העותרת ומשיבים 5 ו-6 (להלן-המשיבים) הם בעלי מגרשים צמודים בכפר יאסיף. המשיבים הגישו בקשה להיתר בניה להקמת מבנה מגורים על מגרשם, בעלה המנוח של העותרת הגיש התנגדות לבקשה.

מסיבות שלא הובררו עד תומן אישרה משיבה 3 את מתן ההיתר מבלי שנדונה כלל ההתנגדות.

בדיון מיום 10.4.2016 דנתי בבקשת העותרת למתן צו ביניים, ובהתחשב בעובדה מהותית זו של אי קיום דיון בהתנגדות הוריתי על מתן צו ביניים לפיו לא ימומש ביצוע ההיתר עד לדיון בעתירה שנקבע ליום 14.6.2016.

ביום 6.6.2016 הודיעו העותרת והועדה המקומית כי הגיעו להסכם פשרה, שנערך בהסכמת ועדת הערר ובהתאם להסכם שהוגש, נקבע כי הוועדה המקומית תקיים "דיון משלים" בהתנגדות העותרת ועד לקבלת החלטה חדשה יותלה היתר הבניה (ההסכם כולל גם פרטים שונים בקשר למועדים).

משיבים 5 ו-6 מתנגדים להסכם הפשרה ועומדים על קיום דיון בעתירה, התנגדותם פורטה בתגובותיהם מיום 29.5.2016 ו-13.6.2016 ובא כוחם חזר על טענות אלו בפתח הדיון אתמול. עמדה זו תמוהה בעיניי, לאור הסכם הפשרה המשך הדיון בעתירה הפך מיותר, העותרת ביקשה למעשה בעתירתה כי יערך דיון בהתנגדותה, בקשתה התקבלה על ידי הוועדה המקומית ולכן המשך הדיון בעתירה הפך תאורתי בלבד.

מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד, ההליך התכנוני כולל מנגנון מובנה המאפשר לציבור ליטול בו חלק ולהביע עמדתו בדרך של הגשת התנגדותו, ובכלל זה במקרה בו מדובר בבעלים של מגרש צמוד כמו במקרה שלפניי. הזכות להגיש התנגדות מקורה בחובת ההגינות המוטלת על הרשות הציבורית וחובה זו משמיעה לנו כי יש לאפשר לכל המעוניין בכך לטעון את טענותיו טרם שיפגעו זכויותיו.

ראו לענין זה עע"ם 2339/12 שוחט נגד וועדה מקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.8.2013):

"מן המפורסמות הוא, כי מוסד ההתנגדות הינו אחד מעקרונות היסוד בהליכי תכנון ובניה. זכות ההתנגדות מהווה מכשיר שבאמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות, טרם שתחול הפגיעה בו במסגרת התכנית. הזכות להגשת התנגדויות נובעת מחובת ההגינות המוטלת על הרשות, ומבטאת את עקרון העל, לפיו, אין פוגעים בזכות או באינטרס לגיטימי של אדם, לפני ששומעים אותו תחילה וניתנת לו זכות הטיעון"

אין בטיעוני המשיבים טענה עניינית כל שהיא המצדיקה שלילת זכות בסיסית זו של העותרת, לכך אוסיף כי ההליך נפתח על ידי העותרת והיא רשאית לבקש לסיימו לאור עמדת הועדה המקומית (וועדת הערר) כמתואר בהסכם הפשרה. המשיבים לא יכולים לכפות קיום הליך שנפתח על ידי אחר, לכל היותר הם רשאים לדרוש הוצאות על טרחתם אלא שבמקרה זה מי שצריך לשאת בהוצאות הם המשיבים בעצמם שאילצו קיום דיון מיותר למרות הפגם המהותי שנפל במתן ההיתר שקיבלו.

המשיבים בחרו שלא לפעול ביוזמתם נגד הסכם הפשרה או נגד התליית היתר הבניה והם מנסים לאלץ קיום דיון בטענותיהם בהליך לא נכון, די לי בעמדת העותרת שמבקשת להסתפק בהסכם הפשרה שהושג עם הועדה המקומית וכי אינה מעוניינת להמשיך בעתירתה.

אני מברך את הוועדה המקומית על עמדתה כפי שנקבעה בהסכם הפשרה ויש לדון בהתנגדות העותרת בנפש חפצה, אדגיש כי אין בכוונתי להביע עמדה לגבי תוכן ההתנגדות או סדרי הדיון בה, הוועדה תפעל כחוכמתה ועל פי הדין.

עוד אבהיר כי כל האמור לעיל מתייחס רק להליך שלפניי ובקשר למסגרת העובדתית המצומצמת שנחשפה לפניי, שהוכרעה ללא דיון לגופו של עניין.

למשיבים 5 ו-6 טענות בדבר נזקים שנגרמו להם, או טענות אחרות כלפי העותרת והוועדה המקומית, טענות אלו מקומם להתברר בהליך מתאים אחר, אם ייפתח הליך כזה.

לסיכום אני נותן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין העותרת לבין משיבות 2 ו-3.

לאור תוכן הסכם הפשרה אין צורך בהמשך תוקפו של צו הביניים מיום 10.4.2016 מאחר והוועדה המקומית הודיעה על התליית היתר הבניה בתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה.

לפנים משורת הדין לא אחייב את משיבים 5 ו-6 בהוצאות הדיון מאתמול, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ו, 15 יוני 2016, בהעדר הצדדים.