11 פברואר 2018

פתח דבר

1. מונחת לפנינו תביעת התובע המוסבת נגד החלטת הנתבע (להלן: המוסד), מיום 24.2.2016, בה נדחתה תביעתו לקצבת נכות כללית מן הטעם שאי כושרו להשתכר "לא נגרם בהיותך תושב ישראל".

2. בכתב הגנתו עתר המוסד לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנותה. על פי החלטת כבוד הנשיא אייל אברהמי מן הישיבה המקדמית, פוצל הדיון באופן שבראש תתברר סוגיית התיישנות התביעה וזאת על פי סיכום טענות הצדדים בכתב. נטעים, כי לאחר הגשת סיכומי הצדדים סברנו, כי בשים לב לכך שלא נערכה רשימת מוסכמות ופלוגתאות ולא נקבע אלו מסמכים יעמדו לעיון בית הדין המסד העובדתי אינו שלם. על כן הורנו למוסד להגיש מסמכים נוספים לעיוננו ואפשרנו לצדדים להשלים טיעוניהם בהתאם. משמולאו הנחיות אלה נסללה הדרך למתן פסק הדין.

רקע עובדתי

3. הרקע העובדתי הצריך לעניין כפי שבא לידי ביטוי בכלל כתבי בי דין מטעם הצדדים ובפרט בצרופות להם הוא זה שיפורט מטה.

4. התובע הוא יליד, 1965 (18.10.1965), נשוי לרעייתו אפנאן. לבני הזוג ארבע ילדים: ראאד, יליד 1992; רוונד ילידת 1994; אחמד יליד 1999 וסראג אלאדין יליד 2002 (ראו: ספח תעודת הזהות של התובע נספח לכתב התביעה).

5. לדאבון הלב סובל התובע מסכיזופרניה פרנואידית כמו גם ממחלת הסכרת (ראו למשל: מכתב קופת חולים כללית מיום 19.12.15 נספח לכתב התביעה).

6. ביום 23.5.2002 הגיש התובע (כל הנראה לראשונה) תביעה לקצבת נכות כללית. בהחלטת פקידת התביעות מיום 25.2.2004 נדחתה התביעה על אף שנקבעה לתובע דרגת אי כושר בת 75% "היות ואי הכושר שלך נוצר בעת שלא היית תושב ישראל...", ביום 1.5.1997 (להלן: החלטת פקידת התביעות משנת 2004). החלטה ברוח דומה נתנה ביום 15.9.2005 (נספחים להודעת המוסד מיום 13.9.2017).

7. בשלהי שנת 2010 (7.10.10) שב התובע והגיש למוסד תביעה לקצבת נכות כללית. בהחלטה מיום 27.10.10 נדחתה התביעה מאותו הטעם שנדחו תביעותיו הקודמות. על החלטה אחרונה זו השיג התובע במסגרת תביעה קודמת שהגיש לבית דין זה (ב"ל 18755-03-11). בכתב ההגנה שהגיש המוסד שם טען, בדומה לטענתו בפנינו, כי התביעה התיישנה היות והחלטת פקידת התביעות משנת 2004 בה הודע לתובע כי תחולת אי כושרו להשתכר היא מיום 1.5.1997, בעת שלא היה תושב מדינת ישראל, נשלחה לו בדואר רשום למעלה מ – 7 שנים קודם למועד הגשת התביעה. לתובע מונה עורך דין על ידי הלשכה לסיוע משפטי אלא שמשלא הגיש את תצהירי עדותו הראשית ולאחר שנתנה לו התראה בעניין זה, נמחקה התביעה בפסק דינה של ראשת מותב זה ונציגי הציבור ה"ה שמואל רבלין ולואי ליפסקי, מיום 11.6.2012.

8. ביום 14.1.2016 הגיש התובע תביעה חוזרת לקצבת נכות כללית, היא התביעה מושא ההליך שבפנינו. ועדה רפואית מדרג ראשון, אשר התכנסה ביום 21.2.2016, קבעה לתובע את הנכויות הבאות: 50% בגין סכיזופרניה פרנואידית על פי סעיף 33(ב)(5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: התקנות); 10% בגין נוירופתיה קלה לפי סעיף 29(6) לתקנות ו – 20% נכות בגין סכרת מטופלת באינסולין לפי סעיף 4(ג) לתקנות. בהחלטת פקיד התביעות מיום 24.2.2016 שבה ונדחתה התביעה בהסתמך על הוראות סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). היינו כי אי כושרו של התובע להשתכר לא נגרם בהיותו תושב ישראל.

טענות הצדדים

9. על אף היותו של המוסד זה שעתר לסילוק התביעה על הסף נקבע, כי התובע הוא שיגיש סיכומיו ראשון ועל כן נפתח גם אנו בטענותיו.

10. על פי התובע הוא נולד בישראל וגדל בה כל חייו. לתמיכה בטענות אחרונות אלה צירף תמצית רישום ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים בה כתוב כי מענו הוא בירושלים; אישור חברות בקופת חולים מיום 10.3.2016 בה נרשם כי תאריך ההצטרפות שלו ושל רעייתו לקופת חולים כללית הוא 1.7.1993; תעודת חבר בהסתדרות הכללית של העובדים בא"י; אישורים של פקיד שומה על דיווחים למס הכנסה בין השנים 1994-2000 (בגין פתיחת עסק בחודש 1/93); אישורים על לימודים של ילדיו בבתי ספר בירושלים; תלושי שכר של רעייתו מעבודתה כמורה בשנים 1996 – 1999; קבלה על תשלום ארנונה לנכס בו הוא מתגורר בירושלים שתאריך התחולה שלו הוא 1.6.1997.

לנוכח צרופות אלה סובר התובע, כי יש להורות למוסד לשלם לו קצבת נכות למצער, משנת 1997 וכי הפרוש שנותן המוסד לסעיף 196 לחוק שגוי.

עוד טוען התובע, כי מצבו הנפשי גרם להעדר שיתוף פעולה בתיק הקודם ואילו התביעה דנא הוגשה לנוכח גילויים של מסמכים חדשים. ממילא מדובר בחוק סוציאלי אותו יש לפרש לטובת המבוטח.

11. המוסד מצדו מדגיש, כי הפלוגתא שבמחלוקת בשלב זה היא זו הנוגעת להתיישנות התביעה בלבד. בעניין זה טוען המוסד, כי התביעה דנא הוגשה לבית הדין ביום 3.4.2016 ועל אף שנדחתה עוד ביום 25.2.2004. במועד הרלוונטי, קרי בחודש 2/04, ניתן היה להשיג על החלטת הדחייה תוך 12 חודשים. משהוגשה התביעה כאן למעלה מ – 7 שנים לאחר החלטת הדחייה ברור הוא שהתיישנה וגם לפי הדין הכללי. זאת ועוד. ברור הוא שבמועד הגשת התביעה הקודמת לבית הדין ידע התובע על דחיית תביעתו וכאמור גם שם נטענה טענת התיישנות זהה. מוסיף המוסד וטוען, כי לתוצאה זהה נגיע גם אם נמנה את תקופת ההתיישנות למן מועד מחיקת ההליך הקודם ביום 12.6.2012.

עוד טוען המוסד, כי לא עלה בידי התובע להוכיח עילה אשר יכולה להצדיק את האיחור הניכר בהגשת התביעה וגם לא זו שנטענה לראשונה בסיכומיו ביחס למוגבלותו הנפשית. מה גם שתביעתו הקודמת הוגשה על ידו ללא ייצוג ובהמשך ניתן לו סיוע מקצועי. המוסד מדגיש את הקושי בברור עניינים שארעו לפני למעלה מ – 20 שנה.

למעלה מהדרוש לשיטתו טוען המוסד, כי התובע לא היה תושב מדינת ישראל מיום 24.9.1992 ועד ליום 1.6.1997. במועדים אלה התגורר בדירת גג נפרדת בנכס של אביו בעזריה. ביחס למסמכים שצירף התובע טוען המוסד, כי תעודת הזהות שלו עצמו הוצאה רק ביום 18.12.2014 ומציינת רישיון לישיבת קבע בלבד; אישורי עבודה ולימודים אינם מעידים בהכרח על תושבות שכן רבים מאלה המתגוררים בשכונות סמוכות לירושלים עובדים ולומדים בה. ממילא אישורי הלימודים שצורפו אינם נוגעים לתקופה שקדמה לשנת 1998; בתלושי השכר שצורפו לא מצוינת כתובת מגורים ואילו קצובת הנסיעה הכלולה בהם יחסית גבוהה; מרישום מרשם האוכלוסין עולה כי תאריך הכניסה למען בירושלים הוא 26.7.1998; מאישור קופת החולים לא ניתן ללמוד היכן הופק ועל כן אין להסתמך עליו ואף בו לא מצוינת זכאות לביטוח לאומי קודם ליום 1.2.1998

לבסוף ואשר לפרשנות של סעיף 196 טוען המוסד, כי אי כושרו של התובע נוצר כאשר לא היה תושב ישראל וממילא לאחר שהגיע לגיל 18.

12. בתשובה למסמכים שהורה בית הדין למוסד להגיש ובהם החלטת פקידת התביעות משנת 2004 טען התובע, כי המוסד לא המציא אישורי מסירה להחלטות פקידי התביעות ובפרט זו משנת 2004 ועל כן לא הרים את הנטל להוכיח כי הגיעו ליעדם.

דיון והכרעה

13. לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפנינו ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות שנשמעה מפי המוסד. זאת מכל אחד מהטעמים שנמנה מטה ובוודאי בהצטברם.

14. תקופת ההתיישנות הרלוונטית להליך - המסגרת הנורמטיבית: המועד להגשת תביעה על החלטת פקיד התביעות קבוע בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969. בניגוד לטענת המוסד נוסחה של התקנה במועד מתן החלטת פקידת התביעות משנת 2004 ובטרם תוקן נוסח התקנה ביום 13.1.2010 היה זה:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". (ההדגשה הוספה – ר.ב.ה)

לאחר שתוקנה התקנה בראשית שנת 2010 הוארך המועד להגשת תביעה על החלטת פקיד התביעות לשנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.

15. מן הכלל אל הפרט: כפי שהוברר בפרק העובדתי תביעת התובע לגמלת נכות כללית נדחתה על ידי פקידת התביעות עוד ביום 25.2.2004. זהו המועד בו עילת התביעה כאן נולדה ועל כן ולטעמנו זו ההחלטה שממנה מתחיל מרוץ ההתיישנות. באותה העת קבעה תקנה 1(ב) וכאמור לעיל, כי המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד הוא 6 חודשים בלבד. אין ספק שמאז מתן ההחלטה חלפו למעלה מ-6 חודשים ועל כן עילת התביעה התיישנה וכבר מטעם זה דין התביעה דחייה על הסף. כך צודק המוסד, כי היינו מגיעים לתוצאה של סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה גם לו מנינו את תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר, קרי, ממועד מחיקת התביעה הקודמת ועל אף שלא מצאנו עיגון שבדין למנות את התקופה ממועד זה.

16. החזקה העובדתית ולפיה החלטת פקידת התביעות משנת 2004 הומצאה לתובע לא נסתרה: באשר לאופן המצאת מסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי אל מבוטחיו עמד בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט אילן איטח, בהרחבה בעניין צרור (ראו: עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי (18.5.20015). עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נדחתה בבג"ץ (עליון) 5005/15 הרצל צרור – בית הדין הארצי לעבודה ואח' (20.7.2015)). נפסק, כי די בהמצאה בדואר "רגיל" וכי אם שלח המוסד הודעה או החלטה בדואר רשום עליו לשמור את אישורי המסירה בצורה מסודרת ובמשך זמן סביר. כן נקבע כי חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, היא, שככלל, דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר, כלומר כעבור כמה ימים ממועד שליחתו. מאחר שבית הדין אינו כבול בדיני הראיות יכול הוא לקבוע קיומה של חזקה זו גם ללא תחולה ישירה של סעיף 57ג' לפקודת הראיות המשקפת חזקה של הגיון ונסיון חיים.

עיון בהחלטת פקידת התביעות משנת 2004 מעלה, כי נרשם עליה בברור, כי נשלחה בדואר רשום. המען הרשום בהחלטה הוא בדיוק אותו המען אליו נשלחה ההחלטה מושא התביעה – ת.ד. 19150 – וכן כל ההחלטות הקודמות וגם זו שעמדה ביסוד התביעה הקודמת. התובע עצמו אינו טוען, כי לא מדובר במען הנכון והמדויק ולמעשה גם אין בפניו טענה כי לא קיבל את החלטת פקידת התביעות משנת 2004, להבדיל מטענה כי לא עלה בידי המוסד להוכיח שזה הוא מצב הדברים. אלא שהעובדה שלא עלה בידי המוסד בחלוף למעלה מעשור, להמציא לעיון בית הדין את אישור המסירה אין בה, בנסיבות העניין, כדי לסתור את החזקה העובדתית ולפיה ההחלטה הגיע לידי התובע תוך פרק זמן סביר והוא ביכר שלא להשיג עליה. בנסיבות אלה הקביעה ולפיה תחולת הנכות הנפשית היא מיום 1.5.1997 ובמועד זה לא היה התובע תושב מדינת ישראל הפכה חלוטה ואין בהגשת תביעות חוזרות כדי לשנות מצב דברים זה.

17. פרשנות סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי: סעיף 196 לחוק קובע כך: "נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל".

בסיכומיו ביקש התובע להבנות מהסיפא לסעיף 196 ולטעון כי פרשנות המוסד לסעיף ועל כן לענייננו שגויה שכן בגיל 18 היה תושב ישראל גם לשיטת המוסד עצמו. דין הטענה דחייה. עיון בלשון הסעיף מלמדת בברור, כי הדרישה היא שבגיל 18 יהיה המובטח "תושב ישראל ונכה". לשיטת התובע עצמו בכל כתבי בי דין שהגיש היא שמוגבלותו הנפשית הקשה החלה בשלהי שנת 1997. מאחר שנולד בשנת 1965 הרי שהמוגבלות ממנה הוא סובל החלה בשנת חייו ה – 32 ואילו בגיל 18 לא היה "נכה" גם אם היה תושב ישראל.

18. עניין דולאני: ערים אנו לכך שלאחרונה שינה בית הדין הארצי, בעניין דולאני (ראו: עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' – המוסד לביטוח לאומי (26.9.2017)), את ההלכה שנהגה לעניין סמכותו העקרונית של בית הדין להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. נפסק, כי מכוח סמכותו הקבועה בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 נתונה לבית הדין הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק להגשת ערעור לבית הדין על החלטתו של גוף מעין שיפוטי, ובתנאי שאותו חיקוק אינו שולל אפשרות זו במפורש או במשתמע. בתוך כך נקבע, כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו. שאלת חלות תקנה 125 על הגשת תובענה נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי הותרה בעניין דולאני ב'צריך עיון'. עם זאת נפסק, כי לנוכח העובדה שהמועד להגשת תובענה ארוך משמעותית מהמועד שנקבע בחיקוקים שונים להגשת ערעור הארכת המועד לגביו צריכה להבחן לפי ההוראות הקיימות בחוק ההתיישנות (סעיף 70 לפסק הדין) להבדיל מהוראות תקנה 125.

התובע שבפנינו לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת תביעתו ועל כן לא נדרשנו לעניין הארכת המועד להגשתה. עם זאת נטעים, כי ממילא הטענות היחידות שהשמיע הן שמוגבלותו הנפשית גרמה להעדר שיתוף פעולה מצדו במסגרת ההליך הקודם וכי נתגלו אצלו מסמכים חדשים. אלא שכפי שקבענו, המועד בו נולדה עילת התביעה ושממנו החל מרוץ ההתיישנות הוא החלטת פקידת התביעות משנת 2004. לא נטען ולא הוכח, כי לא היה בידי התובע להגיש את תביעתו מטעמים הנעוצים במוגבלותו הנפשית במועד ולא בחלוף למעלה מעשור. ממילא הגשת התביעה הקודמת סותרת טענה זו. אשר למסמכים החדשים, לא הוברר מה 'התחדש' בהם ומדוע לא ניתן היה להגיע אליהם במועד מוקדם יותר. נזכיר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע אמת מידה שלפיה העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מן התובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". דעתנו היא כי התובע לא הוכיח שהוא עומד באמת מידה זו ובפרט בדרך בה פורשה בהלכה הפסוקה.

19. הערות טרם חתימה: מעבר לדרוש מצאנו להעיר שתיים אלה: ראשית, נכון היה לו שיגר המוסד אל התובע הודעה ברורה לעניין המועדים בהם הוא לא רואה בו כתושב על מנת לאפשר לו להשיג על עניין זה במובחן ממועד תחולת הנכות הנפשית. אולם כאמור, כיום לא יהא בכך כדי להועיל לתובע לעניין הנכות הנפשית. שנית, לא מן הנמנע כי בדחיית התביעה לגמלת נכות כללית בגין מועד תחולת הנכות הנפשית לא יהא כדי לסתום את הגולל על האפשרות, כי התובע ימצא בעתיד זכאי לגמלה ונבהיר. לשיטת הוועדה הרפואית הנכות בגין מחלת הסכרת והנוירופתיה תחולתן היא ממועד בו נחשב התובע לתושב מדינת ישראל (שנת 2002 ושנת 2015 בהתאמה). לשון אחרת, אם חס וחלילה יוחמר מצב התובע בעתיד בהקשרים אלה או אחרים, קרי שאינם הנכות הנפשית, לא מן הנמנע כי ניתן יהיה לשוב ולבחון את זכאותו לגמלת נכות.

20. סוף דבר – על יסוד כל האמור הרינו קובעים, כי דין טענת ההתיישנות שהעלה המוסד להתקבל. בנסיבות אלה התביעה נדחית.

המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ועל כן אין צו להוצאות.

21. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ח, (11 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.