1. לפניי תביעה לקבלת תשלום עבור עבודת צביעה שביצע התובע 2, מר בן-אל מעתוק, בביתה של הנתבעת, גב' אודליה נשיא (להלן – התובע והנתבעת, בהתאמה), ביום 25.11.2015.

השתלשלות העניינים והמחלוקות בין הצדדים

2. הקשר בין התובע לבין הנתבעת נוצר בעקבות פרסום שערך התובע באתר אינטרנט. הנתבעת התקשרה לתובע והתעניינה בצביעת קירות ותקרת דירתה שבגבעתיים. בין בעלי הדין קיימת מחלוקת בדבר המחיר שסוכם עבור עבודת הצביעה. לגרסת התובע, בשיחת הטלפון האמורה סוכם בינו לבין הנתבעת כי עלות עבודת הצביעה היא 2,700 ש"ח. לגרסתו, הוא הבהיר לתובעת כי בגדר עלות זו נכללים תיקונים "קטנים" בקירות (כגון סגירת חורים של מסמרים וכדומה). אולם, לגרסת התובע, כשהגיע אל בית הנתבעת ביום שנקבע לביצוע עבודת הצביעה, הוא ראה כי מצב הדירה בכי רע (ובלשונו, התחוור לו שמדובר ב"חורבה"). לדבריו, בחלק מן הדירה היה חסר טיח וקירות רבים היו מקולפים. לטענת התובע, הוא הסביר לנתבעת כי כמות העבודה שתידרש בדירה היא הרבה מעבר למה שסוכם, וכי על כן המחיר לביצוע העבודה יהיה גבוה יותר ויעמוד על סכום של 3,400 ש"ח. לדבריו, הנתבעת הסכימה לכך. עוד הוסיף התובע, כי הסכמת הצדדים למחיר החדש הועלתה על הכתב, וכי שני הצדדים חתמו על המסמך. אולם, לטענתו, את המסמך שמעגן את הסכמת הצדדים למחיר הגבוה יותר הוא שכח בדירתה של הנתבעת, ואין הוא יודע מה עלה בגורלו.

הנתבעת מציגה גרסה שונה באשר להסכמה שגובשה בין הצדדים טרם תחילת ביצוע עבודת הצביעה. לגרסת הנתבעת, כבר בשיחת הטלפון הראשונה שהתקיימה בינה לבין התובע, היא ציינה באוזני התובע כי מצבה של הדירה אינו טוב. התובע השיב לה שעלות העבודה תעמוד על 2,800-2,700 ש"ח, וסוכם בין הצדדים שהתובע יבקר בדירה קודם ליום ביצוע העבודה על מנת להתרשם ממצבה של הדירה וכדי להעריך את עלות העבודה. לטענת הנתבעת, התובע אכן ערך ביקור מוקדם בדירה ביום נפרד מן היום שבו בוצעה עבודת הצביעה, התרשם מן הדירה, והסכים לבצע את העבודות עבור 2,800 ש"ח כשהוא מודע למצבה של הדירה ולמידת ההשקעה שתידרש בה.

כל אחד מבעלי הדין מכחיש בתוקף את גרסתו של הצד שכנגד. התובע, מצידו, מכחיש מכל וכל שביקר בדירה קודם ליום ביצוע עבודת הצביעה, ומכחיש כי הסכמתו לבצע את העבודות במחיר של 2,700 ש"ח ניתנה כשהוא מודע למצבה של הדירה. הנתבעת, מצידה, מכחישה בכל תוקף שבין הצדדים גובשה הסכמה לפיה מחיר עבודת הצביעה יעמוד על 3,400 ש"ח וכי נערך מסמך המעיד על כך שנותר בדירתה.

3. עתה להשתלשלות העניינים בקשר לביצוע עבודת הצביעה עצמה. גם בעניין זה בין הצדדים ניטשת מחלוקת עזה. לגרסת התובע, כשהגיע אל הדירה ביום ביצוע עבודת הצביעה מלווה בפועל, אמרה לו הנתבעת שהצבע שהביא עימו אינו בגוון שסוכם. זאת, למרות שלדבריו בין הצדדים נערכה שיחה טלפונית קודם לכן שבה נבחר בדיוק הגוון שבו ייעשה שימוש מתוך קטלוג צבעים, ולמרות שהצבע שהביא תאם לגוון שנבחר. לאחר ויכוח, הוסכם כי התובע יבצע את העבודה תוך שימוש בצבע שהביא עימו. לגרסת התובע, הנתבעת עזבה את הדירה למשך מספר שעות שבמהלכן ביצע את עבודת הצביעה. אלא שלדבריו, כשחזרה הנתבעת אל הדירה, החלה להרים את קולה עליו. לטענת התובע, התובעת הטיחה בפניו בצעקות רמות כי עבודת הצביעה לא נעשתה ברמה ראויה ולשביעות רצונה, וגם שבה על טענתה כי הצביעה נעשתה תוך שימוש בגוון השונה מזה שסוכם מראש. הנתבעת הודיעה לתובע כי לא תשלם לו עבור עבודת הצביעה דבר. זאת ועוד, לדברי התובע, הנתבעת העלילה עליו במעמד זה עלילת שווא כי הוא תקף אותה, והזמינה משטרה לביתה. התובע עמד בפניי על כך שלא היו דברים מעולם, וכי הוא מעולם לא תקף את הנתבעת. לטענתו, התנהגות זו של הנתבעת נבעה מרצונה לחמוק מתשלום עבור עבודת הצביעה. לדבריו, גם השוטרים שהגיעו אל המקום הבינו כי אין כל ממש בטענות הנתבעת בדבר אלימות שהופעלה כלפיה, ואכן, המשטרה לא נקטה נגדו כל הליך שהוא בקשר לכך.

הנתבעת, מצידה, מציגה גרסה שונה לאירועים שהתרחשו באותו יום. לטענת הנתבעת, היא אכן עזבה את דירתה לאחר שהתובע החל לבצע את עבודת הצביעה. אלא שלגרסתה, לאחר כמה שעות התקשר אליה התובע, דרש שהיא תגיע למקום שכן אזל לו הצבע, ומסר שעליה לרכוש צבע נוסף. הנתבעת טענה כי תמהה והתרעמה על שיחה זו, שכן סוכם בין הצדדים שאת הצבע רוכש התובע וכי מחירו של הצבע כלול במחיר שסוכם. לאחר שיחה טלפונית זו סרה הנתבעת לדירתה וראתה כי עבודת הצביעה לא בוצעה כראוי. לדבריה, רק 40%-30% מעבודת הצביעה בוצעו, והצביעה נעשתה רק בשכבה אחת ולא יותר (כפי שיש לעשות, לדבריה). או אז, התובע דרש ממנה 3,400 ש"ח ואמר לה שלאחר מכן יעזוב את המקום ולא ישלים את העבודות. לטענתה, זו הייתה הפעם הראשונה שהמספר "3,400" עלה בין הצדדים. הנתבעת סירבה לכך. לדברי הנתבעת, לאחר דברים אלו התובע התקרב אליה, איים עליה שירצח אותה, ולאחר מכן תקף אותה בין היתר על-ידי כך שנתן לה אגרוף בפנים ומשך את התיק שהחזיקה (יצוין, שבכתב ההגנה מופיעה גרסה אחרת, שלפיה התובע "דחף אותי לקיר"). בעקבות זאת, הזמינה הנתבעת משטרה למקום.

4. ועתה להתרחשות שארעה בפני השוטרים, שדומה שלגביה המחלוקת בין הצדדים פחוּתה: שוטר שהגיע למקום, ככל הנראה בניסיון לגשר בין הצדדים, שאל את הנתבעת כמה היא מוכנה לשלם לתובע. הנתבעת השיבה שהיא מוכנה לשלם לתובע 1,700 ש"ח. במעמד זה מסרה הנתבעת לתובע ששה צ'קים: הראשון על סך של 200 ש"ח, וחמישה נוספים על סך של 300 ש"ח כל אחד, כשלכל אחד מהם מועד פירעון דחוי מידי חודש בחודשו.

יצוין כי גם לגבי נסיבות פריסת התשלומים שוב חלוקות עמדות הצדדים: לגרסת התובע, הנתבעת הציבה אותו בפני עובדה מוגמרת כאשר חילקה את הסכום שהסכימה לשלם לו לששה תשלומים שונים. לדבריו, קודם לכן לא דובר על כך שהתמורה עבור עבודתו תחולק לתשלומים, והוא הופתע שגם את הסכום של 1,700 ש"ח, שממילא נמוך בהרבה מן המחיר שסוכם לשיטתו, הוא יגבה טיפין טיפין במשך כמה חודשים. מנגד, לדברי הנתבעת, עוד קודם לכן, בשיחה טלפונית, אמרה היא לתובע כי מצבה הכלכלי קשה ושהיא תזדקק לפריסת תשלומים, והתובע הסכים לכך.

5. אלא שבכך לא תמה השתלשלות העניינים. הצ'ק הראשון, בסכום של 200 ש"ח, נפרע. ביום 18.1.2016 ניסה התובע להפקיד את הצ'ק השני, אולם זה לא כובד בעילה של "אין כיסוי מספיק". ביום 18.2.2016 ביקש התובע להפקיד פעם נוספת את הצ'ק השני וכן את הצ'ק השלישי, ושניהם לא כובדו על-ידי הבנק בשל אותה העילה.

בד בבד לכך, בין הצדדים הוחלפו מכתבים ונערכה התכתבות באמצעות מסרונים בקשר לצ'קים שלא כובדו (המסרונים הוצגו לבית המשפט באמצעות מכשיר הטלפון של התובע). לתוכנם של אלו אתייחס בהמשך. בין הצדדים נערכו גם מספר שיחות טלפון. לדברי התובע, בשיחות אלו הנתבעת איימה עליו, ועל כן הוא הגיש נגדה תלונה במשטרה. לדברי הנתבעת, בשיחות אלו היא הציעה לתובע להגיע לביתה ולקבל ממנה כסף במזומן עבור כל צ'ק שלא כובד. התובע טען בפניי שסרב להצעה זו שכן לא רצה להיפגש שוב עם הנתבעת בביתה, עקב חששו שהיא תעליל עליו עלילות שווא פעם נוספת כפי שלטענתו עשתה בעבר.

6. כתב התביעה שהוגש לבית המשפט על-ידי התובע ועל-ידי אשתו (התובעת 1, שנכחה בדיון) הוא קצר ונכתב בכתב יד. נכתב בו כי הנתבעת "הייתה צריכה לשלם לי על עבודת צבע שנערכה בביתה...", וכן כי "הנ"ל הביאה לי 6 צ'קים דחויים, 3 צ'קים חזרו ללא כיסוי והנ"ל לא מוכנה לשלם את המגיע לי". בכתב התביעה נכתב שסכום התביעה הוא 3,000 ש"ח, וכן מצוין בו שנתבע סכום של 1,000 ש"ח עבור עוגמת נפש (תוך שלא ברור מכתב התביעה אם סכום זה מתווסף לסכום של ה-3,000 ש"ח או כלול בו). במהלך הדיון הבהיר התובע כי הוא תובע סך של 4,000 ש"ח: 3,000 ש"ח עבור עבודת הצביעה (התובע החזיק בדיון בעמדה שהמחיר שסוכם הוא 3,400 ש"ח, אולם הוא מודה שבחדר השירותים נותר מקטע קטן שלא הושלם, לטענתו בשל חזרת הנתבעת לדירה והתפרצותה כלפיו בצעקות באופן שמנע את השלמת העבודה); 500 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו; ו-500 ש"ח בגין הוצאות משפט.

הנתבעת, מצידה, הגישה גם היא כתב הגנה קצר וכתוב בכתב יד. מכתב ההגנה עולה, כי היא מסכימה לשלם עבור עבודת הצביעה 1,700 ש"ח (להבנתי, בניכוי 200 ש"ח שכבר שולמו).

עוד אוסיף, כי התובע טען בפניי כי הוא לא הביא את הפועֵל ששהה עימו בדירה לעדות, שכן אין בידיו את פרטיו ואין לו אפשרות ליצור עימו קשר.

הערה מקדימה לגבי החוב שאינו שנוי במחלוקת

7. טרם אגש להכרעה בגוף טענות הצדדים, אני מוצא לנכון לציין לשלילה את התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לשיעור החוב שאינו שנוי במחלוקת.

הנתבעת עצמה מחזיקה בעמדה שהיא חבה כלפי התובע סכום של 1,500 ש"ח: 1,700 ש"ח עבור העבודה שבוצעה (לשיטתה, באופן חלקי), בניכוי 200 ש"ח ששולמו עם פרעון הצ'ק הראשון. מדובר, אפוא, בסכום חוב שאינו שנוי במחלוקת. עם זאת, גם סכום זה לא שולם לתובע עד היום. כאמור, צ'קים שמסרה הנתבעת לתובע לא כובדו. במכתבה של הנתבעת שצורף לכתב התביעה, מסרה היא לתובע שינסה פעם נוספת להפקיד בבנק את הצ'קים שלא כובדו, לאחר שניסיונותיו הקודמים לעשות כן לא צלחו. אולם, על אדם המוסר המחאה לאחר מוטלת האחריות כי היא תכובד, ולא מצאתי מדוע מנקודת ראותה של הנתבעת על התובע להשחית את זמנו ולסור בפעם השלישית אל סניף הבנק בניסיון להפקיד המחאות שניתנו לו, והכל עבור סכום חוב שאינו במחלוקת. יתרה מכך, דומה שהצעתה של הנתבעת כלפי התובע, שממנה עולה שבכל חודש שבו צ'ק מטעמה לא יכובד יסור התובע לביתה ויקבל 300 ש"ח במזומן, אינה סבירה. סבורני שלא ניתן לצפות באורח סביר מבעל מקצוע שמבקש לקבל לידיו סכום כסף שאינו במחלוקת, לנסות להפקיד מידי חודש בחודשו את הצ'ק שניתן בידיו, ואם זה לא כובד, לסור לביתו של מזמין העבודות על מנת לגבות במזומן תשלום ועוד תשלום כמחזר על הפתחים. כך או אחרת, מקרות האירועים נשוא כתב התביעה ועד היום חלפו חודשים ארוכים נוספים, ועדיין לא פרעה הנתבעת את החוב בשיעור שלשיטתה שלה כלל אינו שנוי במחלוקת. ודוק, אינני מזלזל בטענתה של הנתבעת, כי היא שרויה במצב כלכלי קשה. אולם אין לשכוח שמנגד ניצב התובע, בעל מקצוע עצמאי המבקש להרוויח את לחמו.

8. מעבר לכך, עיינתי בהתכתבות בין בעלי הדין שצורפה לכתב התביעה. במכתבו של התובע לנתבעת מיום 3.3.2016 (שצורף לכתב התביעה) עמד הוא על כך שמספר צ'קים שנמסרו לידיו לא כובדו. התובע הוסיף כי הבנק חייב אותו בשל כך בעמלה בסכום של 80 ש"ח. התובע כתב במכתב, כי "אני פונה אלייך בבקשה להסדיר את כל התשלום כולל הקנס שבועיים מיום קבלת מכתב זה, בכל דרך שנוח לך (מזומן / העברה בנקאית)". התובע הוסיף שהוא מבקש פיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו בסכום של 500 ש"ח. התרשמתי כי מדובר במכתב מקובל, שבו נוקט אדם שסבור שמגיעים לו כספים בלשון מנומסת – והכל, כאמור, בקשר לחוב אשר הנתבעת עצמה אינה מכחישה את קיומו. הנתבעת השיבה למכתב זה בתקיפות רבה, תוך שהיא מציינת כי אם יגיש התובע תביעה נגדה "'יחסלו' אותך בכל צורה שהיא במהירות", בצירוף כינויים נוספים שהופנו כלפי התובע. זאת ועוד, במהלך הדיון הוצגה בפניי התכתבות בין הצדדים באמצעות מסרונים. המאפיין העיקרי שלהם הוא שימוש בניבולי פה קשים, רובם המוחלט מצידה של הנתבעת כלפי התובע.

הנה כי כן, ממכלול חומר הראיות והתרשמותי מבעלי הדין שהעידו בפניי, עולה שהתובע ביקש משך מספר חודשים לגבות מן הנתבעת סכום כסף שכלל אינו שנוי במחלוקת, ומצא עצמו אוחז בצ'קים שאינם מכובדים, תוך שפניותיו לנתבעת נענות בגידופים מצידה. התנהלות זו אינה נזקפת לזכותה של הנתבעת. הדבר יבוא לידי ביטוי באומדן רכיב עוגמת הנפש שנתבע על-ידי התובע.

דיון והכרעה

9. בין בעלי הדין קיימות מחלוקות רבות. עם זאת, לטעמי אין צורך לדון בכולן על מנת להכריע בתביעה זו. די למקד את הדיון בשתי מחלוקות: ראשית, מהי ההסכמה שהושגה בין הצדדים לגבי המחיר שעבורו יבוצעו העבודות; ושנית, מהו המחיר המגיע לתובע עבור העבודות שביצע.

10. אשר למחיר שהוסכם בין הצדדים לביצוע עבודת הצביעה, שני הצדדים מסכימים כי סוכם ביניהם בתחילה על מחיר דומה, בשיעור של 2,700 ש"ח (לגרסת התובע) או בשיעור של 2,800 ש"ח (לגרסת הנתבעת). אלא שלטענת התובע, המחיר שונה בהסכמה ל-3,400 ש"ח, לאחר שנוכח לדעת מהו מצבה של הדירה. לטענת התובע, הסכמה זו עוגנה בכתב, אולם אין בידיו את המסמך המוכיח זאת. בנסיבות אלו, בהעדר ראייה מהימנה מצד התובע בדבר הסכמה לשינוי בגובה התמורה, אין לי אלא לקבוע, כממצא שבעובדה, כי ההסכמה בין הצדדים נותרה לתשלום סכום של 2,700 ש"ח או 2,800 ש"ח. נוכח העובדה שהתובע עצמו טען לשיעור הנמוך מבין השניים, אני מאמץ את הקביעה כי המחיר שהוסכם עבור ביצוע העבודות עמד על 2,700 ש"ח.

11. עתה למחלוקת באשר למחיר שמגיע לתובע עבור העבודות שביצע. התובע טוען שהשלים את כל העבודות, וזאת למעט מקטע קטן בחדר השירותים, שאותו לא יכול היה לסיים שכן הנתבעת חזרה לביתה, התפרצה כלפיו בצעקות ומנעה זאת ממנו. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי רק 30% עד 40% מן העבודה הושלמו. במהלך הדיון שאל בית המשפט את הנתבעת אם יש בידיה תמונות של עבודת הצביעה החלקית שבוצעה בדירתה, כדי לשכנע בצדקת טענתה. תחילה טענה הנתבעת כי יש בידיה תמונות של דירתה המעידות על חלקיות העבודה במכשיר הסלולרי שלה שבידי בתה שנמצאת מחוץ לאולם. לאחר מכן הביאה הנתבעת את המכשיר הסלולרי שלה אל אולם בית המשפט, אולם אז מסרה שאין בידיה תמונות כאלו, שכן כנראה שבתה מחקה אותן בטעות ממכשיר הטלפון. אי-הצגת תמונות של העבודות שבוצעו בדירה, בצירוף שינוי הגרסאות לגבי קיומן של תמונות אלו, נזקפים לחובת הנתבעת. מדובר בראיה שהנתבעת יכולה הייתה להציג בקלות (בעוד שלתובע, מנגד, אין גישה לדירתה). כידוע, "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). אשר על כן, יש לאמץ לעניין זה את גרסת התובע שלפיה עבודת הצביעה הושלמה. זאת, למעט מקטע קטן שלא הושלם בחדר השירותים, שבו הודה התובע עצמו, תוך שהוא מעריך את ההפחתה שיש לערוך בשל כך ב-400 ש"ח.

12. זה המקום להתייחס להשתלשלות העניינים בפני השוטרים שהוזמנו למקום. לטעמי, אין מקום לראות את התובע כמי שהסכים באותו מעמד להפחתת התמורה המגיעה לו לסכום של 1,700 ש"ח. מן הדברים שנשמעו בדיון התרשמתי, כי הסכום של 1,700 ש"ח ננקב באורח חד צדדי על-ידי הנתבעת בפני התובע במעמד השוטרים שהוזמנו למקום, תוך שהיא מעמידה את התובע בפני עובדה מוגמרת. התרשמותי היא שהתובע, מצידו, קיבל לידיו את הצ'קים שנמסרו לו בלית ברירה, נוכח ההתרחשות שארעה, וככל הנראה מתוך הבנה שאם לא ייקח לידיו את הצ'קים באותו מעמד ותחת עינם הפקוחה של השוטרים, לא יקבל דבר. לטעמי, ולאור התרשמותי מן העדויות שהושמעו בפניי, אין מדובר בהסכמה מצידו של התובע להפחתת התמורה המגיעה לו בגין העבודה שביצע, ואין מדובר בהודאה מצידו כי הוא לא ביצע את עבודת הצביעה כראוי.

באופן זה גם יש להבין לטעמי את ניסיונותיו של התובע לגבות את החוב שאינו שנוי במחלוקת ואת המכתב ששלח בנושא. מהתרשמותי מן העדויות שנשמעו בפני, מסקנתי היא שיש להבין צעדים אלו כניסיון לגבות "את מה שיש", מתוך הבנה שגבייה זו עדיפה מכלום, ולא כהסכמה להפחתת שיעור התמורה המוסכם.

13. התוצאה היא שהתמורה המגיעה לתובע עבור עבודת הצביעה היא 2,700 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את שווי עבודת הצביעה שלא הושלמה בחדר השירותים בשיעור של 400 ש"ח, שהתובע מודה בו, וכן את הצ'ק היחיד של הנתבעת שנפרע עד כה, בשיעור של 200 ש"ח – היינו, 2,100 ש"ח.

14. התובע טען בפניי כי הבנק חייב אותו בעמלה בשל הצ'קים שלא כובדו. הנתבעת הכחישה חבות זו, וטענה שכיום בנקים אינם מחייבים בעמלה את מפקיד הצ'ק שלא כובד. התובע לא הציג בפניי ראיה לטענתו בדבר החיוב על-ידי הבנק. לבית משפט זה אין ידיעה שיפוטית בקשר לעמלות הנגבות, אם בכלל, מאדם המנסה להפקיד צ'ק ללא כיסוי. בהעדר ראיה לנזק הנטען, התביעה בהקשר זה נדחית.

15. אל הסכום שחבה הנתבעת לתובע, יש להוסיף לטעמי פיצוי בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לתובע בשל ההמחאות שלא כובדו ואי-פירעונו של החוב בשיעור שאינו שנוי במחלוקת, כמו גם בשל התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, בסכום של 500 ש"ח.

16. אשר על כן, התביעה מתקבלת במובן זה שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 2,600 ש"ח. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט שתחוב הנתבעת לטובת התובע בסכום של 300 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ל' אב תשע"ו, 03 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.