הוגשה בפניי תביעה למתן סעד הצהרתי וכן סעד של צו עשה.

אשר לצו העשה - מבוקש להורות לנתבעת 1 (להלן: "הועדה") לתקן היתר בניה שניתן על ידה, באופן ששמה של הנתבעת 2 (להלן: "המועצה") ימחק מהיתר הבניה ואילו שמם של התובעים ירשם הן כבעלי ההיתר והן כבעלי הנכס. לחלופין, להנפיק היתר בניה חדש תחת שמם של התובעים.

אשר לסעד ההצהרתי, מבוקש להצהיר כי הכללת שמה של המועצה בהיתר שהונפק, נעשה במרמה ובהטעיה ועל כן יש להסירו מן ההיתר.

עם קבלת התיק לטיפולי ניכר לכאורה כי הסמכות למתן הסעדים הנ"ל היא כולה בתחום המשפט המנהלי (נתונה בית המשפט לעניינים מנהליים, ו/או ועדת הערר) ועל כן ביקשתי את התייחסות הצדדים לסוגיית הסמכות העניינית.

כמו כן בישיבת היום העליתי עניין זה בשנית, על מנת לאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם.

ב"כ התובעת טען כי התובענה הוגשה במקור לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת תיק עת"מ 55968-05-15 אולם בסופו של דבר סבר המותב שישב בתיק, כב' השופט הבכיר (כתוארו אז) ז. הווארי, כי נכון לברר את המחלוקות העובדתיות בפני בית משפט אזרחי.

הוסיף וטען ב"כ התובעים כי הנתבעים לא התנגדו להמלצת בית המשפט שם ועל כן בסופו של דבר נמחקה העתירה והוגשה התביעה האזרחית דנן.

הנתבעים מצדם טענו כי הסכימו למחיקת העתירה תוך שהם שומרים לעצמם את הזכות לטעון כל טענה על אף שסברו שמקומה של העתירה בפני אינסטנציה מינהלית.

עיינתי בפרוטוקול העתירה הנ"ל ומתוך הדיון, טרם ניתנה החלטת בית המשפט המוחקת את העתירה, עולה כי ב"כ העותרים שמע את הערת בית המשפט "לפיה קיימות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה לצורך מתן פסק דין" והודיע "אנו מסכימים למחוק את העתירה ללא צו להוצאות...תוך שלא יהיה בכך כדי לפגוע בטענות שהעלינו במסגרת העתירה".

ב"כ הועדה בדבריה עמדה על פסיקת הוצאות, הסכימה למחיקה והוסיפה -"איננו מתחייבים להימנע מלהעלות כל טענה".

ב"כ המשיב 3 ציין: "לאור העובדה כי ההצעה של בית המשפט בבוא הצורך בבירור בהליך משפטי או בצו ביניים, אנו חושבים שיש מקום לפסוק הוצאות בהתחשב בהליכים שהתקיימו עד כה. אם תוגש כל תובענה אנו נתייחס לזה בהתאם, איננו מתחייבים ולא מסכימים לכל טענה שתועלה על ידי חברי".

לאחר הדברים הנ"ל, ניתן פסק דין בעתירה כדלקמן:

"פסק דין

נוכח בקשת העותרים, אני מורה על מחיקת העתירה...".

יודגש – אין מדובר בתובענה שהועברה על ידי בית המשפט המנהלי לפי סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 בשל העדר סמכות עניינית לבית המשפט המנהלי. לא הוזכר היעדר סמכות שכזו בטיעוני הצדדים בפרוטוקול שם וגם לא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

כמו כן לא מצויה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הוראה על העברה בשל חוסר סמכות עניינית.

אשר על כן, אין חל הכלל הקבוע בסעיף 79 (ב) המונע מבית משפט זה מלהעביר את העתירה בשל העדר סמכות עניינית.

כמו כן, לבית המשפט נתונה הסמכות לעורר סוגיית העדר סמכות עניינית מיוזמתו, ואף אם הצדדים מסכימים שהעניין ידון בפניו, רשאי הוא לסרב לכך, זאת בשונה מסוגיית הסמכות המקומית.

הן מתוכן הסעדים שנתבקשו בתביעה שבפניי והן מטיעוני הצדדים בפניי, עולה מפורשות כי סעדים אלה אינם בסמכותו של בית משפט זה.

ב"כ התובעים סבר כי הסעדים מצויים בסמכותו של בית המשפט המנהלי בעוד שב"כ הועדה סברה שאחד מהם מצוי בסמכות בית המשפט המנהלי והאחר בסמכות ועדת הערר.

יותר מכך, קיומה של מחלוקת עובדתית בדרך לבירור עתירה, אינה מקנה סמכות עניינית לבית המשפט האזרחי, כך סבורני.

בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לפי תקנה 15 (א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000 "...להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה".

משום כל האמור לעיל, אני קובע כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

שקלתי אם להורות על העברת התובענה לערכאה המוסמכת, ברם, נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים באשר לזהות הערכאה המסומכת ובשאלה האם שני הסעדים מצויים בסמכותו של בית המשפט המנהלי או שרק אחד מהם ואילו האחר מצוי בסמכות ועדת הערר, ונוכח כך ששוכנעתי לכאורה, כי בעניין זה נכונה עמדת הועדה לפיה יש לפצל את הסעדים, לא אוכל להורות על העברת התובענה כמקשה אחת.

משום האמור, אני מורה על מחיקת העתירה בשל העדר סמכות עניינית.

באופן זה יתאפשר לב"כ התובעים לשקול ולכלכל צעדיו באשר לזהות הערכאה המוסמכת.

נוכח השלב המוקדם בה הסתיים ההליך, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.