בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 6.3.15, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, נהיגה במהירות מופרזת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל את ההודעה הראשונה על הדו"ח, בשל כשלים של רשות הדואר וכן, כי במועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של אחר, ארז בן חור.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתו הרשומה של המבקש, עוד ביום 19.3.15 והוחזרה בציון "לא נדרש", דהיינו, הומצאה כדין.

לטענת המשיבה, המבקש איחר בהגשת הבקשה להישפט, מבלי שהציג כל טעם המצדיק שיהוי זה ובשל כך, יש לדחות את הבקשה, תוך שהיא מפנה להחלטות במספר פסקי דין בסוגיה זו.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי אכן קיים טעם המצדיק איחור בהגשת הבקשה, שכן, כעולה מתגובת המשיבה, הדו"ח נשלח אל המבקש ביום 19.3.15 אך הדו"ח הוחזר למשיבה כבר ביום 26.3.15 בציון "לא נדרש" וזאת מבלי שחלפו 15 יום ממועד מסירת ההודעה הראשונה, כנדרש.

בנסיבות אלה, לא קמה חזקת מסירה של הדו"ח למבקש.

מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מועד להישפט בדו"ח שבנדון.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ו, 01 מאי 2016, בהעדר הצדדים.