1. לפניי תביעת תחלוף, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה על רקע נזקי רכוש שאירעו בתאונת דרכים מיום 20.05.2015, בין כלי רכב, מ"ר 55-513-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 95-367-67 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי בעת שרכבה נסע כדין בנתיב הנסיעה השמאלי, מבין שניים, כאשר רכב הנתבעים נוסע מאחוריו, רכב נוסף שנסע על נתיב הימיני סטה לנתיב הנסיעה השמאלי, כך שנהגת רכב התובעת נאלצה להאט את מהירות רכבה על מנת לאפשר לו להשתלב לפניה, ואז רכב הנתבעים אשר לא שמר מרווח התנגש בחלקו האחורי של רכב התובעת. לטענת התובעת, נהג רכב הנתבעים אחראי ברשלנותו לקרות התאונה. עוד טוענת התובעת כי בעקבות התאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים אשר הוערכו על ידי שמאי ובגינם, שילמה התובעת למבוטחה תגמולי ביטוח, ואף נשאה בהוצאות נלוות, ועתה תובעת השבת הכספים מהנתבעים.

הנתבעים טוענים, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת לפתחה של נהגת רכב התובעת, מאחר שהסיטה באופן פתאומי את רכבה שמאלה מהנתיב הימיני לנתיב השמאלי, חסמה את נתיב נסיעתו של רכב הנתבעים וגרמה ברשלנותה לקרות התאונה. כמו כן, מכחישים הנתבעים את הנזק והיקפו, ואת הקשר הסיבתי שבין התאונה לנזק.

למעשה, המחלוקת היא הן לעניין האחריות לקרות התאונה והן לעניין הנזק הנטען.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, ובכלל זה טופסי הודעה על התאונה מטעם שני הצדדים (ת/1 ונ-1) ותמונות הנזק לרכבים המעורבים בתאונה (ת/2 ו-נ/2). כמו כן, העידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ועד נוסף שישב לצדו של הנהג ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה.

4. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה, מהנימוקים המפורטים להלן.

5.1. אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעת, שהייתה קוהרנטית, סדורה, עקבית, והותירה בי רושם של מהימנות, על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים ושל העד מטעמו, שהייתה בלתי קוהרנטית, מתחמקת, מתפתחת, ואינה מתיישבת עם מוקדי הנזק ברכבים.

5.2. נהגת רכב התובעת טוענת כי רכב הנתבעים פגע ברכבה מאחור בשל אי שמירת מרווח. לעומת זאת, נהג רכב הנתבעים טוען כי רכב התובעת סטה באחת שמאלה, לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים, ובכך קיצר את טווח הבלימה של רכב הנתבעים, ולכן, כביכול, התאונה הייתה בלתי נמנעת.

5.3. מעיון בתמונות הנזק ברכבים המעורבים בתאונה עולה כי רכב התובעת ניזוק לכל רוחבו של החלק האחורי, כאשר עיקר המכה, בדמות כניסה פנימה של החלק האחורי, הוא במרכז החלק האחורי (ת/2). כמו כן, עולה כי רכב הנתבעים גם הוא ניזוק לכל רוחבה של חזית הרכב כאשר מכסה המנוע התעוות (נ/2).

תמונות נזק אלו מלמדות כי בהנחה שצודקים הנתבעים בטענתם, לפיה רכב התובעת הוא שסטה שמאלה לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים, הרי שרכב התובעת הספיק להשתלב בנתיב הנסיעה השמאלי ואף להתיישר, אחרת הפגיעה לא הייתה חזית רכב הנתבעים אל מול חלקו אחורי של רכב התובעת, כי אם בצדו השמאלי של החלק האחורי ברכב התובעת ובצדו הימיני של חזית רכב הנתבעים.

כמו כן, אם רכב התובעת הספיק להשתלב לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים, עובר למגע ביניהם, הרי שסביר להניח, בנסיבות העניין, כי אין זיקה בין סטייתו של רכב התובעת לבין התאונה.

5.4. במצב דברים זה, בין אם רכב התובעת סטה שמאלה לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים ובין אם רכב התובעת נסע לפני רכב הנתבעים בנתיב הנסיעה השמאלי, התוצאה היא כי המפגש בין הרכבים התרחש הואיל ונהג רכב הנתבעים לא שמר מרווח מספיק בין רכבו לרכב התובעת הנוסע לפניו.

5.5. למעלה מזאת, אומר כי האמנתי לגרסתה הנחרצת של נהגת רכב התובעת, לפיה לא סטתה מנתיבה, ובוודאי שלא סטתה מהנתיב הימיני לשמאלי, אלא כי נהג רכב הנתבעים לא שמר את רכבו במרווח מרכבה, וכי זה הסיע את רכבו במהירות גבוהה שעולה ועולה עם התקדמותו לעברה, ואף הבהב לה עם אורות רכבו על מנת שתפנה לו את נתיב הנסיעה השמאלי (עמ' 1, שורות 24-16 לפרוטוקול) דבר המתיישב עם גרסתה של נהגת רכב התובעת לפיה לאחר התאונה כאשר היא באה אליו בטענות בשל התאונה אמר לה כי מיהר להגיע לחדרה בשעה 10:00 (עמ' 2, שורות 12-11 לפרוטוקול).

5.6. מכאן, אנו נכנסים לגדרה של אי שמירת מרווח בין הרכבים שמשמעה כי החובה לשמור מרווח בין רכבים, הנוסעים זה אחר זה, מוטלת על נהג הרכב הנוסע מאחורי הרכב שנוסע לפניו.

כך, למעשה, הפר נהג רכב הנתבעים את הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת:

" (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב."

5.7. יתירה מזאת, תשובתו של העד שישב לצדו של נהג רכב הנתבעים בעת התאונה לשאלת ב"כ התובעת – ששאלו הכיצד רכב התובעת הספיק להתיישר לאחר סטייתו לנתיב השמאלי ואילו רכב הנתבעים לא עצר לפני המגע עם רכב התובעת, לפיה המרחק הוא 3 מטר והשתלבותו של רכב התובעת הייתה פתאומית באופן שנהגת רכב התובעת בולמת כך שהיא מקצרת את טווח הבלימה של רכב הנתבעים – אינה מקובלת עליי.

הדבר אינו מתיישב עם ההיגיון הבריא והשכל הישר, שהרי אין זה הגיוני כי רכב התובעת יספיק להתיישר בטווח של 3 מטר, לאחר סטייתו שמאלה, כאשר הוא מוסע במהירות של 120-100 קמ"ש, כפי שהעיד נהג רכב הנתבעים (עמ' 3, שורות 28-27 לפרוטוקול).

אם כן, גם מהבחינה הזו אני סבור כי רכב התובעת הוסע בנתיב הנסיעה השמאלי לפני רכב הנתבעים, והוא לא סטה מנתיב הנסיעה הימיני לשמאלי.

5.8. לא מצאתי להטיל על נהגת רכב התובעת כל אחריות לקרות התאונה, באשר שוכנעתי כי לא היה באפשרותה למנוע את התאונה וכי היא נקלעה, שלא באשמתה, ובשל אי שמירת המרווח על ידי נהג רכב הנתבעים, לסיטואציה שהביאה לתאונה.

5.9. באשר למחלוקת בעניין הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין התאונה, הרי שהנתבעים לא הביאו כל ראיה על מנת להראות כי לא נגרם לרכב התובעת כל נזק כתוצאה מהתאונה וכי הנזק שנמצא בחוות דעתו של שמאי התובעת אינו תוצאה של התאונה. די בכך כדי לדחות את טענתם של הנתבעים באשר למחלוקת זו.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק, אומר כי מאחר שהנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת, לרבות ראש הנזק בגין ירידת הערך, נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהנתבעים לא הגישו שומה נגדית, שככלל באמצעותה יכולים היו לסתור את היקף הנזק הנטען, ומאחר שהנתבעים אף לא ביקשו לזמן את שמאי התובעת לשם חקירתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 41,467 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. הוצאות משפט, ובכלל זה אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 7,000 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העדים מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ז, 16 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.