מבוא

בפניי תביעה, שכומתה לצורכי אגרה על סך של 60,000 ₪, שהוגשה על ידי התובע, תושב הנתבעת, בחודש מארס 2016 כנגד הנתבעת.

בהתחשב בסכום התביעה וסדר הדין לפיו היא מתבררת - כל רכיבי פסק הדין יובאו בצורה תמציתית ככל האפשר.

תמצית טענות הצדדים

התובע טען בכתב התביעה כי הוא מחזיק במקרקעין הידועים כחלקה 18 בגוש 18727 ביישוב יאנוח - ג'ת ועליהם בנוי בית מגוריו. התובע טוען כי בצד הצפוני של ביתו עובר כביש וכי בשנות ה - 90 של המאה הקודמת פנתה אליו הנתבעת וביקש להרחיב את הכביש על חשבון חלקתו תוך שהיא מתחייבת לפצותו בגין נזקיו והתחייבויות נוספות.

בכתב התביעה טען התובע ללא פירוט כלשהוא שחלק מהתחייבויות הנתבעת נשוא אותה הסכמה בוצעו וחלקן לא.

התובע טען עוד כי בשנת 2011 שבה הנתבעת ופנתה אליו בבקשה להרחיב את הכביש פעם נוספת תוך שהיא מתחייבת, כהגדרתו, לפצותו בסכום של 15,000 ₪ על פי גרסה אחת ו - 20,000 ₪ על פי אחרת. התובע טוען כי הוחלט על הזמנת שמאי מקצועי להערכת שווי הפיצוי לתובע וכי לבסוף מונה שמאי שהנתבעת נשאה בשכרו אשר העריך את נזקי התובע בסכום של 38,350 ₪.

התובע טוען כי עבודות ההרחבה בוצעו על חשבון חלקתו ואולם לא שולם לו פיצוי כלשהוא ובכך הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה.

עוד נטען לרשלנות מצד הנתבעת בהתנהלותה כלפי התובע, בחוסר תום לב ובעשיית עושר ולא במשפט.

התובע לא פירט בכתב התביעה את סכום התביעה לו הוא טוען או את עקרונות חישובו וסכום התביעה צוין רק בכותרת כתב התביעה ככזה שכומת לצרכי אגרה בסך של 60,000 ₪.

בסיכומיו טוען התובע כי עלה בידו להוכיח קיומה של "מעין הבטחה" ביחס לפיצוי שישולם לו על ידי הנתבעת, גם אם זה לא שולם על ידי משרד התחבורה, וכי העדויות שהובאו לרבות בעלי התפקידים השונים מטעם המועצה תומכות בכך.

לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת נטען כי מאחר והנתבעת אישרה את קיום הזכות בשנת 2011 הרי שאין בסיס לטענת ההתיישנות.

עוד נטען כי המועצה נמנעה מלהביא לעדות מטעמה את נציג משרד התחבורה ועדים נוספים - הימנעות שיש לזקוף לחובתה במישור הראייתי.

התובע אף טען כי גם אם תתקבל טענת הנתבעת לפיה לא מולאו חובות הדין לגבי ההתחייבות המתוארת הרי שזה המקרה לחייב את המועצה בביצוע התשלום על פי ההלכות הקיימות למקרים מסוג זה.

יצוין כי במסגרת כתב סיכומיו צמצם התובע את שיעור עתירתו הכספית והעמידה על הסך הנקוב בחוות הדעת שהוצגה מטעמו בתוספת מע"מ, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (סעיף ו' לסיכומי התובע).

הנתבעת בכתב ההגנה טענה כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת שיהוי או התיישנות בשים לב לכך שנסיבות כתב התביעה מתייחסות בפועל לאירועים שמקורם בשנת 1998, שהתיישנו זה מכבר בשים לב למועד הגשת התביעה.

לגופו של עניין טענה הנתבעת כי ההרחבה הנטענת ביחס לשנת 1998 בוצעה עוד באותו מועד על ידי משרד התחבורה וכי ההסכם לו טוען התובע בוצע עוד באותה עת למעט סוגיית עמוד החשמל שלשינוי מיקומו פעלה חברת החשמל. הנתבעת טענה כי כל שבוצע על ידה לאחר מכן הוא יישור הכביש על מנת למנוע קיומו של מפגע.

הנתבעת טענה כי בשנת 2011 לא בוצעה שום הרחבה של הכביש וכי הנתבעת לא התחייבה בפני התובע לשאת בכל פיצוי בגין ההרחבה או ההפקעה המוכחשות כשלעצמן. לעמדת הנתבעת ככל שגורם כלשהוא התחייב בפני התובע הרי שהגורם הנכון הוא משרד התחבורה ולא הנתבעת. עוד עמדה הנתבעת על כך שאין מדובר בהתחייבות כספית שמשמעה בדין המחייב המצריכה חותמת מועצה, ראש מועצה, גזבר וחשב מלווה כך שבכל מקרה למסמכים שהוצגו מטעם התובע אין תוקף מחייב.

לעניין חוות הדעת נטען כי היא נועדה להוות בסיס למו"מ בין התובע ומשרד התחבורה ואולם אין בה כדי לחייב את הנתבעת.

לעניין עילות הרשלנות דוחה הנתבעת את טענות התובע בשים לב לנסיבות העניין.

בכתב הסיכומים מטעמה חזרה הנתבעת על טענותיה מכתב ההגנה, לרבות טענת ההתיישנות, וטענה כי התובע בעדותו כבר שמט את הבסיס לתביעתו בקושרו בין הנזקים הנטענים משנת 98 לתביעה הנוכחית.

לעמדת הנתבעת עלה בבירור כי ההתחייבות לביצוע התשלום לא הייתה מצד הנתבעת אלא כי היא הייתה אמורה להוות כלי להעברת הכספים, ככל שאלה יועברו ממשרד התחבורה.

עוד נטען כי אין מסמך המעגן התחייבות כספית ברת תוקף מצד המועצה כלפי התובע כמשמעו של מונח זה בדין.

עוד ציינה המועצה את אי הנוחות הניכרת מיחסי התובע ויחסי מי שהיה יו"ר הועדה הממונה באותה עת בכל הנוגע לעניין העברת המסמכים, התחייבויות וכו' ועתרה לדחיית התביעה.

תיאור ההליכים בתיק

מטעם התובע הגישו תצהיר והעידו: התובע בעצמו; מר מוהנא (סלים) ברכאת - מי שהיה גזבר המועצה בין השנים 2005-2016. כמו כן הוגשה חוות דעתו של השמאי שצורפה לכתב התביעה - מר ראדי נג'ם שלא זומן להיחקר.

עוד זומן להעיד מטעמו: מר אריק ברמי מי שהיה יו"ר המועצה הממונה של הנתבעת בשנת 2011.

מטעם הנתבעת הגיש תצהיר והעיד: מר חאתם עג'מיה - מנהל מחלקת תשתיות אצל הנתבעת.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, הוגשו סיכומיהם בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.

תמצית ההכרעה

לאחר עיון בכתבי הטענות, הראיות שהובאו, שמיעת העדויות ועיון בסיכומי הצדדים - דין התביעה להידחות.

להלן הנימוקים.

הראיות מטעם התובע

ראשית יצוין כי כתב התביעה נוסח באופן לאקוני ללא פירוט כמעט של מועדים ועובדות שעל פניהם היו נראים נדרשים באופן שהיה בו כדי להכביד על ההליך. בין שמדובר בעמימות מכוונת ובין שלא הרי שהיא פעלה לחובת התובע, בשים לב לכך שביחס לחלק מהטענות העובדתית החדשות שהועלו בתצהיר התובע וסיכומיו ניתן לקבוע כי מדובר בהרחבת חזית (לדוגמא סעיפים 4, 5 לסיכומי התובע). בפועל בסופו של יום אין מנוס מהקביעה כי לא עלה בידו להוכיח תביעתו כפי שהוגשה.

לטעמי, גם לאחר שמיעת הראיות הרי שביחס למכלול הנסיבות הרלבנטיות לשנת 1998 אין מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס להיבטים העובדתיים הרלבנטיים והמחלוקת אם קיימת הינה בשולי הדברים ואינה נדרשת להכרעה זו. המסמכים והראיות שהוצגו בעניין זה על ידי שני הצדדים מדברים בעד עצמם.

עוד יצוין כי על אף העמימות בה נקט כתב התביעה הרי שנראה מנוסח כתב התביעה עצמו כי התובע היה ער לכך שביחס לרכיבים הקשורים לכאורה להסכמה משנת 1998 קמה התיישנות, או כי תתעורר טענה כאמור, מאחר ולא הועלתה על ידו בכתב התביעה טענה אופרטיבית ביחס להתחייבויות שבוצעו או לא בוצעו ביחס לאותה שנה.

בכתב התביעה טען התובע כי בשנת 2011 פנתה הנתבעת אליו פעם נוספת והתגבשה התחייבות חדשה לשיטתו ביחס להרחבה נוספת של הכביש, וכי נקבע מנגנון לשם כך באופן שלכאורה מכלל ההן אתה לומד על הלאו בהקשר זה. לשיטת התובע בעצמו, ככל שניתן להבין את ניסוח כתב התביעה, הרי שמדובר בהתחייבות חדשה שאינה נובעת מההסכמות של שנת 1998 אלא מהסכמות חדשות, שלטעמו גובשו במסמכים שצורפו נ/2,נ/3 לכתב התביעה.

ובלשון כתב התביעה:

"10. בשנת 2011 ו/או בסמוך לכך פנתה הנתבעת שוב אל התובע וביקשה להרחיב את הכביש פעם נוספת.

11. הנתבעת התחייבה תחילה, כע (כך במקור, צ"ל "כי", א.ז.) תמורת ההרחבה לפצות את התובע בסכום של 15,000 ₪. במכתב אחר נרשם כי יש אישור לתשלום 20,000 ₪.

12. בסופו של דבר הוחלט להזמין שמאי מקצועי אשר יעריך את השווי המגיע לתובע".

בתצהיר העדות הראשית הועלתה לראשונה טענה מצד לפיה כביכול במועד הפנייה הנוספת הוא עמד כך לדבריו שהפיצוי ביחס לפעולות החדשות יכלול פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב העבודות בשנת 1998 (סעיף 10 לתצהיר התובע). מדובר בטענה חדשה שזכרה לא בא בכתב התביעה ואף לא צוינה במסגרת המסמכים שהוצגו על ידי התובע בצמוד לכתב התביעה או לתצהיר עדותו.

משכך לכאורה מדובר בהרחבת חזית שדינה היה להידחות כבר מטעם זה בלבד.

הדברים יפים במיוחד בהליך בסדר דין מהיר במסגרתו נדרש בעל הדין לפרוש בכתב התביעה את כל טענותיו העובדתיות ולא ברור מדוע טענה מסוג זה לא מצאה ביטויה בכתב התביעה המקורי.

ממילא כאמור לא מצאתי כי יש במסמכים שצורפו על ידי התובע כדי לתמוך בטענתו זו, וכי אילו טענתו החדשה היא כי סכום התביעה כאן כולל בחובו רכיבים שלכאורה היו אמורים להשתלם לו בשנת 1998 - הרי שברי כי דינה להידחות מכמה טעמים לרבות מטעמי התיישנות ואסביר את הדברים בקצרה.

הגם שבכתב התביעה ציין התובע את דבר ההתחייבויות הנטענות משנת 1998 הרי שהוא לא ציין ולא פירט קיומן של התחייבויות כספיות מאותה תקופה וממילא לא כימת התחייבויות אלה או הציג ראיה כלשהיא התומכת בהן. משכך טענתו של התובע לפיה הפיצוי הנתבע על ידו עתה מכוח אותה "התחייבות" חדשה משנת 2011 כולל בחובו גם פיצוי קודם - לא רק שהינה טענה חדשה המהווה הרחבת חזית אלא שהיא אינה נתמכת בשום ראייה ודינה להידחות.

ממילא "ההסכמה" או "ההבטחה הכתובה" של המועצה מכוחה טוען התובע (נ/2, נ/3) נעה בין 15,000 ₪ ל - 20,000 ₪ ואינה נוקבת בסכומים אחרים. עצם קיומה של הסכמה, אם הייתה, למינוי שמאי לבחינת שיעור הפיצוי לתובע באותה עת אינה מקימה בצידה את החובה האוטומטית מצד המועצה (שכלל אינה אמורה לשאת בתשלום) להסכים להערכת השמאי, כולה או מקצתה ולא עלה בידי התובע להראות אחרת.

עיון בחוות הדעת השמאי לגופה מעלה עוד כי חלק ניכר מהנתונים המופיעים בה נמסרו לו על ידי התובע כרכיבים המצדיקים פיצוי (לדוגמא: סוגיית השערים בסך 15,000 ₪) מבלי שישנו תימוכין כלשהוא להסכמת המועצה לשאת בתשלום כלשהיא בגין רכיבים אלה. עם כל הכבוד, עצם ציון הדברים מפי התובע בחוות דעת השמאי אינו הופך את הדברים לנתונים או לעובדה והוא כשלעצמו מהווה עדות מפי השמועה מבחינה ראייתית וממילא כפופים לטענת התיישנות.

חוות דעת השמאי כשלעצמה אינה עומדת למבחן מהותי בהליך שבפניי ואולם אציין בקצרה כי כאמור חלק ניכר מהסכומים הנטענים בה הובאו מפי טענות התובע מבלי שהשמאי מסביר מהו שיקול הדעת המקצועי שנשקל על ידו ביחס לרכיבים אלה (להבדיל לדוגמא משווי הקרקע).

גם דברים אלה אפשר והם בבחינת למעלה מן הנדרש מאחר ולא עלה בידי התובע להראות כי המועצה התחייבה לשאת בשיעור התשלום שהוערך על ידי השמאי וכאמור לא מצאתי בעצם מינויו באופן המתואר התחייבות מכללא לכך. זאת בין היתר בשים לב לכך שהמועצה בעצמה לא התחייבה לשאת בתשלומים שצוינו בנספחים נ/2, נ/3, ששיעורם נמוך בהרבה מהשיעור שהוערך על ידי השמאי, אלא ציינה כי משרד התחבורה הוא שהתחייב לשאת בהם. הדברים עומדים גם בניגוד למסמכים שהציג התובע בעצמו כמסמכים המבססים לשיטתו את התחייבות המועצה בסכומים שבין 15,000 ₪ ל - 20,000 ₪ בלבד בעוד שחוות דעת השמאי נוקבת בסכומים כפולים.

לעניין עצם הכללת סכומים הנוגעים לכאורה להתחייבויות נטענות משנת 1998:

ראשית יצוין כי מחומר הראיות לא עלו התחייבויות כספיות ביחס לשנת 1998 אלא לכל היותר התחייבויות או הסכמות לביצוע פעולות כאלה ואחרות. בניגוד לטענת התובע הרי שדווקא בעדותו בפניי עלה - הגם שהנושא לכאורה כלל לא היה חלק מגדר המחלוקת - שחלקן הארי, אם לא כל, התחייבויות הנתבעת כלפיו ביחס לשנת 1998 מולאו, ולא עלה בידי התובע להסביר או להראות אחרת. יתרה מכך: לא עלה בידי התובע להסביר או להבהיר אילו התחייבויות לא קוימו ומה שיעורן הכספי המכומת של אלה.

עוד עלה מעדותו של התובע כי הוא לכאורה פנה במהלך השנים לנתבעת על מנת שתקיים המוטל עליה ואולם היא לא עשתה כן. התובע לא יכול היה להציג שום אסמכתא כתובה לפניות אלה שלטענתו הופנו לראשי המועצה וטען כי מדובר היה בפניות בעל פה בלבד.

אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה ועל כן כפועל יוצא של הדברים הרי שכל טענה של התובע ביחס לפעולות או התחייבויות שהיו אמורות להינקט או להשתלם בשנת 1998 נדחות הן מחמת הרחבת חזית, הן מחמת התיישנות והן לגופן.

הרחבת חזית מאחר והתובע בכתב תביעתו כלל לא טען לסעד כלשהוא הקשור בהפרת אותן התחייבויות משנת 1998 וטען רק להתחייבות חדשה שמקורה בשנת 2011 . מאחר ולא עלה בידי התובע להראות או להוכיח מהן אותן התחייבויות שלא קוימו, ואשר כלל לא נתבעו בהליך זה, ועל כן לא ברור כיצד הוא יכול לטעון כי הנתבעת הסכימה להלכה או למעשה להארכת תקופת ההתיישנות ביחס לפעולות/התחייבויות עלומות אלה. בעניין זה לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובע וטיעוניו בסיכומים בהיבטים אלה היו נגועות בסתירה פנימית. ככל שהתובע בכתב התביעה לא עתר לסעדים הקשורים בהסכם הנטען משנת 1998 מדוע היה התובע זקוק להארכת תקופת ההתיישנות? ככל שטענותיו היו ביחס להסכמות שגובשו בשנת 2011 ותביעתו הוגשה בתוך המועד הקצוב לכך – מדוע הוא נזקק כלל לטענות לעניין התיישנות ? יתרה מכך: ככל שהתובע עצמו לא יודע להסביר או לכמת את ההתחייבויות הכספיות שלא קוימו בשנת 1998 כיצד יכולה הייתה הנתבעת בשנת 2011 להודות בקיומן ?

לא רק מן הטעם של הרחבת חזית דין טענות התובע בהקשר זה להידחות, אלא גם מאחר ואין בידי לקבל את טענתו העובדתית החדשה של התובע לעניין קיומה של הודאה מצד הנתבעת בזכות התובע כמשמעה של זו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958.

עיון במסמכים מהם מבקש ללמוד התובע על קיומה של הודאה כאמור אינם מבססים את הנטען על ידו על פי דרישות החוק והפסיקה. המדובר בשתי התכתבויות שונות בטיבן:

הראשונה - מדצמבר 2011 (נ/2) אינה מופנית לכלל לתובע אלא לרפרנט המתאים במשרד התחבורה ואפשר והיא עולה כדי התכתבות פנימית. מכל מקום אין בה התייחסות כלשהיא לקיומה של זכות מהעבר (שכבר התיישנה) והיא אינה עולה כדי הודאה בזכות שהתיישנה להבדיל מהתייחסות למצב הדברים המוצג בה המדבר על הרחבה של הצומת שבוצעה "לאחרונה". לעניין מבחני הצורה והתוכן לעניין הודאה בזכות שהתיישנה ר' ע"א 8542/06 עיזבון שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה (פורסם בנבו, פסק דין מיום 24.3.10).

השנייה - מכתבו של ראש המועצה לתובע מיום 13.10.17 (נ/3) לעניין הריסת מבנה המצוי על הכביש. גם מסמך זה, הגם שהוא מופנה לתובע במישרין, אין בו כדי לסייע לתובע מאחר ואין הוא מודה בקיומה של זכות מהעבר שהתיישנה אלא מתייחס לפעולות עתידיות שאמורות להינקט. גם ללא קשר לטענת ההתיישנות הרי שמסמך זה אינו מגלם התחייבות של המועצה לשאת בתשלום אלא מצוין בו במפורש שמשרד התחבורה הוא הגורם שלכאורה נטל על עצמו את ההתחייבות לשאת בתשלום וכי המועצה תעביר את התשלום לכשיתקבל.

ככל שעל מסמך זה מטיל התובע את יהבו בתביעה דנן הרי שגם בו אין כדי לסייע מאחר ומצוין בו מפורשות כי המועצה אינה נוטלת על עצמה את החיוב הכספי אלא משרד התחבורה הוא שאמור לשאת בו כאשר המועצה באמצעות הגזבר והמהנדס יפעלו להעברת הכספים לתובע לכשיתקבלו. מהאמור עולה כי לא רק שאין כאן הודאה בקיומה של זכות שכבר התיישנה אלא שגם אין כאן התחייבות של המועצה לתשלום הסכום הנקוב באותו מכתב. למעלה מן הנדרש ראו את פסק דינה של כב' השופטת נאור בפסק הדין בענין עזבון שלומיאן שאוזכר לעיל לעניין חיוב המועצה לפי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א) תש"א – 1950 והחלת ההוראות הכלולות באותו סעיף לא רק על התחייבות ראשונית אלא גם על החייאתה.

מהאמור עולה כי לא רק שלא מצאתי בראיות שהוצגו מטעם התובע בהליך זה משום הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות ביחס לרכיבים שונים משנת 1998 הרי שלא מצאתי במסמכים שאליהם הפנה התובע או העדויות שהובאו מטעמו הודאה כלשהיא מצד הנתבעת בעצם קיומה של זכות כספית כלשהיא של התובע כנגד המועצה משנת 1998 ובכלל.

יתרה מזאת: לא מצאתי שיש במסמכים החדשים שהוצגו על ידי התובע דהיינו נספחים נ/2 , נ /3 לכתב התביעה שהינם מכתבים שנערכו על ידי מר אריק ברמי בחודשים נובמבר - דצמבר 2011 - משום התחייבות חדשה מצד המועצה ביחס לשנת 2011, לא כל שכן אשרור התחייבות ישנה.

התובע מטיל את עיקר, אם לא כל יהבו, על שני המכתבים שנערכו על ידי מר אריק ברמי, מי שהיה בעת הרלבנטית יו"ר הועדה הממונה בנתבעת. עיון בשני המכתבים הנ"ל, בצירוף עם שמיעת הראיות הנוגעות לכך והחלת הוראות הדין המתאימות, מעלה בבירור כי אין מדובר בהתחייבות כספית של המועצה אשר מכוחה ניתן להטיל על המועצה חיוב במסגרת פסק דין זה.

המסמכים כפי שכבר צוין בקצרה לעיל אינם מגלמים התחייבות כספית של המועצה אלא מפרטים הסדר אליו הגיעו הצדדים המעורבים כנגד ביצוע אותן עבודות חדשות להרחבת הצומת המדובר. כעולה ממכתבי ראש המועצה באותה עת הרי שהמועצה לא התחייבה לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ או 20,000 ₪ אלא מדובר בהתחייבות שנטל על עצמו על פי הטענה משרד התחבורה. המסמכים שצורפו מדברים בעד עצמם ואינם מצריכים פרשנות כלשהיא. ככל שנדרשה פרשנות כלשהיא הרי שגם עורך המסמכים, מר אריק ברמי, שלא התחמק מעצם גיבוש ההסדר והסביר נסיבותיו, אישר כי הגורם שהיה אמור לשאת בתשלום הוא משרד התחבורה ולא המועצה.

אזכיר כי התובע בחר שלא לתבוע את משרד התחבורה ויש להניח כי טעמיו הטובים עמו. ואולם, אין בעצם הימנעות התובע מלתבוע את משרד התחבורה - וזאת מבלי להביע עמדה לעניין עצם קיומה של חבות מצד משרד התחבורה שלא היה צד להליך שבפניי - כדי להטיל את החובה על הנתבעת והדברים לטעמי צריכים להיות ברורים מאליהם. התובע "דילג" מהסיטואציה המתוארת בנספחים נ/2 ו – נ/3 היישר לקביעה כי המועצה נטלה על עצמה את החובה לשאת בתשלום פיצוי ולא רק הפיצוי הרשום במסמכים הנ"ל (שנע בין 15,000 ל - 20,000 ₪) אלא אף בפיצוי כפול ממנו. עם כל הכבוד, מדובר בדילוג עובדתי ומשפטי שאין לו כל תימוכין בדין או בראיות.

מהמסמכים המתוארים עלה בבירור כי הנתבעת לא נטלה על עצמה התחייבות ישירה לפצות את התובע אלא הייתה נכונה לשמש כלי להעברת כספים לתובע, בהם היה אמור לשאת משרד התחבורה. הדברים ברורים מהמסמכים ואינם מצריכים ביאור נוסף וככל שזה היה נדרש הרי שמר ברמי ציין את הדברים בעדותו.

לכך מצטרף הנתון כי האופן לאישור/גיבוש התחייבות כספית כלשהיא של מועצה מקומית קבוע בהוראות הדין ואינו ניתן לפרשנות התובע ואפילו לא לפרשנות ראש המועצה או מי מבעלי התפקידים הרלבנטיים, מכובדים ובכירים ככל שיהיו. המחוקק בחוכמתו כי רבה, קבע כבר לפני עידן ועידנים, מנגנון שאמור להבטיח בקרה והגנה על כספי ציבור מפני התחייבויות כספיות לא מבוקרות מצד רשויות מקומיות. יובהר כי אין בעצם הדבר כדי להטיל דופי פרסונאלי במי מהמעורבים כאן וברשויות המקומיות בכלל, מאחר והוראות הדין מדברות בעד עצמן.

סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א) תש"א - 1950 קובע בזו הלשון:

"(א) חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה.

(ב) לגבי התחייבות כספית שהיא בתחומי הסכום שקבע השר, רשאי הגזבר, באישור המועצה, להסמיך עובד אחר של המועצה להשתמש בסמכויותיו לפי סעיף זה".

דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הוראת החוק הנ"ל אלא שלעמדת התובע אישורו של מר ברמי, בכובעו כראש המועצה, יש בו כדי לספק. עם כל הכבוד, עמדה זו שלא נתמכת בשום אסמכתא חותרת תחת הוראות החוק באופן הברור ביותר ואין בידי לקבלה. המחוקק כאמור מצא לקבוע מנגנון המורכב ממספר גורמים - שבשנים האחרונות אף התווסף אליו אישורו של החשב המלווה אם ישנו כזה - דווקא על מנת להבטיח הגנה מירבית על כספי הציבור מחד ועל אותם גורמים מספקי שירות מאידך על מנת שאף אחד מהצדדים לא יימצא מקופח. אזכיר כי לחקיקה הנ"ל התווספה במהלך השנים חקיקה נוספת המחייבת גם קיומו של סעיף תקציבי מתאים או הסדר תקציבי אחר ואולם די לי בקבוע בסעיף 193 על מנת לדחות את טענות התובע.

התחייבות כספית של המועצה מחייבת אישור ראש המועצה, מזכיר המועצה, גזבר המועצה, וחותמת המועצה. בהיעדרו של אחד מהגורמים הנ"ל אין תוקף להתחייבות הכספית ולא מצאתי מדוע עניינו של התובע שונה מעניינם של אחרים באשר להחלת סעיף זה.

יצוין כי אין בכוונתי להתייחס לטענות הנתבעת ביחס לקשרים אישיים כאלה ואחרים אשר היוו לעמדתה כר לעצם הוצאת המכתבים הנ"ל מאחר ולא מצאתי כי יש בדברים כדי לשנות מהקביעה המשפטית הנדרשת. ככל שלעמדת התובע נספחים נ/2, נ/3 מגלמים התחייבות כספית מצד המועצה כלפיו הרי שאין במסמכים אלה כדי לעמוד בהוראות סעיף 193 לצו ודין התביעה על בסיס מסמכים אלה להידחות.

אין בדברים הנ"ל כדי לגרוע מעמדתי הבסיסית לפיה המסמכים הנ"ל כלל אינם מגלמים התחייבות כספית כלשהיא מצד המועצה לביצוע התשלום לתובע אלא לכל היותר תיעוד של מתווה נטען לתשלום על ידי גורם אחר.

ממילא קביעתו של התובע בסיכומיו לפיה המועצה התחייבה לפצותו בגובה הנזקים שהוערכו בחוות הדעת (סעיף 25 לסיכומי התובע) ולא רק בגובה של עד 20,000 ₪ נטענה בעלמא ודינה להדחות.

באשר לטענה שהועלתה בשולי הסיכומים ולפיה גם אם יימצא כי אין במסמכים שהוצגו כדי לעמוד בהוראות הדין הרי שיש מקום להחיל את הפסיקה המכירה בקיומן של התחייבויות כאמור במקרים חריגים - הרי שגם דינה של טענה זו להידחות.

כאמור לעיל אין מקום להחיל את הפסיקה השמורה למקרים חריגים מאחר וממילא אין במסמכים האמורים משום הסכמה של המועצה לשאת בתשלום הנטען על ידי התובע. משאין הסכמה או התחייבות חוזית מצד המועצה הרי שאין צורך לאכוף אותו הסכם בין שמדובר בהחלה חריגה ובין שלא.

גם אילו הייתי קובעת כי מדובר בהתחייבות מטעם המועצה הרי שאין מתקיימות במקרה זה אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות אכיפתו בניגוד להוראות הדין וזאת בשים לב להתנהלות התובע בעצמו, לסכום הנזק הנטען ומכלול נסיבות המקרה. כמו כן אין בידי לקבוע כי המועצה פעלה בחוסר תום לב לעניין פיצוי התובע ולא עלה בידי התובע להראות במה מגולם אותו חוסר תום לב נטען, בשים לב לכך שהיא עצמה לא נטלה על עצמה את ההתחייבות לשלם לתובע את הסכום הנ"ל ובהיעדרו של משרד התחבורה כגורם נוסף, שאפשר והיה דרוש, לתצרף ההליך.

העדים שהובאו מטעם התובע:

טרם חתימת פרק זה אתייחס בקצרה גם לרמת המהימנות שמצאתי לייחס לעדים שהובאו מטעם התובע:

התובע בעצמו - מבלי לפגוע בתובע שלא לצורך אציין כי עדותו הייתה רפה, נעדרת שטף ובקיאות ולא היה בה כדי לתרום לנושאים שבליבת המחלוקת. התובע השיב כי אינו זוכר פרטים רבים מאלה שנשאל עליהם בחקירתו הנגדית ולא ידע להסביר מדוע מסמכים שונים שלטענתו מצויים בידו לא הוגשו במסגרת ההליך, לרבות ההסכם משנת 1998 שלא הוגש על ידי התובע בשום שלב של ההליך (ר' עמ' 4 לפרוט'). עוד הסתבר כי טענותיו לעניין פיצויים של תושבים אחרים הינה עדות מפי השמועה שאין לה כל תימוכין, פירוט כלשהוא או ציון שמות ועדותו בעניין זה גם היא לא עוררה אמון. עוד לא עלה בידו להסביר מדוע לשיטתו במשך שנים פנה רק בעל פה למועצה והתקשה ליישב טענתו כי הפיצוי שתבע בשנת 2011 נסמך על פיצוי שקיבלו תושבים אחרים בשנים שקדמו לשנת 2011 עם טענתו בתצהיר לפיה הוא מהווה חלק מהפיצוי שלטענתו הגיע לו כבר בשנת 1998. בעדותו אף לא ידע להסביר מה הקשר בין הפיצוי הנתבע על ידו בשנת 2011 ובין העבודות שבוצעו בשנת 1998 באופן שגם הוא אינו מתיישב עם טענותיו במסגרת ההליך (ר' עמ' 5 לפרוטוקול).

גם לעניין עלות שער הכניסה (שהיווה נדבך בחוות דעת השמאי והפיצוי שהוערך במסגרתה, א.ז.) אישר התובע בחקירתו כי לא הייתה התחייבות מפורשת של המועצה לעניין זה וכי הוא מבקש ללמוד על כך מההסכם משנת 1998 לפיו על הגורם המבצע לשאת באחריות לכל נזק שייגרם. ברי כי טענה זו של התובע מתייחסת בבירור לאירועים שאירעו בשנת 98 או סמוך לכך והתיישנו זה מכבר. התובע לא התמודד כלל עם טענת ההתיישנות ביחס לנזק זה (שלא כומת מפורשות בכתב התביעה אלא הובלע בחוות דעת השמאי) וממילא לא הצביע על "אישור בקיומה של זכות" מטעם המועצה לעניין זה.

עוד טען התובע בחקירתו כי הוא עצמו לא הסכים לסכומים שבין 15,000 ₪ ל - 20,000 ₪ אך לא ידע להסביר מדוע לא הביע התנגדותו או כיצד פעל בעניין זה.

מר מוהנא ברכאת - לצערי, ועם כל הכבוד הראוי, עליי לציין כי מצאתי את עדותו של עד זה כבעייתית מאוד בשים לב לתפקיד בו נשא משך שנים ועד שנת 2016.

מדובר בעד שהיה גזבר המועצה ואולם בעדותו ניכר היה שהוא אינו בקיא כלל בחוקים החלים על רשויות מקומיות ועל התחייבויות כספיות שניתנות על ידן או שהוא מציג את עצמו ככזה במסגרת הליך זה. מאחר ובית המשפט מצווה לנקוט בלשון זהירה ביחס לעד המתייצב להעיד בהליך ולשמור על כבודו של זה אומר רק כי לא נתתי שום אמון בעדותו של העד ביחס להתחייבות המועצה לשלם כספים פעם שהמשרד הממשלתי שהיה אמור לשלמם - לא נשא בתשלום. גם לטענתו כי "המועצה התחייבה לשלם" לא נמצא כל ביסוס בשים לב לכך שהעד עצמו אישר שלא היו חתימות הגורמים הדרושים לביסוס התחייבות כספית.

בשולי עדותו טען כי הוא עצמו כגזבר לא היה מעורב כלל בסוגיה דווקא מאחר ולא הייתה הרשאה או תקציב מתאימים לביצוע התשלום באופן שסותר את דבריו בתחילת עדותו ומחזק דווקא את עמדת הנתבעת.

לא מצאתי כי היה בעדותו כדי לתרום לעניינו של התובע דבר ואפשר שההיפך הוא הנכון.

מר אריק ברמי - הגם שעדותו של זה ניתנה באופן רהוט, בשטף ובביטחון הרי שלא מצאתי כי ביחס לנושאים העומדים בליבת המחלוקת יש בה כדי לסייע לעניינו של התובע כאן במישור המשפטי. העד הסביר כי בשים לב לחלוף הזמן וכמות המשימות והמטלות להן נדרש כיו"ר המועצה הממונה, בנוסף ליתר תפקידיו, הרי שאין הוא יכול לזכור בבירור כל פרט ופרט והדברים בסך הכול התקבלו על דעתי.

ביחס לשני המכתבים שהוצאו על ידו הסביר העד את נסיבות עריכתם ואישר כי הפיצוי, אם יאושר, היה אמור להתקבל ממשרד התחבורה ולהיות מועבר על ידי הנתבעת לתובע. העד היה חד משמעי בעמדתו כי הכסף לא היה אמור לצאת מהמועצה כלשונו אלא ממשרד התחבורה:

"כמובן שהכסף לא היה אמור לצאת מהמועצה ולא ממני ולכן פניתי למנהל המחוז מטעם משרד התחבורה בשם רשרש עאמר והוא הבין ואמר שהם ישלמו את זה ואז הודעתי גם במועצה שהם יעבירו לנו את הסכום ושאנחנו נשלם את הסכום הזה לתובע מאחר ומשרד התחבורה לא יכל להעביר ישירות את הכסף לתושב" (עמ' 11 לפרוט' שורות 6-10) .

עוד הסביר את השתלשלות האירועים ביחס למינוי השמאי אך ציין כי מאותה עת ואילך כבר לא היה מעורב בנושא. בעדותו טען העד כי יש למועצה התחייבות לשלם לתובע גם אם הכסף לא התקבל ממשרד התחבורה מאחר והוא "התחייב" כלשונו להביא לתושב את הכסף אך בד בבד אישר כי עד עזיבתו את המועצה כשנתיים לאחר מכן לא הועבר הכסף מחד והמועצה לא שילמה מאידך באופן שלא ברור כיצד מתיישב עם אמירתו החד משמעית לכאורה במועד עדותו שניתנה שנים לאחר סיום תפקידו.

עוד טען כי הוא עצמו כיו"ר ועדה קרואה הינו בעל סמכויות רחבות יותר מאשר ראש מועצה רגיל ואולם פרט לשלילה סתמית של הצורך בגורמים המחייבים לפי סעיף 193 לא ידע להגיד מה מקור טענותיו לעניין סמכויותיו הרחבות הנטענות. יצוין כי גם התובע בסיכומיו הפנה לטענה זו של העד ואולם לא הציג את הסימוכין לכך בדין או בפסיקה (סעיף 28 לסיכומי התובע).

עם כל הכבוד, עצם "עדכון" הגורמים האחרים כפי שנעשה לשיטת העד במכתביו אינו מעלה ואינו מוריד ונדרשת על פי הוראות הדין - כל עוד לא הוכח אחרת - חתימתם של אותם גורמים, חתימה המגלמת אישור ולא רק "עדכון".

עוד יצוין כי לא ידע להסביר מה מקור ההבדלים בין הסכומים הנטענים בנספחים נ/2 ו נ /3 ומדוע המועצה מחויבת לשלם על בסיס חוות דעת השמאי, שכלל לא ניתנה בתקופת עבודתו במועצה. בעניין זה מצאתי את עדותו לטובת התובע כבלתי קוהרנטית וממילא טענותיו לעניין חיובה של המועצה בסכום הנ"ל לא התקבלו על דעתי במישור המשפטי כפי שכבר פורט לעיל.

בשולי הדברים:

לעניין העברת נטל ההוכחה וטענות הרשלנות - הרי שפרט להעלאת הטענות לעניין העברת נטל ההוכחה התובע לא פעל להוכחת היסודות הנדרשים לכך על פי הדין ואף לא טען ולא הוכיח את יסודות עוולת הרשלנות. גם בסיכומיו זנח התובע טענותיו לפיצוי מכוח עוולה זו. הטענות בעניין זה נותרו כטענות בעלמא והן נדחות.

לעניין הימנעות הנתבעת מהבאת נציג משרד התחבורה - הגם שהנתבעת הייתה נכונה להזמין את העד הנ"ל כעד מטעמה ואף זימנה אותו מספר פעמים הרי שבסופו של יום זה לא התייצב לעדות והנתבעת ויתרה על זימונו החוזר.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי הרי שלא מצאתי כי יש באי העדתו כדי לפעול לחובת הנתבעת, ואפשר שבסופו של יום היה על התובע דווקא לעמוד על זימונו וזאת בשים לב לעדויות שנשמעו עד אותו שלב. אזכיר שוב כי מר ברמי, העד מטעם התובע, חיזק בעדותו את עמדת הנתבעת כי ההתחייבות הכספית לא הייתה התחייבות של הנתבעת אלא הנתבעת הייתה אמורה לשמש כלי להעברת הכספים לכשיתקבלו ממשרד התחבורה. הגם שהדברים הובהרו כבר למן כתב ההגנה של הנתבעת הרי שהתובע לא ביקש לתקן את כתב תביעתו ולצרף את משרד התחבורה ולא עמד על זימון העד הרלבנטי ממשרד זה והדברים אומרים "דרשני".

מהאמור עולה כי כבר מסקירת ראיות התובע נלמדת המסקנה כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו ודין התביעה להידחות.

ראיות הנתבעת

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי על בסיס ראיות התובע, ובהעדר כל אינדיקציה להעברת נטל ההוכחה הרי שההתייחסות לראיות הנתבעת תעשה בקצרה.

כאמור, מטעם הנתבעת הגיש תצהיר והעיד - מר חאתם עג'מיה.

בעדותו בפניי תיאר כי הוא והתובע קרובי משפחה וכי יש ביניהם יחסים טובים. בחקירתו הנגדית הסביר מה היו העבודות שבוצעו בשנת 1998 ומה היו העבודות שבוצעו בשנת 2011 ועדותו עשתה רושם מהימן ובקיא ומצאתי לתת בה אמון בהיבטים העובדתיים הנובעים ממנה.

ביחס לנושאים אודותיהם לא זכר או שלא היו בתחום סמכותו - ציין זאת העד בפשטות והדברים תרמו למהימנות עדותו. עוד הסביר כי במסגרת תפקידו כמנהל מחלקת תשתיות, הרי שאין לו אינטרס אישי כזה או אחר וכי האינטרס שלו משקף את האינטרס הציבורי של שיפור תשתית הכבישים. משכך נושא הפיצוי הכספי וזהות הגורם הנושא בפיצוי אינו מעניינו והדברים התקבלו על דעתי.

לעניין שאלות שהופנו אליו באשר לפרשנות של מסמכים כאלה ואחרים שנערכו על ידי גורמים אחרים (לרבות מר אריק ברמי שהעיד בעצמו בהליך וניתן היה לשאול אותו לגביהם) - לא מצאתי כי היה בעדותו להוריד או להוסיף וגרסתו לא הופרכה ולא התערערה בחקירתו הנגדית.

לאחר בחינת טענות התובע בסיכומיו אציין כי לא מצאתי פגם בכך שהנתבעת לא זימנה גורמים אחרים מטעמה להעיד. כאמור בתביעת התובע מדובר באירועים שעל פי טענתו אירעו בשנת 2011 ועובר לכך וברי כי בעלי התפקידים הנוכחיים אינם יכולים לשפוך אור על המסכת העובדתית.

במסגרת ההליך העידו מר ברמי שהיה לשיטת התובע בעצמו ראש המועצה שהתחייב בפניו, מר ברכאת שהיה גזבר המועצה בעת הרלבנטית ומר עג'מייה שהיה מעורב בביצוע העבודות. לא נטען כי היה חשב מלווה באותה עת ועל כן לא ברורה תכלית טענותיו של התובע בסעיף 31 לסיכומיו וגם נושא הרכש אין בו כדי להעלות או להוריד בשים לב לעדויות שנשמעו.

משכך, ובשים לב לכך שעל התובע מוטל הנטל מתחילת ההליך ועד סופו - לא מצאתי פגם בראיות שהובאו מטעם הנתבעת או כי יש לזקוף לחובתה היבטים דיוניים אלה ואחרים בנושא זה.

עם זאת יצוין כי מעדות העד מטעם הנתבעת ומעדותו של מר ברמי עלה כי הנתבעת לא דייקה בטענותיה בכתב ההגנה לגבי אי ביצוע הרחבה כלשהיא של הכביש בשנת 2011. גם אם אין צורך לדקדק בכל ההיבטים הטכניים של הפעולה שבוצעה הרי שברי כי בוצעו פעולות שונות, בהיקף שלא הוברר עד תום, בשנת 2011 על מנת לשפר את הכביש ואת נוחותם ובטיחותם של המשתמשים בדרך ועל רקע זה התקיים אותו דין ודברים בין הצדדים. אין בקביעה עובדתית זו כשלעצמה כדי לגרוע מהקביעות המשפטיות הנ"ל לעניין זהות הגורם החב בפיצוי התובע, אם חב.

למען הסר ספק ועל מנת שלא להרחיב היריעה שהורחבה דייה שלא לצורך - כל יתר טענות התובע נדחות.

סוף דבר

מכל הנימוקים שצוינו לעיל - התביעה נדחית.

לעניין ההוצאות - הגם שהיה ראוי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת, שכספיה הינם כספי ציבור, הרי שחרף התוצאה ולפנים משורת הדין - כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ח, 03 מאי 2018, בהעדר הצדדים.