בפנינו בקשה להארכת מועד לביצוע תשלום, אשר נקבע בפסק דין (18.11.16). הארכה המבוקשת היא של שבועיים, היינו עד ליום 15.1.17.

נקודת המוצא לדיון היא, כי לבית המשפט נתונה סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין, וכי השימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים חריגים ועל מנת למנוע אי צדק או תוצאות קשות שקשה להשלים עמן (ראו בג"ץ 8887/06 יוסף מוסא עבד א-רזאק נ' שר הביטחון בפסקה 11 (23.5.12); רע"א 7950/04 מלון עדי אילת בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה לישראל בע"מ (5.9.2004)).

במקרה זה, טוענים המבקשים כי הארכה המבוקשת (לה עתרו ביום 28.12.16) נחוצה, על מנת לגייס את הכספים הדרושים לביצוע התשלום. נטען, כי הכספים אמורים להגיע מחו"ל, והתעכבו בשל החגים הנוצריים.

לא ברור, מדוע המתינו המבקשים עד סמוך לדקה ה – 90 ממש בפנייתם לבית המשפט. לא הוברר עוד, איזה פעולות נעשו, אם בכלל, כדי לגייס את הכספים ממקורות אחרים.

עם זאת, מידת הארכה המבוקשת – קצרה. מדובר בעניין שהגיע לסיומו בהסדר מוסכם, לאחר התדיינות ממושכת של מספר שנים. בנסיבות אלה, מתן ארכה קצרה כמבוקש אינה עלולה להפר באופן משמעותי את האיזון שנקבע בהסדר עליו הסכימו הצדדים, ואף עשויה להגשים את תכליתו של אותו הסדר. במובן זה, שיקולי צדק, הנשקלים בראיית תמונה כוללת של ההתדיינות, תומכים בהיענות לבקשה.

התשלום יבוצע, אפוא, לא יאוחר מיום 15.1.17.

למען הסר ספק מובהר, כי ככל שהמבקשים לא יבצעו את התשלום במועד, ישא ריבית פיגורים כחוק, בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, וזאת החל מיום 1.1.17.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.