תביעה לתשלום עבור נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב הנתבע 2 שהיה מבוטח אצל הנתבעת 1.

הצדדים נחלקו בשאלת האחריות בלבד.

אין מחלוקת כי התאונה התרחשה ברחוב העצמאות בחיפה, כך שחזית רכב הנתבעים פגעה באחורי רכב התובעת, אך הצדדים חלוקים בעניין הגורם לכך.

העדויות והראיות

נהג התובעת העיד כי עצר ברמזור אדום, כ-70 עד 80 ס"מ לפני קו העצירה, כדרכו. פתאום הרגיש מכה בחלק האחורי, ומעוצמת המכה עף קדימה למרחק 6-7 מטרים. לדבריו, לאחר התאונה יצא מרכבו ושמע את אשת הנתבע אומרת לנתבע "תגיד לו שהוא נסע לאחור". הנהג שלל את האפשרות לפיה נסע לאחור כשגילה שחצה ברמזור אדום והתנגש ברכב הנתבעים. לפי עדותו, אם היה עובר באדום, היה ממשיך קדימה ולא חוזר לאחור. מטעם התובעת הוגשו תמונות שצילם הנהג (ת/1), והעיד כי צולמו במנח הרכבים מיד לאחר התאונה, מבלי שהוזזו. בתמונות נראה רכב הנתבעים עומד כשחזיתו ממוקמת בדיוק על קו העצירה, בצד הימני של הנתיב השמאלי (הרכב נראה עומד במרכז הכביש). נראית פגיעה משמעותית של מעיכה כשנקודת האימפקט במוקד חזית קדמית שמאלית (אזור הפנס) וגם לוחית הרישוי נפלה ממקומה. בתמונה אחרת שצולמה ממרחק מה, בהמשך הכביש, נראה רכב התובעת עומד בנתיב השמאלי, כ-5 מטרים לפני רכב הנתבעים, ומאחוריו נראה רכב הנתבעים, במיקום המתואר לעיל, על קו העצירה לפני מעבר החציה. הנהג נשאל כיצד ייתכן שרכבו הועף קדימה למרחק רב כפי שטען, והשיב כי כתוצאה מן ההדיפה, הוא איבד את הברקס, ועף קדימה למרחק של 6-7 מטרים. כשנשאל מדוע הפגיעה ברכב הנתבעים במוקד שמאלי, השיב כי ייתכן שהנהג סטה ימינה כדי למנוע את התאונה, כשבנתיב הימני לא היה רכב באותו רגע, וכך התנגש בו, עם צדו השמאלי.

מטעם התובעת הוגשה הודעת נהג (ת/2), בה נמסרה גרסה זהה.

הנתבע 2 העיד כי עצר בתמרור עצור, ולאחר מכן תיקן עצמו והעיד כי עצר ברמזור אדום. לטענתו, רכב התובעת היה לפניו, חצה את הרמזור ושב לאחור, והתנגש בו. לדבריו, אשתו צעקה לו ואז שמע בום. הנתבע אישר כי מרגע התאונה, לא היה יכול להזיז את הרכב שנגרם לו אבדן גמור, ואישר כי מנח הרכבים בתמונות, הוא המיקום בעת התאונה. בחקירה הנגדית עומת הנתבע עם העובדה שבחקירת המשטרה דיווח כי רכבו היה בהאטה, ולא אמר שהיה בעצירה. לכך השיב כי היה בעצירה. כשנשאל מאיזו סיבה היה נהג התובעת צריך לחזור לאחור, השיב כי אינו יודע, אך זה מה שעשה. כשנשאל האם הפגיעה היתה בעוצמה, השיב בחיוב ואישר שנהדף לאחור, אף כי לא מסר כך בהודעתו (נ/2) או במשטרה (נ/3). עוד העיד שלאחר התאונה אמר נהג התובעת "אני רגיל לנסוע ברוורס", והוא היה "בהלם" מאמירה זו. בסיום עדותו נשאל כיצד נעמד רכב התובעת לבסוף, והשיב כי מעוצמת האימפקט, הרכב לא נשאר צמוד לרכבו, אלא עף קדימה, למקום שבו הוא נראה בתמונה.

אשת הנתבע 2 העידה כי עצרו ברמזור אדום, ואילו רכב התובעת המשיך לנסוע, ואז ראתה אותו לפתע חוזר לאחור. לאחר התאונה אמר לה נהג התובעת "אני רגיל שדופקים אותי מאחורה" והיא אמרה לו סליחה, ונבוכה מדבריו. העדה שללה את האפשרות שרכבם פגע ברכב התובעת מאחור, אך העידה שלפני התאונה נהגו במהירות 60-70 קמ"ש, ולדעתה לא נסעו מהר. כשנתבקשה להדגים את אופן נסיעת נהג התובעת, הדגימה את רכבו נוסע לאחור, בנטייה, ומתנגש בצד השמאלי של רכבם. כשנשאלה על עוצמת המכה אמרה "שמעתי בום. מה זה עוצמה? לא נורא, שמעתי בום", וכן טענה כי רכבם נהדף לאחור "בבלימה" בשל המכה.

מטעם הנתבעים הוגשה הודעה על תאונת דרכים במשטרה, בה נרשם מפי הנתבע: "תיאור המקרה: בהאטה ברמזור אדום, לפני מעבר חצייה, רכב מסוג מרצדס לפניי גנב את הרמזור האדום כי הוא חשב שיצליח- עצר את הרכב אל מעבר המעבר (כך במקור) וחזר רוורס, אני בלמתי בחירום ונוצר מגע ביני לבינו. בנוסף, הוגשה הודעת הנתבע במשטרה, בה כתב: "רכב צ"ג בלם בפתאומיות ואני פגעתי בו מאחור, כאשר הוא ניסה לעבור רמזור, וכשלא הספיק חזר רוורס כדי לא לחסום מעבר חצייה".

הכרעה

השאלה שבה עלי להכריע היא האם רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת מאחור והדף אותו קדימה, או שמא נהג התובעת הוא שנסע לאחור, ופגע ברכב הנתבעים, ונהדף בחזרה קדימה כתוצאה מכך.

ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על פי התמונות שהוגשו (ת/1), אשר שני הנהגים אישרו כי צולמו מיד לאחר התאונה, טרם הזזת הרכבים, בשילוב עם העדויות, כדלהלן:

1. על פי עדות הנתבע, כתוצאה מן התאונה, רכבו נהדף לאחור. היות שבתמונה נראה רכבו כשחזיתו בדיוק על פס העצירה, יש להסיק מכך, שעובר לתאונה, רכב הנתבעים היה מעבר לפס העצירה, כלומר: על מעבר החצייה. כבר בכך יש כדי לפגום בגרסת הנתבעים כאילו עצרו לפני מעבר החצייה.
2. הנתבע העיד כי נהג התובעת "גנב" את הרמזור, נעמד על מעבר החצייה, ובחר לחזור לאחור, כדי לא לחסום את המעבר. היות שרכב הנתבעים כבר חצה בעצמו את קו העצירה (כאמור לעיל), עולה כי המרחק שהפריד בין שני הרכבים עובר לתאונה, על פי גרסת הנתבעים, לא יכול היה להיות יותר מ-2 מטרים. לדעתי, במרחק קצר שכזה לא היה בידי נהג התובעת לפתח מהירות נסיעה לאחור, שהיה בה כדי לגרום לפגיעה עוצמתית ברכב הנתבעים, כמו זו הנראית בתמונות. לדעתי, פגיעה זו היתה יכולה להיגרם רק כתוצאה מנסיעה מהירה ועוצמתית, לאחר האצה, על פני מרחק משמעותי יותר. מצד שני, היא יכלה להיגרם כתוצאה מנסיעה במהירות מופרזת של הנתבע, לעבר רכב התובעת.
3. יש לשים לב כי התאונה התרחשה בכביש חד סטרי בעל שני נתיבים, שבו רמזור לצורך מעבר חציה בלבד. לאחר מעבר החצייה נמשך כביש רציף, ללא צומת. בנסיבות אלה, אילו חצה נהג התובעת באדום, קל יותר היה לו להמשיך בנסיעתו, ולא היתה לו לכאורה כל סיבה לשוב לאחור, מה שמעלה קושי כלפי גרסת הנתבעים (בהקשר זה, אין המצב דומה לכניסה באור אדום לצומת, שאז קורה לא פעם כי נהג בוחר לחזור ברוורס על מנת לפנותו). ואמנם, הנתבע ואשתו לא ידעו לתת כל הסבר מניח את הדעת, מדוע חזר נהג התובעת לאחור, לשיטתם.
4. הדעת נותנת כי נהג הנוסע לאחור, לאחר שחצה רמזור אדום בטעות, לא יעשה כן במהירות גבוהה, שיש בה כדי ליצור מכת מעיכה משמעותית כפי שנגרמה ברכב הנתבעים, שכן בשלב זה הוא כבר מודע לסיכון שיצר, והוא פועל להקטינו.
5. לא ניתן הסבר מצד הנתבעים למוקד המעיכה בצד ימין קדמי של רכב הנתבעים, שעה שלכאורה אם חזר רכב התובעת לאחור, היה עושה כך בנסיעה ישר, ללא נטייה לאחד הצדדים. ממצא זה, מצטרף למיקומו של רכב הנתבעים לאחר התאונה - במרכז הכביש, מה שאינו מתיישב עם הטענה לפיה הגיע בנסיעה רגילה בנתיבו, ועצר ברמזור. מיקום הרכב נראה כתוצאה של סטייה מן הנתיב השמאלי ימינה.
6. ראיה נוספת המחזקת את גרסת התובעת, היא עדות אשת הנתבע לפיה הם נסעו במהירות 60-70 קמ"ש, מה שמתיישב עם האפשרות שהגיעו במהירות מופרזת לפס העצירה.

המסקנה מכל האמור היא כי סביר יותר שמה שאירע בפועל, הוא כגרסת נהג התובעת, היינו: רכב הנתבעים הגיע לרמזור במהירות ולא הצליח לבלום מאחורי רכב התובעת שעמד שם לפניו, בנתיב השמאלי. לפיכך, ניסה הנתבע לסטות ימינה, אך התנגש ברכב התובעת מאחור, עם המוקד השמאלי -קדמי שלו.

הטענה שכתוצאה מן ההתנגשות נהדף רכב התובעת מספר מטרים קדימה, אינה בלתי הגיונית, לנוכח עוצמת המכה, והרי אף לפי עדות הנתבע עצמו, רכב התובעת עף קדימה כתוצאה מן המכה.

רמזים לאופן ההתרחשות כנ"ל, ניתן למצוא אף בגרסאות שמסר הנתבע בסמוך לאחר התאונה. בהודעה במשטרה, לא העיד כי היה בעצירה מוחלטת כפי שהדגיש בבית המשפט, אלא אמר שהיה רק "בהאטה". כמו כן, בהודעת הנהג שלו, מסר גרסה נפתלת מעט, שבה פתח באמירה "רכב צ"ג בלם בפתאומיות ואני פגעתי בו"", מה שמלמד כי רכב התובעת היה בנסיעה קדימה, ולא לאחור, והוא (הנתבע) זה שפגע בו. רק לאחר משפט זה, הוסיף שם הנתבע כי נהג התובעת נסע לאחור, ובכך בעצם מכילה הודעתו סתירה פנימית. אם לא די בכך, גם בהודעה במשטרה נרשם כי הנתבע אמר "בלמתי בחירום", מה שמותיר את הרושם שהיה בנסיעה מהירה, לכיוון רכב התובעת, ואז בלם.

אציין כי נתתי דעתי גם לשיקולי מהימנות, והם תומכים בנימוקים ובמסקנות שלעיל. בין היתר, לא היתה גרסה אחידה לנתבע ואשתו בעניין דברי נהג התובעת לאחר התאונה. לפי גרסת הנתבע, הוא אמר שהוא רגיל לנסוע ברוורס, אך לדבריה רק אמר שהוא רגיל שפוגעים בו מאחור, מה שאינו מלמד על נטילת אחריות לתאונה. גם לא היתה התאמה בין גרסאותיהם בעניין מהירות נסיעתם. היות שהמדובר בעדותם של בני זוג, אשר לא שוכנעתי בשום אופן כי לא שוחחו אודות המשפט ביניהם, ואני מזהירה עצמי מפני ייחוס משקל יתר לגרסתם, מול מילתו של נהג התובעת.

סופו של דבר, שוכנעתי כי התובעת הוכיחה תביעתה ברף ההוכחה של עמידה במאזן ההסתברויות. על כן אני מקבלת את התביעה. בהתאמה, אני דוחה את התביעה שכנגד.

הנתבעים ישלמו לתובעת באמצעות הנתבעת 1 סך 48,187 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.9.15, אגרה כפי ששולמה, שכ"ט העד בסך 400 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

הנתבעים יישאו בשכר העדה מטעמם בסך 300 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ז, 29 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.