תביעה לפיצויי הפקעה ולדמי שימוש ראויים.

תמצית המחלוקת

1. המחלוקת בתיק הנוכחי עניינה חלקת מקרקעין שנרשמה בפנקס הזכויות כחלקה 14 בגוש 29532 ומצויה באזור אבו גוש (להלן – החלקה). שטח החלקה כ- 26 דונם והבעלות בה רשומה על שם קרן קיימת לישראל מאז 23.5.1955 (נספח ב' לתצהירי התובעים).
2. בין הצדדים מחלוקת בשאלת זכאותם של התובעים לפיצויי הפקעה ודמי שימוש ראויים בגין שטח של כ- 2 דונם בצפון מערבה של החלקה, שלטענת התובעים נתפס שלא כדין על-ידי מע"צ (מחלקת עבודות ציבוריות) בשנת 1999. הנתבעת – שהיא חברה ממשלתית האחראית על תכנון וניהול הדרכים הבינעירוניות בישראל, ואשר נכנסה בנעליה של מע"צ – חולקת על טענות התובעים וטוענת כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם בחלקה.
3. להכרעה במחלוקות אלו אדרש להלן.

ההפקעות

1. החלקה הנדונה הופקעה לפחות שלוש פעמים: בשנת 1967; בשנות ה- 90' של המאה שעברה; ובשנת 2011. ההפקעה משנת 1967 נועדה לצורך סלילת כביש 1. ההפקעה משנות ה- 90' הייתה חלק מתכנית להרחבת אבו-גוש. ההפקעה משנת 2011 נועדה לצורך שדרוג כביש 1. לענייננו חשובות בעיקר ההפקעות הנוגעות לכביש 1.
2. להפקעת שנת 1967, ראו קובץ תקנות 3038 (נספח א לתצהיר גב' משולם; נספחים ב, ה לתצהירי התובעים). להפקעת שנות ה- 90', ראו ילקוט פרסומים 4365 (עמ' 13 לחוות דעת השמאית נוי; תצהיר גב' משולם; נספח ב' לתצהירי התובעים). להפקעת שנת 2011, ראו ילקוט פרסומים 7196 (נספח ג' לתצהיר גב' משולם; עמ' 13, 14, 25 לחוות דעת השמאית נוי; נספח ב' לתצהירי התובעים).

תפיסת החזקה

1. המחלוקת
2. לטענת התובעים, בנוסף לתפיסת השטח שהופקע בשנת 1967 לצורך סלילת כביש 1, ובטרם ההפקעה של שנת 2011 לצורך שדרוג כביש 1, תפסה מע"צ בשנת 1999 חזקה בשטח של 2,038.77 מ"ר בצפון מערבה של החלקה ללא בסיס חוקי וללא כל הליך של הפקעה, ואף זאת לצורך כביש 1.
3. הנתבעת לא חלקה על כך שאכן בשנת 1999 תפסה מע"צ חזקה בחלק מהחלקה, אך גרסה שהשטח שנתפס היה 1,292 מ"ר. כמו-כן, לטענת הנתבעת, בהתבסס על חזקת התקינות המינהלית יש לומר שתפיסת החזקה בשנת 1999 הייתה כדין, בין מכוחה של הפקעה שלא אותרה מחמת חלוף השנים בין משום שחלק החלקה שנתפס היה בבעלות קרן קיימת לישראל ולכן לא נצרכה פרוצדורה של הפקעה טרם תפיסת החזקה (לאישורה של הנתבעת לכך שלא אותרה הפקעה רלוונטית לתפיסת 1999, ראו דברי מר גרינשטיין, השמאי מטעם הנתבעת, בעמ' 2 לחוות דעתו מיום 13.9.2016).
4. הראיות והממצא
5. לאחר העיון בראיות שהוצגו ושמיעת טיעוני הצדדים, אני קובעת כממצא שבעובדה שבשנת 1999 נתפסה חזקה על-ידי מע"צ בשטח של כ- 2 דונם בצפון מערבה של החלקה. להלן פירוט הראיות שהובילו למסקנה האמורה.
6. לתיק הוגש פרוטוקול תפיסת חזקה שנערך על ידי מע"צ ביום 6.6.1999 בנוכחות תובע 1 שהוגדר כ"יורש ומייצג את המשפחה". בפרוטוקול נכתב כי "מעצ לצורך ביצוע הרמפה לתל-אביב מפקיעה מהחלקה 2038.77 מ"ר"; "בעבר הופקע חלק מהחלקה לצורך ביצוע כביש מס' 1 י-ם-ת"א ושולמו פיצויים" (נספח ו לתצהירי התובעים). לפרוטוקול תפיסת החזקה צורף תשריט מיום 27.4.1999 שנערך על ידי המודד מר אלברט מיכאל ונכתב בו כי השטח המופקע מהחלקה הוא 2038.77 מ"ר (נספח ו לתצהירי התובעים). פרוטוקול תפיסת החזקה והתשריט שצורף לו הם בבחינת מסמכים רשמיים של מע"צ, כהודאת בעל דין לכך שבשנת 1999 נתפס שטח של כ- 2 דונם על-ידי מע"צ.
7. זאת ועוד, מר מיכאל, המודד שערך את התשריט מטעם מע"צ, העיד שהגם שאינו זוכר את פרטי המקרה ולא עלה בידו לאתר מסמכים רלוונטיים (ראו עמ' 13 לפרוטוקול), הרי המדידה שבוצעה על ידו משקפת, לפי דרכי העבודה הרגילות והמקובלות בזמנו, את השטח שנתפס בפועל בשנת 1999. כדבריו:

"ש. אני מציג לך את התסריט נספח ו' לתצהירי התובעים [=תשריט התפיסה משנת 1999], תאשר לי שאתה ביצעת את המדידה הזאת?

ת. מאשר.

ש. תאשר לי שלפי המפה הזאת השטח שהופקע הוא 2038.77?

ת. מאשר.

ש. התסריט הזה נערך לפי בקשתה של מע"צ?

ת. בוודאי, לי אין שום עניין לעשות תסריטים ככה סתם.

ש. התסריט הזה התבקש על ידי גורמים מוסמכים במע"צ?

ת. כן.

ש. המדידה הזאת בוצעה בשטח?

ת. כן. אני והצוותים שלי" (עמ' 12 לפרוטוקול).

1. נתתי אמון בעדותו של מר מיכאל, ולמעשה שני הצדדים לא חלקו על אמינותו. מר מיכאל – שנקרא לעדות מטעם התובעים – הוא מודד מוסמך שעבד עם מע"צ במשך שנים רבות, וכיום הוא עובד עם הנתבעת, כך שבוודאי למר מיכאל אין כל אינטרס להעיד לחובת הנתבעת. עדותו של מר מיכאל הייתה ברורה ופשוטה, ומכוחה יש לקבוע, כאמור, כי בשנת 1999 תפסה מע"צ חזקה בשטח של כ- 2 דונם מהחלקה.
2. חיזוק משמעותי נוסף לדברים מצוי במכתב שנשלח לתובע 1 על ידי מע"צ ביום 4.4.2000, זמן לא רב לאחר ביצוע המדידה על-ידי מר מיכאל. במכתב זה הציעה מע"צ לשלם לתובע 1 פיצויים בגין המחוברים בשטח שנתפס בשנת 1999. במכתב זה כתבה מע"צ עצמה בהתייחס לתפיסה שפורטה ב"פרוטוקול מ 6.6.1999" כי "השטח המיועד להפקעה הינו 2,038.77 מ"ר" (נספח ה לתצהיר גב' משולם).

1. אמנם כן, בתשריט שהוכן לצורך ההפקעה של שנת 2011 נרשם על ידי המודד מר משה פלוס כי קודם לכן נתפס תא שטח של 1,292 מ"ר, המקביל לערך לשטח שנתפס בשנת 1999. אולם, מר פלוס לא העיד, ומהעדויות ומהראיות שפורטו לעיל עולה, כאמור, כי נתפס תא שטח גדול יותר, כמתואר בתשריט שהכין מר מיכאל בשנת 1999.
2. ואכן, תצלומי אוויר שהגישו התובעים מהימים 4.4.1999, 17.3.2000 ו- 8.9.2000 (היינו זמן לא רב לפני תפיסת החזקה וזמן קצר לאחריה), כפי שפוענחו על ידי המודד מטעם הנתבעת, תומכים אף הם במסקנה לפיה בשנת 1999 נתפס שטח של כ- 2 דונם, כפי שתיאר מר מיכאל בתשריט שהכין (ראו הודעת התובעים מיום 10.8.2020 ותגובת הנתבעת מיום 20.8.2020).
3. לפיכך, כאמור, אני קובעת כממצא שבעובדה שבשנת 1999 תפסה מע"צ שטח של כ- 2 דונם, כפי שתואר בתשריט שהכין מר מיכאל בשנת 1999 (נספח ו לתצהירי התובעים).
4. הקושי בעיגון תא השטח שנתפס
5. עם זאת, במהלך המשפט התברר שקיים קושי באיתור ומדידה מדויקים של השטח שמדד מר מיכאל בזמנו בתשריט משנת 1999. זאת, מטעמים הקשורים בקנה המידה ובשינויים שחלו במהלך השנים בשטח. הנתבעת הגישה מפה (נ/1), שהכין המודד מטעמה, מר רונן גרינשטיין, אשר ניסה לעגן במפה עדכנית את השטח שסומן בתשריט משנת 1999. התוצאה הייתה עיגון מקורב ופער מסוים, קטן, בין השטח שנמדד על ידי מר מיכאל ובין השטח שעוגן על ידי מר גרינשטיין: מר מיכאל מדד בשנת 1999 שטח של 2,038.77 מ"ר, ומר גרינשטיין – שעיגן את אותו תא שטח – מדד שטח של כ- 1,892 מ"ר (וראו פענוחי התצ"א). מר גרינשטיין הסביר את הקשיים בזיהוי מדויק של השטח שמדד מר מיכאל בשנת 1999, לאמור:

"ש. באיזה קנה מידה המפה של ההפקעה הנוכחית מ-2011?

ת. אחד לאלף.

ש. ושל אלברט [=מר מיכאל בתשריט משנת 1999]?

ת. לא מצוין.

ש. אתה לא יודע לומר לנו ?

ת. לא. כי זה לא תשריט בקנה מידה.

ש. אתה טוען שעשית הלבשה של מדידה על מדידה. איך עשית את זה אם אין קנה מידה?

ת. לוקחים את התשריט מהנייר, סורקים אותו לקובץ, ולפי פינות של נקודות הגבול החלקה ניתן לעגן את זה לגבול החלקה שקיים היום.

ש. כלומר חילצת את קנה המידה לפי הנקודות

ת. נכון. לפי גבול החלקה" (עמ' 24 לפרוטוקול).

"ת. ...אם לפני ביצוע העבודות הייתה גדר רשת שסימנה את גבול המקרקעין ובמהלך העבודות היא נהרסה – לא ניתן כבר למדוד את הפרט הזה. זה לא נושא של מדידה מדויקת יותר או פחות אלא נושא של מה שקיים בשטח בעת המדידות. ב-2011 מה שהיה קיים בשטח היה שונה.

...

ש. שטח לא מתרחב או מתכווץ.

ת. נעשו בו עבודות. אני לא יודע מה קרה שם" (עמ' 26-25 לפרוטוקול).

1. נתתי אמון בעדותו של מר גרינשטיין, ולא ראיתי לקבל את טענות התובעים ביחס לעדותו. במהלך עדותו הביע מר גרינשטיין נכונות מידית לפענח את תצלומי האוויר הנוגעים לעניין, והוא המודד שקבע כי יש בתצלומי האוויר שהוגשו בהמשכם של דברים כדי לתמוך בטענות התובעים לפיהם תפיסת החזקה בשטח בשנת 1999 עלתה על 1,292 מ"ר, בדומה למתואר בתשריט של מר מיכאל משנת 1999. ניכר היה אפוא שמר גרינשטיין נאמן לאמת.
2. לפיכך, אני קובעת שהשטח שנתפס על-ידי מע"צ בשנת 1999 הוא השטח שסומן בתשריט של מר מיכאל כעומד על 2,038.77 מ"ר (נספח ו לתצהיר התובעים), ושטח זה עוגן בקירוב בנתונים דהיום על-ידי מר גרינשטיין (נ/1) כעומד על 1,892 מ"ר.
3. החפיפה החלקית: תפיסת החזקה בשנת 1999 והפקעת שנת 2011
4. כנזכר, בשנת 2011 הופקעה החלקה פעם נוספת. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהשטח שנתפס בשנת 1999 נכלל ברובו הגדול (כ- 1.3 דונם) בהפקעה של שנת 2011. עם זאת, מר גרינשטיין, המודד מטעם הנתבעת, הבהיר שקיים תא שטח קטן (מצפון) שחורג הן משטח ההפקעה של שנת 1967 הן משטח ההפקעה של שנת 2011. שטח קטן זה סומן על ידי מר גרינשטיין בתשריט שהוגש כמשולש לבן (עמ' 3 לחוות הדעת; נ/1). וראו גם המפה שהוגשה ביום 19.1.2020 בה ציין מר גרינשטיין כי גודלו של השטח החורג המדובר עומד על 600 מ"ר.
5. מסקנתם של דברים היא אפוא שבשנת 1999 נתפסה החזקה בשטח של כ- 2 דונם בצפונה של החלקה, ולא אותרה הפקעה שהביאה לתפיסה זו. קיימת חפיפה רבה – בשטח של כ- 1.3 דונם – בין השטח שנתפס בשנת 1999 לשטח שנכלל בהפקעת שנת 2011. עדיין נותר חלק מסוים (כ- 700-600 מ"ר) שנתפס בשנת 1999 ולא נכלל בהפקעה של שנת 2011.
6. השאלה הנשאלת היא אפוא האם התובעים הוכיחו זכויות בתא השטח שנתפס בשנת 1999. לשאלה זו אדרש עתה.

הבעלות במקרקעין

1. טיעוני הצדדים
2. כנזכר, החלקה רשומה בבעלות קרן קיימת לישראל (להלן – קק"ל) מאז שנת 1955. התובעים טענו כי בשנת 1962 רכשה גב' חסיבה שאקר מוחמד (להלן – גב' שאקר) את הזכויות בחלקה, ובשנת 1963 מכרה את זכויותיה לשלושה אנשים: יעקב אחמד עודה אחמד עבדאללה (להלן – יעקב); אחמד יונס עבדאללה עותמאן (להלן – אחמד); עומר מוחמד עליאן (להלן – עומר). עוד טענו התובעים כי השלושה הגיעו ביניהם להסכם בדבר חלוקתה של החלקה, ולפי ההסכם יעקב קיבל את חלק החלקה שנתפס בשנת 1999.
3. לפיכך, לטענת התובעים – שהם יורשיו של יעקב (ראו צווי ירושה נספחים ד1, ד2 לתצהיר התובעים) – נתונות להם זכויות בחלק שנתפס בשנת 1999, ועל כן – כך לטענתם – הם זכאים לפיצויי הפקעה וכן לדמי שימוש ראויים (עד שנת 2011 דמי השימוש שנתבעו הם עבור כל החלק שנתפס, בשטח של כ- 2 דונם; משנת 2011 דמי השימוש שנתבעו הם עבור השטח של כ- 700-600 מ"ר שלא נכלל בהפקעה של שנת 2011).
4. מנגד, הנתבעת טענה כי לא הוכחו זכויותיהם של התובעים בחלקה; כי גב' שאקר לא רכשה את מלוא הזכויות בחלקה ולא הוכח מיקומו של השטח שרכשה; כי לא הוכח קיומו של הסכם בין גב' שאקר ליעקב, אחמד ועומר; וכי לא הוכח קיומו של הסכם בדבר חלוקת החלקה בין יעקב, אחמד ועומר. הנתבעת הבהירה כי לעמדתה לא ניתן לתבוע פיצויי הפקעה כל עוד לא הוכרעה סוגיית הזכויות בקרקע, בוודאי לא במסגרתו של הליך שהבעלים הרשום של הקרקע (קק"ל) אינו צד לו. לפיכך, ביקשה הנתבעת למחוק את התביעה.
5. ואכן, העיון בראיות מעלה כי אכן לא הוכח שהתובעים רכשו זכויות בחלק שנתפס בשנת 1999. הראיות הנוגעות לעניין תוצגנה עתה.
6. ההסכם בדבר מכירת מרבית החלקה לגב' שאקר
7. ביום 16.4.1962 נחתם הסכם בין רשות הפיתוח לבין גב' שאקר לפיו הוקנה לגב' שאקר חלק מסוים מחלקה 14 בגוש 29532 בשטח של 22 דונם (כנזכר, שטח חלקה 14 כולה הוא כ- 26 דונם, וליתר דיוק: 25,991 מ"ר). ההסכם הוגש כראיה על-ידי שני הצדדים, ולא נראה שהייתה מחלוקת ביחס אליו.
8. לפי הכתוב בהסכם, צורף אליו תרשים בו סומן החלק מהחלקה שהוקנה לגב' שאקר, אך התרשים לא הוגש כראיה (נספח א לתצהירי התובעים). מכאן, שהוכח שגב' שאקר רכשה זכויות בחלקה (למרות שזכויותיה לא נרשמו בפנקסי המקרקעין), אולם מההסכם עולה שגב' שאקר לא רכשה את מלוא החלקה ולא הוכח מיקומו של השטח שרכשה.
9. רכישת זכויותיה של גב' שאקר על-ידי יעקב, אחמד ועומר
10. התובעים לא הגישו כראיה את הסכם המכר שנחתם לטענתם עם גב' שאקר בשנת 1963. עם זאת, התובעים הציגו תצהיר שנחתם בפני נוטריון ביום 20.8.2013 לפיו גב' שאקר נפטרה וארבעה מילדיה מצהירים כי ידוע להם שבשנת 1963 מכרה אמם את כל זכויותיה במקרקעין ליעקב, אחמד ועומר (נספח ג' לתצהירי התובעים). לא הוגש צו ירושה של גב' שאקר, אם כי ראו עדות מר עיסאם מוחמד איברהים, בנה של גב' שאקר, שאישר את הדברים (עמ' 17-16 לפרוטוקול).
11. בתצהיר האמור ובעדותו של מר איברהים יש משום תימוכין מסוימים לגרסתם של התובעים לפיה יעקב, אחמד ועומר רכשו מזכויותיה של גב' שאקר. עם זאת, מר איברהים הבהיר בעדותו, ושב והבהיר, כי יעקב, אחמד ועומר רכשו אך ורק 22 דונם מהחלקה, והוא אף הוסיף וטען שנשאר בידי אמו שטח של 12.5 דונם (ראו עמ' 16 לפרוטוקול). זאת, בשעה שהחלקה כולה משתרעת על 26 דונם, וגב' שאקר רכשה מהחלקה 22 דונם (ייתכן שכוונתו לשטח נוסף שרכשה גב' שאקר מקק"ל בחלקות אחרות, אך הדברים לא הובהרו).
12. בנוסף, הגם שנתתי אמון בעדותו של מר איברהים מבחינתו הסובייקטיבית, התרשמותי הייתה שנוכח חלוף הזמן ספק אם מר איברהים יכול לזכור את מלוא הפרטים הצריכים לעניין ונראה שעדותו הייתה במידה רבה עדות שמיעה. לפיכך, ומשעה שלא הוברר אל נכון היכן בחלקה מצויים 22 הדונם שרכשה גב' שאקר, אין בתצהיר משנת 2013 ובעדותו של מר איברהים כדי לבסס את טענת התובעים לפיה יעקב, אחמד ועומר רכשו זכויות דווקא בשטח המסוים שנתפס בשנת 1999.
13. הפיצויים ששולמו בגין הפקעת 1967
14. עוד ביקשו התובעים להסתמך על מסמכים משנת 1969 בעניין הפיצויים ששולמו בגין הפקעת שנת 1967 (המסמכים אותרו על-ידי הנתבעת והוגשו על-ידי התובעים, לרבות במצורף לסיכומיהם, ללא התנגדות). ממסמכים אלו עולה שהמדינה (מע"צ) שילמה ליעקב, אחמד ועומר פיצויי הפקעה בגין ההפקעה של שנת 1967. לפיכך, לטענת התובעים, משעה שהמדינה שילמה ליעקב, אחמד ועומר פיצויי הפקעה בעבר בגין החלקה, הרי הוכח שיעקב, אחמד ועומר רכשו את הזכויות בחלקה מגב' שאקר, ומכל מקום הנתבעת מחויבת לשלם להם פיצויי הפקעה גם כיום, מכוחו של השתק פלוגתא.
15. דא עקא, העיון במסמכים מעלה כי הפיצויים בגין הפקעת 1967 שולמו הן ליעקב, אחמד ועומר הן לאדם נוסף (מר אבו היכל) שטען לזכויות בחלקה בהיקף של 7 דונם. המסמכים אף מלמדים כי תשלום פיצויי ההפקעה למר אבו-היכל נעשה על דעת יעקב, אחמד ועומר. לפיכך, אין במסמכים המדוברים כדי להוכיח שיעקב, אחמד ועומר רכשו זכויות בחלק שנתפס בשנת 1999, שכן משעה שזכויותיו של אדם נוסף בחלקה הוכרו לצורך תשלום פיצויים, ומשעה שלא הוברר מהמסמכים היכן בחלקה מוקמו זכויותיהם של יעקב, אחמד ועומר, והיכן מוקמו זכויותיו של מר אבו-היכל, לא ניתן לקבוע שליעקב, אחמד ועומר הוקנו זכויות בשטח המסוים שנתפס בשנת 1999.
16. כך, מהמסמכים עולה כי התנהלו הליכים משפטיים ביחס להפקעת 1967. ההליכים התנהלו הן בבית משפט השלום (המרצות מאוחדות 376/68) הן בבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 9/69), כאשר ביום 12.3.1969 ניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי המחייב את המדינה בתשלום פיצויי הפקעה (על יסוד הסכמות שונות אליהן הגיעו הצדדים), וביום 14.7.1969 הודע לבית משפט השלום אודות הסכמה לסילוק יד מהשטח המופקע לצורך תפיסת חזקה בשטח על-ידי המדינה.
17. בקשר להליכים אלו, במכתב מיום 30.5.1969 מאת מהנדס המחוז לפרקליטות המחוז, נכתב כי "מאחר וברצוננו לעבוד בסלילת הכביש לכל אורכו, והדבר מחייב סילוק ידם של כל בעלי המטעים ולא רק של אלה המיוצגים על-ידי [בא-כוחם של יעקב, אחמד ועומר], ריכזנו את כל התביעות ומהן התברר שישנן תביעות החופפות את תביעותיו של [בא-כוחם של יעקב, אחמד ועומר]". ביחס לחלקה 14 בגוש 29532 נכתב במכתבו של מהנדס המחוז כי "לפי הרישום בספרי האחוזה שייכת הקרקע לקק"ל. [בא כוחם הנ"ל] תובע לשלושה: יעקב עבדאללה, יוניס עוטמן, עומר מוחמד עלון. קיימת תביעה של [בא-כוח נוסף] לטובת: סעדה מוחמד אבו-היכל" (צורף לסיכומי התובעים).
18. כמו כן, במכתב מיום 24.6.1969 ששלח פרקליט המחוז לבא-כוחם של יעקב, אחמד ועומר נכתב כי:

"גוש 29532 חלקה 14

מאחר והתברר עתה כי:-

1. הערכת מר זיידמן ממשרד החקלאות לא כללה את אדמתו של סעיד מוחמד סעיד הייכל המיוצג על-ידי [בא-כוחו] והתובע זכות לגבי 7 דונם בחלקה הנדונה מהם 4 דונם שהופקעו לצרכי תווי הכביש.
2. הערכת מר זיידמן את הפיצוי המגיע עבור אדמתם של מרשם של [בא-כוחם הנ"ל], יעקב עבדאללה, יוניס עותמאן ועומר מוחמד עליאן, עבור חלקם בקרקע הנ"ל היתה מושתת בין השאר על הנתונים שהשטח שהופקע מהם לצורכי טווי הכביש הוא 14 דונם עליהם נטועים 1208 עצים. אולם הסתבר עתה כי השטח שהופקע מהם כנ"ל הוא 10,225 מ"ר בלבד עליו נטועים 1208 העצים הנ"ל.

אי לזאת מר זיידמן יעריך מחדש את הפיצוי המגיע למרשיו הנ"ל של [בא-כוחם של יעקב, אחמד ועומר] בהתחשב, בין השאר, בנתונים, כי השטח שהופקע מהם הוא 10,225 מ"ר בלבד עליו נטועים 1208 העצים הנ"ל.

ההפרש בין הערכתו הקודמת של מר זיידמן והערכה החדשה כאמור לעיל יוחזר ע"י [בא-כוחם של יעקב, אחמד ועומר] למדינת ישראל לא יאוחר משבוע ימים מתאריך קביעת ההערכה על ידי מר זיידמן" (עמ' 28-26 לחוות דעת השמאית נוי; נספח ד' לתצהיר גב' משולם. ההדגשה הוספה).

1. האמור במכתבו זה של פרקליט המחוז מדבר בעד עצמו, והוא מלמד, כאמור, שלא הוכחו זכויותיהם של יעקב, אחמד ועומר במלוא חלקה 14. והלוא מהמכתב עולה שיעקב, אחמד ועומר החזירו למדינה את חלק פיצויי ההפקעה שלכתחילה נועדו להשתלם להם לאחר שהובררו תביעותיו של מר אבו-היכל, שטען לזכויות ב- 7 דונם בחלקה. לפיכך, לא הוכחו זכויותיהם בחלק החלקה המסוים שנתפס בשנת 1999.
2. למען שלמות התמונה יוער כי הנתבעת טענה שמהמסמכים שהוצגו עולה שהסיבה לתשלום הפיצויים הייתה הצורך הדחוף בפינוי המקרקעין לצורך סלילתו החיונית של כביש 1, מבלי שסוגיית הזכויות במקרקעין הוכרעה. אך לא ראיתי להידרש לטענה זו משעה שממילא, כאמור, התובעים לא עמדו בנטל להוכחת זכויותיהם בחלק המסוים שנתפס בשנת 1999.
3. ההסכם בדבר מכירת חלק נוסף מהחלקה למר אבו-היכל
4. לכך יש להוסיף שמהסכם שהגישה הנתבעת (ללא התנגדות) מתברר שביום 15.8.1969 – היינו בסמוך לאחר תשלום פיצויי ההפקעה וסילוק היד בגין הפקעת 1967 – נחתם הסכם בין רשות הפיתוח לבין מר אבו היכל לפיו הוקנו למר אבו היכל 1.45 דונם בחלקה 14 בגוש 29532 (עמ' 14 לחוות דעת השמאית נוי; פסקה 25 לתצהיר גב' משולם). לפי הכתוב בהסכם, החלק מחלקה 14 שהוקנה למר היכל סומן בתרשים שצורף להסכם אך התרשים לא הוגש כראיה (עמ' 40-39 לחוות דעת השמאית נוי). מכאן שקיימות ראיות לכאורה לכך שמר אבו-היכל רכש זכויות בחלקה אף לאחר תשלום פיצויי ההפקעה (הגם שזכויותיו לא נרשמו בפנקסי המקרקעין), אם כי לא הוכח מיקומו של השטח שרכש.
5. אמנם, בסיכומי התשובה טען ב"כ התובעים כאילו החלק שהוקנה למר אבו-היכל בהסכם משנת 1969 אינו החלק שנתפס בשנת 1999. זאת, לטענתו, משום שבשומת השמאית מטעם הנתבעת צוין כי השטח האמור של 1.45 דונם הופקע בשנת 2011 (ראו פסקה 3 לסיכומי התשובה). אולם, אין בטיעון זה (גם אם נקבלו) כדי ליתן מענה לטיעונים העולים מהמסמכים משנת 1969, מסמכים עליהם ביקשו התובעים עצמם להסתמך, לפיהם מר אבו-היכל טען לזכויות גם מעבר לשטח של 1.45 דונם שרכש בשנת 1969 (התובעים לא ביקשו להעיד את מר אבו-היכל לצורך הבהרת התמונה).
6. הנה כי כן, התמונה המסתמנת בבירור מהראיות היא אפוא שגם אם ייתכן שיעקב, אחמד ועומר רכשו זכויות מסוימות בחלקה מגב' שאקר, הם לא רכשו את מלוא הזכויות בחלקה, בין משום שגב' שאקר עצמה לא רכשה את מלוא הזכויות בחלקה, בין משום שמר אבו-היכל רכש לכאורה אף הוא זכויות בחלקה. לכן, המסקנה המתבקשת היא כי לא הוכחו זכויות התובעים בחלק שנתפס בשנת 1999.
7. מסקנה זו נתמכת אף בהתנהלות התובעים בנוגע לפיצויים שהשתלמו להם בעקבות תפיסת החזקה בשנת 1999, כפי שיבואר להלן.
8. הפיצויים בגין התפיסה בשנת 1999
9. כמתואר לעיל, ביום 6.6.1999 תפסה מע"צ חזקה בשטח השנוי במחלוקת. ביום 4.4.2000 נשלח מכתב מטעם מע"צ אל תובע 1 בעניין "תשלומי פיצויים בכביש מס' 1, קטע: אבו גוש מחלף עין חמד – רמפה לכיוון ת"א, גוש: 29532 חלקה 14". במכתב התבקש תובע 1 למלא את הטפסים ולהציג את המסמכים הרלוונטיים לצורך קבלת פיצויים (נספח ז לתצהירי התובעים).
10. כמו כן, ביום 4.4.2000 נשלח לתובע 1 מכתב מאת מע"צ שעניינו "כביש מס' 1 קטע אבו-גוש מחלף עין חמד – רמפה לכיוון תל אביב גוש 29532 חלקה 14". כסמך למכתב צוין "פרוטוקול מ 6.6.1999", הוא תאריך פרוטוקול התפיסה שבוצעה בשנת 1999. במכתב נכתב כי –

"לצורך הרחבת קטע כביש מס' 1 הופקעה חלק מהחלקה הנ"ל. שטח החלקה הינו 25,991 מ"ר. השטח המיועד להפקעה הינו 2,038.77 מ"ר. לפיכך שבעלות החלקה רשומה ע"ש קרן קיימת לישראל ולא רשומה חכירה לטובת התובעים לא מגיעים פיצויים עבור השטח הנ"ל" (ההדגשה הוספה).

1. במכתב הוצעו לתובע 1 פיצויים בגין המחוברים שנמצאו בחלק שנתפס (נספח ה לתצהיר גב' משולם). ביום 4.7.2000 חתם תובע 1 על כתב וויתור לפיו הוא מאשר קבלת פיצויים בגין המחוברים ו"עם קבלת הפיצויים הנני מצהיר כי אין לי ולא יהיו לי כל תביעות נוספות כנגד מע"צ בגין המחוברים והנזקים שנגרמו לי עקב ההפקעה. הפיצויים הנ"ל מהווים תמורה סופית ומוחלטת לכיסוי כל הוצאותינו, נזקינו וזכויותינו במחוברים שהופקעו. כמו כן, הנני מתחייב בזאת לפצות ולשפות את מע"צ בגין כל תביעה ו/או דרישה או פסק דין שיחייב לשלם לכל מי מבעלי הזכויות החוקיות במקרקעין הנדון שאינם כלולים ברשימת הבעלים המשותפת אם ימצא ואם ייפסק ע"י בית משפט מוסמך כי אף הם זכאים לפיצויים ממע"צ בגין ההפקעה האמורה" (נספח ו' לתצהיר גב' משולם).
2. הנה כי כן, בשנת 2000 – לפני למעלה מעשרים וחמש שנים – הודיעה מע"צ לתובע 1 במפורש שאין לו זכויות בחלק שנתפס בשנת 1999; כי הזכויות בחלק שנתפס נתונות לקק"ל; וכי מטעם זה לא ישולמו לתובע 1 פיצויים בגין תפיסת המקרקעין אלא אך בגין המחוברים. אף על פי כן, לא מחה התובע, אלא נטל פיצויים בגין המחוברים, חתם על כתב וויתור בנוגע למחוברים והמתין במשך למעלה מעשרים וחמש שנה על מנת לטעון שנתונות לו זכויות בחלקה. השיהוי המופלג והשתיקה הרועמת מדברים בעד עצמם ומחזקים את המסקנה לפיה לא הוכחו זכויות התובעים בחלק שנתפס בשנת 1999.
3. הסכם השיתוף בין יעקב, אחמד ועומר
4. מעבר לכך שלא הוכחו זכויות התובעים בחלק שנתפס בשנת 1999, לא הוכח הסכם השיתוף הנטען בין יעקב, אחמד ועומר. כנזכר, התובעים טענו כי יעקב, אחמד ועומר רכשו ביחד את הזכויות מגב' שאקר, ולטענתם יעקב, אחמד ועומר הגיעו להסכם לפיו יעקב קיבל את החלק המערבי, הוא החלק שנתפס בשנת 1999; עומר קיבל את החלק האמצעי, הוא החלק שהופקע בשנת 1967; ואחמד קיבל את חלקה המזרחי של החלקה (פסקה 8 לתצהירי התובעים). מטעם זה, כך לטענת התובעים, הוגשה התביעה אך ורק על ידי יורשיו של יעקב.
5. אולם, הסכם השיתוף לא הוגש כראיה, ולא הוצג כל מסמך כתוב אחר המבסס את קיומו. כל שהובא כראיה בהקשר זה הוא עדויותיהם של התובעים ולא מעבר לכך. גם אם נקבל שייתכן להוכיח את קיומו של הסכם השיתוף על סמך עדויות בעל-פה (מן הטעם שההסכם הנטען נעשה לפני חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 המחייב כתב ביחס לעסקה במקרקעין) הרי התרשמותי מהעד מטעם התובעים הייתה שנוכח חלוף הזמן הוא אינו בקיא בכל הפרטים הצריכים לעניין, ועיקר עדותו היא עדות שמיעה, שקשה לקבוע על-פיה בלבד ממצא בדבר הקניית זכויות במקרקעין. לכך יש להוסיף שממכתבו של פרקליט המחוז בנוגע לפיצויים ששולמו בגין הפקעת 1967 עולה שהפיצויים שולמו ליעקב, אחמד ועומר בצוותא, דבר שאינו מתיישב לכאורה עם טיעונם של התובעים בעניין.
6. זאת ועוד, התובעים לא העידו מי מטעמם של אחמד ועומר כדי לתמוך בטיעונם בדבר הסכם השיתוף הנטען, למרות שלדבריהם אחמד הוא אחיו של יעקב ועומר הוא חברם הקרוב (פסקה 7 לתצהירי התובעים; עמ' 19 לפרוטוקול). על המשמעות הראייתית של אי-העדתו של עד רלוונטי, ראו דברי בית-המשפט העליון בע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991), לפיהם "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".
7. רק בשלב הסיכומים בחרו התובעים לצרף (מבלי שהגישו בקשה בעניין) תצהירים שהוגדרו על ידי התובעים ככתבי וויתור. המדובר בתצהירים מאת שניים מבניו של עומר ותצהיר מאת בנו של אחמד, בהם המצהירים טוענים כי ידעו אודות הסכם השיתוף ולא תהיינה להם טענות כנגד הנתבעת ביחס לשטח המופקע. אולם, לא צורפו ראיות לכך שהמצהירים הם היורשים היחידים של אביהם, והמצהירים כלל לא העידו. על כן, לא ראיתי לייחס נפקות לתצהירים חסרים ומאוחרים אלו, ואין בהם כדי לשנות מהמסקנה כי לא הוכחו זכויותיהם של התובעים בשטח שנתפס בשנת 1999, ומהמסקנה כי לא הוכח הסכם השיתוף הנטען בין יעקב, אחמד ועומר.
8. למען שלמות התמונה יצוין כי הנתבעת הזכירה פסק-דין שניתן בת.א. 52269-09-19 שעניינו כפי הנראה תביעה שהוגשה נגדה על ידי יורשים אחרים בגין אותה חלקה כתימוכין לטענותיה לפיהם לא הוכחו זכויותיהם של התובעים בחלקה (ראו ההתייחסות לפסק-הדין בפסקה 139 לסיכומי התובעים). אולם, לא ראיתי לייחס משקל לאזכור זה של הנתבעת משעה שפסק-הדין לא הוגש במסגרת פרשת ההוכחות. ואכן, הנתבעת לא חזרה על כך בסיכומיה.
9. בשאר טיעוני התובעים לא מצאתי ממש. כגון, הטענה לפיה כביכול רכשו זכויות בחלקה מכוח התיישנות, הגם שהמקרקעין מוסדרים ואין התיישנות במקרקעין מוסדרים. ראו סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969. או הטענה לפיה התובעים היו בני רשות במקרקעין, טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים ולא הוכחה בראיות.

התוצאה

1. בנסיבות שפורטו ומן הטעמים שהובאו, דין התביעה להימחק.
2. משעה שלכתחילה הכחישה הנתבעת את היקף תפיסת החזקה במקרקעין בשנת 1999, דבר שהביא לסרבול ההליך ולהארכתו שלא לצורך, סברתי שהנכון הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, א' שבט תשפ"א, 14 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.