתלה הכביסה והאבנים המשתלבות מהמקום, הסכימו באותו הליך קודם בפני כב' השופט דאוד, להזיז שוב את המתלה והציבו אותו על המשטח המרוצף המהווה חלק מהרחבת דירתם, שביחס אליה הוגשה תביעת המבקש למפקח על רישום מקרקעין.

ביום 10.11.15 ניתן פסק דינו של המפקח על רישום מקרקעין שקבע כי המבקש נתן הסכמתו להרחבת הדירה של המשיבים ואף חתם על תכניות הבניה ורק לאחר שבנו חזר בו מהסכמתו. נפסק כי המשיבים קיבלו את הסכמת 75% מבעלי הדירות להרחבת דירתם ולפיכך יכלו להרחיבה גם על חשבון הרכוש המשותף. עם זאת, קבע המפקח כי בעת ביצוע הבניה חרגו המשיבים אל השטח המוצמד על דירת המבקש בחריגה של כ-15 מ"ר ובהמשך של אותה חריגה יצקו משטח בטון בשטח של 9.65 מ"ר. למרות זאת דחה המפקח את תביעת המבקש להרוס את הבניה החורגת, מאחר שקבע שהוכח שנפלו טעויות ברישום שטחי ההצמדות, כפי שהעיד המודד מטעם המבקש, והמבקש עצמו אישר כי בשל אותה טעות במדידה קיימת גם פלישה מסוימת שלו לשטח הצמוד לדירת המשיבים. המפקח קבע כי לאור הסכמת המבקש לבניה ומאחר שהמשיבים נתנו הסכמתם לבצע החלפה בין שטחי ההצמדות אין מקום להורות על הריסה. המפקח הבהיר כי על מנת להשלים את תהליך החלפת השטחים על הצדדים להגיש בקשה לתיקון צו הבית המשות, באופן שישקף את חילופי השטחים שבוצעו בפועל.

בימ"ש קמא ציין בהחלטתו מיום 18.2.16 כי המסקנה העולה מפסק הדין של המפקח על רישום מקרקעין היא כי המפקח קבע שהבניה שביצעו המשיבים, עת הרחיבו את דירתם, הייתה כדין ולא הורה על הריסת המשטח המרוצף עליו מונח כיום מתקן תליית הכביסה, חרף קביעתו העובדתית שהוא בנוי, בחלקו, על שטח המוצמד לדירת המבקש, זאת מהטעמים המפורטים בפסק הדין. על פסק דינו של המפקח לא הוגש ערעור.

בהליך שהתקיים בבימ"ש קמא הצדדים הסכימו למתן החלטה ללא צורך בשמיעת ראיות שכן עיקרי העובדות אינן במחלוקת. בימ"ש קמא ציין כי אין חולק שהאבנים המשתלבות הוסרו. אין חולק כי המתלה הונח על גבי המשטח המרוצף ביציאה מדירת המשיבים. כך גם על פי התמונות שצירף המבקש לבקשה. כן צוין כי אף אם המשטח המרוצף חורג אל תוך שטח ההצמדה של המבקש, ברור כי הפגיעה בזכותו של המבקש נעשתה מעצם בניית המשטח בחצר ולא ממה שיניחו עליו המשיבים. נקבע כי לא יעלה על הדעת לאסור על המשיבים להניח במקום כל חפץ שיבחרו, כולל מתלה כביסה, שעה שתביעת המבקש להריסת המשטח נדחתה.

בימ"ש קמא ציין כי בהחלטת המפקח בבקשה לסעד זמני הטעם למתן הצו היה "שעל פניו האבנים המשתלבות ומתלה הכביסה הוצבו בשטח הצמוד לדירת התובע (בשטח 163ב')". היינו, בעת מתן ההחלטה, היה המתלה מונח על גבי העשבייה מול דירת המבקש, בשטח המהווה הצמדה לדירתו, אולם כעת מצוי המתלה על שטח מרוצף שהינו חלק מהרחבת דירתם של המשיבים. עוד ציין בימ"ש קמא כי אמנם בפסק הדין קבע המפקח כי "גם לאחר פסק הדין, ובהעדר הסכמות, הנתבעים לא יהיו רשאים להציב רכיבים אלה בשטח הרכוש המשותף או בשטח שצמוד לדירת התובע" אולם לא ניתן לפרש את פסק הדין באופן שהמשיבים לא יוכלו להניח מתלה כביסה על השטח המרוצף שאותו הכשיר פסק הדין, שכן אין כל הבדל בין מתלה כביסה לבין כל חפץ אחר שירצו המשיבים להניח במקום, המהווה חלק מדירתם. עוד קבע בימ"ש קמא כי טענת המבקש במועד הדיון כי המשיבים אמנם הזיזו את המתלה אל השטח המרוצף, אולם כשהוא פרוש מצוי הוא אצלו בשטח, הינה טענה קנטרנית שהינה בבחינת זוטי דברים ואינה מצדיקה התערבותו של בית המשפט, ודאי שלא במסגרת בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט. באשר לטענת המבקש כי בשלב זה לא ניתן לו עדיין שטח חלופי מאת המשיבים קבע בימ"ש קמא כי טענה זו אינה יכולה להוות בסיס לבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט. כן צוין כי ביחס לשטח החלופי נקבע בפסק הדין כי גם המבקש מחזיק בחלק מסוים מהשטח הצמוד לדירת המשיבים ולפיכך ראוי שתיעשה "החלפת שטחים". צוין כי אכן לא נקבע בפסק הדין מנגנון לביצוע אותה החלפה וייתכן שעל בעל הדין המעוניין בכך ליזום הליך נפרד בנדון, אך אין בעובדה שטרם בוצע תיקון צו בית משותף כדי להוות טעם שיצדיק להטיל על המשיבים איסור להניח מתלה כביסה בשטח המהווה חלק מדירתם. לאור זאת נדחתה בקשת המבקש והוטל עליו שכר טרחת ב"כ המשיבים בסך 4,000 ₪.

המבקש טוען כי המשיבים הפרו פעם אחר פעם את החלטות ופסק דין המפקח וכי שגה בימ"ש קמא עת קבע פרשנות חדשה להחלטות קודמות ולפסק דינו של המפקח. נטען כי נגרם למבקש עיוות דין חמור מהחלטת בימ"ש קמא. המבקש טוען כי ביום 30.6.14 קבע המפקח כי על המשיבים לסלק את האבנים המשתלבות ואת מתלה הכביסה עד ליום 1.8.14 וכי הנתבעים ימנעו מלהציב מתקנים או ציוד כלשהו בשטחים שבבעלות המבקש או ברכוש המשותף וזאת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי. נטען כי מספר חודשים לאחר מכן המשיבים עשו שוב דין לעצמם ופעלו בניגוד לצו שהורה להם לסלק את האבנים המשתלבות ומתלה הכביסה.

לטענת המבקש, בדיון שהתקיים ביום 17.8.15 בבקשה קודמת של המבקש לפי פקודת ביזיון בית המשפט (ה"פ 50222-06-15), לאחר שהמשיבים הפרו את הצו שניתן נגדם, בעצת עורך דינו הסכים המבקש ליתן למשיבים פרק זמן לתקן את העוול שנגרם לו ומשכך הגיעו הצדדים להסכמה בהליך זה כי המשיבים יסלקו את מתלה הכביסה והאבנים המשתלבות. המבקש טוען כי בעת הגשת הבקשה מתלה הכביסה היה על השטח המרוצף. נטען כי באותו מעמד נתן ביהמ"ש בה"פ 50222-06-15 תוקף של החלטה להסכמות הצדדים ומכך ניתן להבין שעל מנת להקים מחדש את מתלה הכביסה במקומו הקודם ולחילופין במקום חדש מחויבים המשיבים לפנות בבקשה מסודרת למפקח על הבתים המשותפים. נטען כי ביהמ"ש בהחלטתו התווה דרך בה על הצדדים לפעול בהמשך ועל החלטת השופט דאוד מאזן לא הוגש ערעור ומדובר בפסק דין חלוט.

עוד טוען המבקש כי מפסק דינו של המפקח עולה כי תביעת המבקש נדחתה ברובה למעט עניין האבנים המשתלבות ומתקן הכביסה, שכן המפקח הבהיר כי גם לאחר פסק הדין ובהעדר הסכמות המשיבים לא יהיו רשאים להציב רכיבים אלה בשטח הרכוש המשותף או בשטח שצמוד לדירת המבקש. כן טוען המבקש כי פסק דינו של המפקח לא הכשיר חלוקת שטחים כלשהם והיה על מי מהצדדים שחפץ להגיש בקשה שכזו ככל שיחפצו בתיקון צו הבית המשותף. המבקש טוען כי המפקח קבע באופן ברור כי צו הבית המשותף אינו מתוקן ועדיין מדובר בשטחו של המבקש ולחילופין שטח משותף וגם בפסק דינו של המפקח נקבע מפורשות כי קיים איסור למשיבים להציב רכיבים אלה בשטח המשותף או בשטח שצמוד לדירת המבקש.

המבקש טוען כי לאחר מתן פסק הדין של המפקח המשיכו המשיבים להתנהל בניגוד לאמור בהחלטות קודמות, דהיינו בניגוד להחלטת המפקח מיום 30.6.14 ובניגוד להחלטה שניתנה בהסכמתם בה"פ 50222-06-15 ובניגוד לפסק דינו של המפקח. נגד התנהלות זו של המשיבים הוגשה בקשה נוספת לביזיון בית המשפט בה"פ 27247-01-16 וביום 18.2.16 ניתנה החלטת בימ"ש קמא הדוחה את טענות המבקש. המבקש טוען כי שגה בימ"ש קמא בהחלטתו עת קבע כי המשיבים הסכימו בהליך הקודם לביזיון בית משפט להזיז את מתלה הכביסה והציבו אותו על השטח המרוצף המהווה חלק מהרחבת דירתם. נטען כי כבר בבקשה הקודמת לביזיון בית משפט נטען כי מתלה הכביסה הונח על השטח המרוצף ומהשטח המרוצף התחייבו המשיבים להסירו כחצי שנה קודם לכן. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מהחלטת בית המשפט בבקשה הקודמת לביזיון בית משפט שם נקבע כי היות והמשיבים מבקשים להעתיק את מתלה הכביסה לשטחם, עליהם להגיש בקשה בפני המפקח על הבתים המשותפים על מנת לקבל היתר להעתקתו למקום אחר. המבקש טוען כי משלא הוגשה בקשה להעתקת מתלה הכביסה כאמור בהחלטת בית המשפט, המשיבים בחרו בחוסר תום לב להתייחס להחלטת בית המשפט כאל אות מתה, כך גם להסכמתם שנבעה בחלקה מהחלטה זו, ומשכך קמה לה עילת הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

עוד טוען המבקש כי בימ"ש קמא טעה עת קבע בהחלטתו כי המסקנה שעולה מפסק הדין היא שהבניה שביצעו המשיבים הייתה כדין וכי לא הוגש ערעור. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא עת קבע כי הפגיעה במבקש הינה מעצם הקמת המשטח המרוצף ולא ממה שיניחו עליו. נטען כי בימ"ש קמא חרג מסמכותו עת היה עליו לדון בבקשה לביזיון בית המשפט ולא לדון בפסק דינו של המפקח כערכאת ערעור. המבקש טוען כי המפקח קבע כי המשיבים לא יהיו רשאים להציב רכיבים אלה בשטח הרכוש המשותף או בשטח שצמוד לדירת התובע ובימ"ש קמא חרג מסמכותו עת פירש את החלטתו של המפקח אחרת. נטען כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע בהחלטתו כי בצו שניתן ביום 30.6.14 מתלה הכביסה היה מונח על העשבייה מול דירת המבקש ולא התייחס לפסק דינו של השופט מאזן בבקשה הקודמת לביזיון שם ידוע היה כי מתלה הכביסה הוצב על השטח המרוצף וכבר אז ניתנה החלטה בהסכמת המשיבים להסירו. כן נטען כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי מדובר בטענה קנטרנית שהינה בבחינת זוטי דברים.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי נפל בהחלטת בימ"ש קמא שבנדון פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

בהליך שהתקיים בבימ"ש קמא הצדדים הסכימו למתן החלטה ללא צורך בשמיעת ראיות שכן עיקרי העובדות אינן במחלוקת. על כן, בימ"ש קמא התבסס על התמונות שצירף המבקש לבקשה והטענות שהונחו בפניו. בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי אין חולק שהאבנים המשתלבות הוסרו וכי אין חולק כי המתלה הונח על גבי המשטח המרוצף ביציאה מדירת המשיבים. כך גם על פי התמונות שצירף המבקש לבקשה. על כן, קבע בימ"ש קמא כי אין בכך הפרה של פסק הדין.

בנסיבות העניין, כאשר לא הוצגו בפני בימ"ש קמא ראיות לכך שהמתלה לא הונח על גבי השטח המרוצף ביציאה מדירת המשיבים, זאת לאור הסכמת הצדדים למתן החלטה ללא צורך בשמיעת ראיות, לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא כאשר קבע כי האבנים המשתלבות הוסרו ולא הייתה הפרה של פסק דין המפקח בהצבת המתלה על גבי השטח המרוצף ביציאה מדירת המשיבים.

אשר על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא המצדיק התערבות. כאמור, בימ"ש קמא קבע את שקבע על סמך הנתונים והטיעונים שהוצגו בפניו, כאשר הצדדים הסכימו למתן החלטה ללא צורך בשמיעת ראיות. בנסיבות אלה, לא ניתן להתערב בקביעותיו העובדתיות אשר ניתנו על סמך הנתונים שהוצגו בפניו, לרבות התמונות שצירף המבקש. על כן, אין מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות אלה.

ככל שהדבר נוגע לחיוב המבקשים בהוצאות – הכלל המנחה הוא כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם. ניתן ביום 2.2.11)]. הלכה היא כי רק במקרים חריגים יתערב בית משפט של ערעור בפסיקת הוצאות ע"י הערכאה הדיונית. אין זה המקרה המצדיק התערבות.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. לאור המסקנה שאליה הגעתי נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים. בנסיבות העניין, ומאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות ואין צורך בהפקדת ערבון.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, י"ד אדר ב' תשע"ו, 24 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.