לפני בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיבה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדה, בהתאם לסעיף 47 ו-50 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

רקע

נגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של סירוב לתת אויר נשוף לפי סעיפים 62(3), 64ב וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה. לפי כתב האישום, ביום –2.4.2016, בשעה 03:27 , נהגה המשיבה ברכב פרטי מסוג יונדאי מ.ר. 43-291-11 ברחוב גבעת התחמושת 8 בת"א- יפו,נעצרה ע"י השוטרים, שעה שהיא שיכורה לכאורה, נתונה תחת השפעת משקאות משכרים. למשיבה בוצעה בדיקת "נשיפון" והתקבלה התוצאה "נכשל", בהמשך בוצעה למשיבה בדיקת המאפיינים שתוצאותיה מן הכתוב בדו"ח הפעולה של השוטרים הן : במבחן העמידה- יציבה. במבחן הליכה על קו – לא הצמידה עקב לאגודל . במבחן הבאת האצבע לאף – עברה בהצלחה, ההתרשמות הכללית של השוטר כי המשיבה נראית תחת השפעת אלכוהול "קלה".

המשיבה עוכבה לבדיקה במכשיר "הינשוף". המשיבה לא נשפה כראוי-נפח נשיפה לא מספיק, ובכך סירבה לתת דגימת אוויר נשוף.

רישיונה של המשיבה נפסל ביום 3.4.2016 על יד קצין משטרה בפסילה מנהלית לתקופה של 30 יום, לאחר שימוע שנערך לה. במסגרת השימוע, טענה המשיבה כי "נלחצתי מהסיטואציה, ניסיתי לנשוף...בדיקת המאפיינים יצאה בסדר גמור".

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמת המשיבה, ושנית, הקביעה האם יש בהמשך נהיגתה של המשיבה כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

בחנתי ראיות התביעה בדו"חות המשטרה ,יחידת תנועה ירקון. אני קובע כי מחומר החקירה עולה שיש בידי התביעה ראיות טובות להביא להרשעתה של המשיבה בדין. בחנתי את השתלשלות העניינים באירוע, את התנהגות המשיבה ,את דו"ח המאפיינים, ואת צילום הוידאו שנערך ע"י השוטר, המתעד את מחזורי בדיקות הנשיפה של המשיבה.

על פי "דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות", הנאשמת הודתה כי שתתה אלכוהול. במאפיינים המצביעים על חשד לשכרות נרשם כי נדף מפיה ריח אלכוהול קל, הופעתה מסודרת, התנהגותה עניינית ונמצאה אינדיקציה לשכרות. התרשמות השוטר כי המשיבה נראית תחת השפעת אלכוהול קלה. התרשמותי מבדיקת הינשוף המצולמת שנערכה למשיבה, כי אינה עושה את מירב המאמצים בכדי לצלוח את הבדיקה, על כן לטעמי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה. עם זאת אציין,המסגרת המתאימה לבחינה מעמיקה של הראיות הינה במסגרת התיק העיקרי, ולא במסגרת בקשת פסילה עד תום ההליכים.

סירוב

העבירה המיוחסת למשיבה הינה עבירה של נהיגה בשכרות הנובעת לכאורה מסירוב לבצע בדיקת נשיפה לצורך בדיקת שכרות.

הוראת סעיף 64ד (א) לפקודת התעבורה קובעת את יסודותיה העובדתיים של עבירת הסירוב להבדק בדיקת שכרות, כדלקמן:

"סירב נוהג ברכב או ממונה על רכב...לתת דגימה ...יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62 (3)".

סעיף 64ב (ב2) לפקודה מבהיר באיזה אופן נעשית אותה פניה לנהג לקבלת דגימה ממנו:

"שוטר הדורש מנוהג רכב או ממונה על רכב לתת לו דגימת נשיפה, רוק, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה כאמור בסעיף 64ד".

האשמה המיוחסת למשיבה מבוססת בין היתר על סירובה לכאורה לבצע בדיקת נשיפה, הסירוב לכאורה נובע מטענתה של המשיבה בדבר חוסר יכולתה הפיזית והאובייקטיבית לביצוע בדיקת הנשיפה. למותר לציין, להדגיש,המשיבה לא הציגה כול מסמך רפואי המצדיק את חוסר יכולתה לנשוף כראוי . הן מדו"ח הפעולה והן מהמזכר שערך השוטר, עולה כי הוסבר למשיבה מס' פעמים איך לנשוף ולמרות זאת המשיבה לא נשפה כראוי. כמו כן הוסבר למשיבה את משמעות הסירוב והשלכותיו.

בב"ש (ת"א) 3420/08 יוסי אלבז נ' מדינת ישראל:

"בדיקת הנשיפה היא בדיקה פשוטה, ותחילה מוסבר לנהג מה עליו לבצע. במהלך הבדיקה מתבקש הנהג לנשוף כמות מסוימת של אוויר מתוך ריאותיו לתוך פיית המכשיר, והמכשיר מודד את ערכי האלכוהול באוויר הנשוף. כיוון שהבדיקה היא כה פשוטה, לא צפוי שמי שמבצע אותה בתום לב יכשל בה... בהעדר סיבות המסבירות את כשלון הבדיקה – כשלון הבדיקה מדבר לחובתו של הנהג".

לפיכך, ניתן לזהות סירוב גם בדרך של התנהגות המכשילה את ביצוע הבדיקה ולא רק בלשון מפורשת. כאמור בשלב זה, בידי המבקשת די ראיות לכאורה, שבהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתה של המשיבה בדין בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

מסוכנות

משקבעתי, כי קיימות ראיות לכאורה , הרי שנותר לברר האם יש בהמשך נהיגתה של המשיבה כדי לסכן את שלום הציבור.ב"כ המשיבה טען, כי אין הצדקה לפסילת המשיבה מלנהוג עד תום ההליכים נגדה. המשיבה נוהגת משנת 2008 ולחובתה הרשעה אחת בגין אי ציות לתמרור 301.

לעניין המסוכנות הנובעת מנהיגת המשיבה, המחוקק הביע דעתו לגבי המסוכנות הנשקפת מעבירה של נהיגה בשכרות, בעונש החובה שקבע בצידה. הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי יש להורות על פסילת נהגים הנוהגים בשכרות עד תום ההליכים, לצורך מיגור הנגע של תאונות הדרכים על רקע שתיית אלכוהול, שכן תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במחוזותינו, ולא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם המרכזי לכך. על בית המשפט לתרום את חלקו לצמצום מימדיה של מציאות איומה זו על ידי הרחקתם של נהגים מסוכנים כדוגמתו של המשיב מהכביש, אף בטרם הורשעו בדין (ראה לעניין זה - בש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מדינת ישראל , ב"ש (מחוזי ת"א) 90192/07 רדלייך נ' מדינת ישראל ,בפ"ת 9936-10-13 מדינת ישראל נ' חיים אטיאס,בפ"ת(ת"א) 3679-12-13 מדינת ישראל נ' פינחס גורליק.

העבירה המיוחסת למשיבה במקרה זה, היא עבירה המסכנת חיים. מי שנוהג בשכרות מסכן את עצמו, ואף את חייהם של כל עוברי הדרך, אשר נמצאים בסמוך למקום נהיגתו של הנהג השיכור, ובשל הסיכון הרב הטמון בסוג זה של עבירות, בקשת התביעה היא סבירה ובמקומה.

לאור הלכת, אבו צעלוק נ' מדינת ישראל בש"פ 8514/05, אשר לפיה ראוי כי משך הפסילה יהיה מדוד וקצוב בזמן, אני קוצב את משך הפסילה למשך שלושה חודשים. הפסילה תמנה החל מיום תחילת הפסילה המנהלית. במידה והתביעה תבקש, היא תהא רשאית לאחר כשלושה חודשים לחדש את הבקשה לפסילת רישיון נוספת במידה ויהיה טעם המצדיק זאת.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשע"ו, 04 מאי 2016, בהעדר הצדדים.