23 אוגוסט 2018

התובעת שהיא עורכת דין במקצועה (להלן גם: "העובדת"), הועסקה בניהול במשרד פרקליטים שבבעלות הנתבע (להלן גם: "המעסיק" או "ד"ר סעדיה"), במשך חמישה (5) חודשים בלבד.

התובעת הפסיקה את עבודתה אצל המעסיק ביום 13.1.16, שעה ש"משכורתה החודשית הקובעת" עמדה אז, על סכום של 7,900 ₪ (עמ' 3 שורה 19).

שני הצדדים, הן התובעת והן ד"ר סעדיה, ביקשו לסיים את המחלוקות המשפטיות שביניהם, תוך גילוי רצון טוב וכבוד הדדי; ולפיכך הסמיכו את ביה"ד "לפסוק לפשרה" (לפי סע' 79א'), ללא שמיעת עדויות, ותוך שביה"ד נותן "עיקרי נימוקים" בלבד, ומסיים את "הסכסוך הכלכלי", בהקפדה על שמירת שמם הטוב של כל המעורבים.

ואכן, ברוח הדברים האמורים, סיכמו הצדדים ככתב את טיעוניהם; ולא נותר לנו אלא לכבד את רצונם, ולפסוק הן בתביעה העיקרית והן בזו שכנגד, סכום שלא יפחת מ- 1000 ₪ ולא יעלה על 50,000 ₪ (בכל אחת מהתובענות).

התביעה העיקרית:

עניינה של תביעת התובעת כנגד הנתבע, הוא פיצוי (מסוגים שונים) שהיא דורשת לעצמה, בעיקר עקב תחושת הקיפוח שחשה התובעת, כתוצאה מכך שלדבריה ל"הסכם העבודה" שלה, הוספו תנאים הלוקחים בחשבון את דבר הריונה, לעניין משך עבודתה, וזכויותיה הסוציאליות.

ד"ר סעדיה מצדו מדגיש, כי הדברים הוסכמו בהסכמה מלאה בין הצדדים, כלומר היו בעצה אחת עם התובעת, בתום לב, ותוך התחשבות ברצונותיה.

אכן, נראה לנו ששני הצדדים – לעת חתימת הסכם העבודה והתוספות שנוספו לו - פעלו בתום לב וב "גמירות דעת" והסכמה. עם זאת, מאחר ופסיקת בית הדין הארצי לעבודה היא ברורה , והיא מבקשת לנטרל כל השפעה מגדרית בעת כריתת חוזה עבודה (ר': דב"ע נו/3-129 שרון פלוטקין ואח' נ' אחים איזנברג; ע"ע 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס; ע"ע 203/09 רשת הגנים נ' שמחה בוס), אזי גם כאשר מדובר ברצון טוב של שני הצדדים, יש להיזהר בעת קביעת חוזה העבודה. שכן, "כוח המיקוח" של העובד קטן בדרך כלל מכוח המיקוח של מעסיקו, וממילא אין רצונו האמתי מגיע לידי ביטוי בשלמות. לפיכך, שעה ש"הונח על השולחן" הנושא המגדרי, הדבר פסול, אף אם העובדת הייתה שותפה בשעתו לדיון בנושא.

במקרה דנן, מדובר בעובדת שהיא גם עורכת דין. יש להניח אפוא כי היא הייתה מודעת לתנאי הסכמתה, ושני הצדדים פעלו כאמור בתום לב. לפיכך, החלטנו שלא להכביד עם הנתבע יתר על המידה, ולקבל רק את מקצת תביעתה של התובעת, תוך "השלמת הפשרה" באופן מתון, כמפורט להלן.

אנו מחליטים כי הנתבע ישלם לתובעת – בקשר לתביעתה העיקרית- סך של 20,000 ₪ (השקול בערך לפיצוי של שתיים וחצי משכורות), וכן סכום נוסף של 2,000 ₪ בצרוף מע"מ, כהוצאות שכ"ט עו"ד.

התביעה שכנגד:

הנתבע מבקש לחייב את התובעת בפיצוי בקשר להתנהלותה כלפיו, בעת מילוי תפקידה במקום העבודה, כמו גם בהליך כריתת הסכם העבודה שביניהם, וסיום עבודתה בפועל.

אנו מכבדים את רצון הצדדים, ולא קובעים עובדות, גם בכל הקשור ב"תביעה שכנגד".

ואולם, אם סברנו כי "הסכם העבודה" חרף העובדה שנכרת בהסכמת שני הצדדים, צריך לצאת מ"נקודת מוצא" שהסכמת העובדת "חלשה יותר" בשל "כוח המיקוח" המוחלש של עובד בדרך כלל, ובוודאי כשמדובר בעובדת בהריון, ממילא מוחלשת גם "התביעה שכנגד".

תוך כיבוד רצון הצדדים, אנו משלימים את הפשרה "בתביעה שכנגד", ומחייבים את התובעת לשלם לנתבע בקשר לתביעה זו, סך של 1,500 ₪. מאחר ומדובר במיעוט מבוטל של מה שנתבע, אין מקום לחייב את העובדת, בהוצאות בקשר ל"תביעה שכנגד".

סוף דבר:

אנו משלימים את הפשרה, כפי שנתבקשנו על ידי ב"כ שני הצדדים, באופן שבחישוב מה שנפסק לזכות התובעת ב"תביעה העיקרית", בהפחתת מה שנפסק כנגדה ב"תביעה שכנגד", ישלם הנתבע לתובעת את היתרה בלבד - בסך של 18,500 ₪, וכן סכום נוסף של 2000 ₪ בצרוף מע"מ, כשכ"ט עו"ד.

מאחר ומדובר בפשרה, ללא שמיעת עדויות, החזר אגרה ע"פ התקנות, בתביעה העיקרית, וגם בזו שכנגד.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ח, (23 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים.