1. לפניי שני עררים שהוגשו על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט נאיל מהנא) מיום 10.4.16. החלטה זו של בית המשפט השלום לתעבורה ניתנה בבקשה שהוגשה לו לפסול את העורר מקבלת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת לאחר שהוגש לפניו כתב אישום המייחס לעורר עבירה בנהיגה שבדרך שאינה עירונית במהירות של 166 קמ"ש במקום 90 קמ"ש. בשימוע שנערך לעורר ביום 6.3.16, הוא נפסל מנהלית להחזקת רישיון נהיגה למשך 30 יום על ידי קצין משטרה, והפסילה שהתבקשה הייתה כאמור עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשת הפסילה התבססה על העבר התעבורתי של העורר הכולל 27 הרשעות קודמות מתוכן 14 הרשעות בעבירה של מהירות, כמו גם הרשעה קודמת בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. נטען למסוכנות בשל כל אלה והמהירות הגבוהה שבה הוא נסע. בדיון בבית משפט השלום, טען סנגורו של העורר לפגמים בכתב האישום וכן לחולשה ראייתית, ועוד טען שאין בעברו התעבורתי של העורר משום עילה לפסילה רישיונו ובשים לב גם לגילו ולתקופה הממושכת שבה הוא מחזיק ברישיון נהיגה (מאז 1972). בית משפט קמא קבע בהחלטתו שקיימות ראיות לכאורה, ואף "מעבר לראיות לכאורה", להוכחת המיוחס לעורר וקיימת גם מסוכנות הן מביצוע העבירה והן מהעבר התעבורתי הכולל 14 הרשעות קודמות זהות. עם זאת, ציין בית משפט קמא, שלמרות שניתן היה לקבל את הבקשה במלואה כדי פסילת הרישיון לתקופה של שישה חודשים או עד לתום ההליכים, הרי שנוכח היעדר קשר עין רצוף עם רכב המטרה עד לעצירה, מצומצמת הפסילה למשך שלושה חודשים או עד לתום ההליכים, לפי המוקדם.

2. כאמור הוגשו לבית משפט זה שני עררים על החלטה זו. הערר הראשון הוא הערר של העורר עצמו. בערר שב סנגורו וטען, שלא מדובר כלל וכלל בנסיבות שבהן יש מקום לפסילת רישיון הנהיגה מלכתחילה. מספר ההרשעות העומד לחובת העורר הוא נמוך, בשים לב לשנים הרבות שבהן הוא אוחז ברישיון נהיגה. כמו כן, שב הסנגור וטען בערר, ועניין זה זכה להרחבה בטיעון שלפניי, לעניין הכשלים הראייתים. לא מדובר גם במצב של מסוכנות. התבקש, אפוא, לבטל את הפסילה כליל. הערר השני שהוגש, הוא ערר מטעם המאשימה. בערר זה נטען ששגה בית משפט קמא משקבע תקופת פסילה של שלושה חודשים חלף הפסילה שהתבקשה של שישה חודשים. נטען שלא ניתן משקל מספיק להרשעות הקודמות הרבות של העורר, ובמיוחד בשעה שבית משפט קמא שקיימות ראיות לכאורה.

3. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי-כוח הצדדים, מסקנתי שיש לדחות את שני העררים גם יחד. אין לפניי חולק על התנאים שיש לבסס לצורך החלטה בבקשת פסילה מעין זו והדברים ידועים (ראו למשל: בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577 (2000)). יש לבחון את סוגיית המסוכנות המורכבת משאלות משנה שעניינן ראיות לכאורה; נסיבות האירוע כעניין שמצביע על מסוכנות; האם מדובר באירוע מקרי או בדרך התנהגות אופיינית; העבר התעבורתי של הנהג וכן נסיבות נוספות לרבות "ניסיון החיים והשכל הישר". בכל הקשור לראיות לכאורה, הרי שלא מצאתי עילת התערבות בהחלטת בית משפט השלום. כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע שקיימות ראיות לכאורה ואף מעבר לכך. לעניין זה אציין שמן החומר שהועבר לעיוני קיימת על פניו התייחסות לשורת הטענות שהעלה הסנגור, לרבות דו"ח שמילא השוטר לעניין קשר העין עם המטרה ואופן הפעלת המכשיר. על כך יש להוסיף את גרסת העורר עצמו, הן בעת קבלת הדו"ח ובמיוחד במסגרת השימוע שבמסגרתו לא באו הכחשות לעניין המיוחס לעורר. עוד יש להוסיף, שמדובר במהירות מופחתת, כלומר שהמהירות המקורית הייתה לכאורה אף גבוהה יותר. לעורר הרשעות בעבירות תעבורה שונות במהלך השנים. הגם שחלק מעבירות אלה אין בו כדי להצביע על אותה מסוכנות שנטען לגביה בעניינו של העורר, הרי שלא ניתן להתעלם מן ההרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, וכן מעבירות המהירות השונות וכן מן העובדה שנגזרו על העורר בעבר פסילות רישיון בפועל ועל תנאי. המהירות המיוחסת לעורר במסגרת ההליך דנן היא מהירות גבוהה שיש בה כדי להצביע על סיכון. בשקלול כל הפרמטרים שלעיל, לא מצאתי עילת התערבות בערר שהגיש העורר עצמו, וגם מעיון בפסיקה ניתן לראות שבעבירות מעין אלה ובנסיבות דומות, מתקיימת פסילה בשלב זה של ההליך (ראו ע"ח (מרכז) 32829-03-15 אבו כף נ' מדינת ישראל (8.4.2015); ע"ח 50937-07-12 קלברג נ' מדינת ישראל (14.4.2012)). עד כאן לעניין הערר שהגיש העורר. לא מצאתי עילת התערבות גם בערר שהגישה המאשימה. בית משפט קמא מצא מקום לתת משקל לעניין ראייתי מסוים. אין בכך עילת התערבות של ערכאת הערר. ויש להוסיף עוד ולציין, שמלכתחילה עניין משך הפסילה גם הוא עניין שבשיקול דעת, כעולה מן הפסיקה (ראו לדוג' עניין אבו כף; עניין קלברג; בפ"ת (חי') 927-02-14 מדינת ישראל נ' אלון (25.2.2014); בפ"ת (פ"ת) 4400-02-15 מדינת ישראל נ' אבו טיר (18.5.2015)). במצב דברים זה, לא מצאתי עילת התערבות באיזון שערך בית משפט קמא בין כל השיקולים וכדי תקופת הפסילה של שלושת החודשים שהוא קבע.

4. מטעמים אלה, מסקנתי שדין העררים להידחות.

5. המזכירות תשלח את החלטתי זו לבאי-כוח הצדדים, כפי הסכמתם, ותוודא קבלתה בידיהם.

ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ו, 12 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.