המבקשת הגישה באמצעות ב"כ בקשה להשבת רכבה אשר כנגדו ניתן צו בדבר איסור שימוש, שכן השוטר סבר שאף על פי שבעבר הורד הרכב מן הכביש לצורך ביצוע תיקונים, המשיכה החברה ונהגה ברכב.

ואולם, כמסתבר וכעולה הן מהבקשה והן בדיון, כי במעמד בו נבדק הרכב היה בידי המבקשת רישיון רכב תקף לאחר שנתבצעו התיקונים המבוקשים, כך שהחלטת הקצין בדבר איסור השימוש והשבתת הרכב בטעות יסודה.

באותו מעמד הסכימה ב"כ התביעה והשיבה את הרכב לידי החברה.

בהמשך ובאותו מעמד ביקש ב"כ המבקשת הוצאות משפט אשר ישקללו את הזמן והכסף שהוצרכה החברה להשקיע בהשבת רכבה לעבודה.

דיון והכרעה:

בסעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז 1977 אשר כותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה" נאמר:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית משפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה שנסיבות אחרות מצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאת הגנתו.... בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום, שכולל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי...."

עיננו הרואות כי בתהליך זה לא ניתן לבקש ולקבל הוצאות הגנה, שכן מדובר בהליך שהוא בבסיסו ובאופיו הליך נלווה להליך העיקרי, דהיינו לתיק שנפתח ושם הואשמה הנאשמת – המבקשת באשמה.

המבקשת לא זוכתה בהליך זה והמדינה לא ביקשה לחזור בה מאשמה זאת, אלא רק הסכימה לחזור בה מהחלטת הקצין בדבר איסור השימוש ברכב.

במצב דברים זה, הרי שהבקשה צריכה לעלות שוב בתיק ובהליך העיקרי והכל לפי החלטת התביעה בנוגע הליך זה, ובהתאם לתוצאות המשפט שם.

על כן, דוחה את הבקשה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ו, 18 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.