1. התביעה שלפניי על סך 34,930.84 ₪, שורשיה במחלוקת בדבר אופן יישומה של התקשרות בין הצדדים מיום 11.5.15.

בישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק זה ביום 8.3.17 הסכימו הצדדים ביניהם, וזאת לנוכח אופייה המשפטי של המחלוקת ביניהם, שלא לשמוע ראיות בתיק זה, ותחת זאת הוגשו על ידם כתבי סיכומים, שהאחרון בהם הוגש ביום 11.6.17.

1. ההסכם בין הצדדים, כמין "צעטעלה" שתורפו באורך חמש שורות וזרת, נוסח לאחר ישיבה בין הצדדים בה הוחלט על שיתוף פעולה עסקי. זאת משהתובעת שזכתה במכרז להפעלה וגביה של מערך החניה העירוני ומכלול הקנסות העירוניים עבור עיריית עירית בת ים, ביקשה להשתמש לצורך ביצוע ההסכם בינה לבין העיריה בחמישה עשר מדחנים שבבעלות הנתבעת המוצבים ברחבי העיר. לפיכך סוכם כי הנתבעת תשמש למעשה עבור התובעת כקבלנית משנה בכל הקשור להפעלת המדחנים, תחזוקתם וריקונם ביחד עם נציג העיריה על מנת להפקיד את כספי אגרת החניה שהצטברו בהם לקופת העיריה, וזאת כנגד התמורה הנקובה בהסכם.
2. מידת הקיצור התלמודית בה נעשה ההסכם טובה לחידודם של תלמידי חכמים זה בזה, אך רעה לעסקים, וחיש מהר נתגלו ביישומו בורות של פרשנות, ופלוגתות ביחס לטיב מילויים, כאשר כל צד אוחז באינטרפרטציה משלו לגבי אופן ביצוע ההתחשבנות בין הצדדים.
3. התובעת מנופפת בתחשיב שבוצע על ידה בחלוף כשישה חודשים ממועד ההתקשרות, וממנו עולה כי השוואת פירוט ההכנסות שהצטברו בכל אחד מחמישה עשר המדחנים בנפרד בתקופה זו, אל מול התמורה המרבית החודשית שנקבעה לנתבעת בהסכם בגין כל מדחן, מלמדת על כך שמהכספים שרוקנה הנתבעת מהמדחנים עליה להשיב לתובעת את הסכום עליו הועמדה התביעה.
4. לעומתה גורסת הנתבעת כי את חישוב העמלה המרבית על פי ההסכם יש לבצע כנגד הפדיון המצטבר בכלל המדחנים יחדיו, פדיון שאינו נבדק מדי חודש בחודשו בנפרד, אלא על פני כל התקופה כולה, והיא מנופפת כנגד התובעת בתחשיב מצטבר לאחד עשר חודשים, עד מועד הגשת התביעה, שתוצאתו לטענתה הינה כי העמלה שגבתה הנתבעת, נמוכה מהעמלה המגיעה לה על פי ההסכם.

בנוסף, מפנה הנתבעת לתכתובת בין הצדדים ממנה יש ללמוד לטעמה על כך שאחר חתימת ההסכם, הוסיפו לו הצדדים בהסכמה הוראה שעניינה "עמלת מינימום" בסך 400 ₪ המגיעה לנתבעת בגין כל מדחן, ויישומו של סיכום זה מביא לתוצאה לפיה התובעת היא שחייבת כספים לנתבעת. טענה זו של הנתבעת בדבר סיכום מאוחר על עמלת מינימום הוכחשה על ידי התובעת.

כן עומדת הנתבעת על כך שתקופת החישוב לה ערכה התובעת את חישוביה שלה, כחצי שנה, הינה סתמית, ונועדה לחמוק מתשלום עמלות מינימום בעד חודשי החורף שלטענת הנתבעת הינם שחונים מבחינת משקעי אגרות החניה.

דיון והכרעה:

1. הסכם מתפרש תוך בחינת היחס שבין לשונו לבין נסיבות כריתתו, דהיינו על פי אומד דעתם של הצדדים לו המתבטא בלשונו, ברוחו, בהגיונו, ובתכליתו.
2. שפת ההסכם דנא הינה:

"הוסכם כי תמורת השימוש במדחני הכרטיס אשר בבעלות "מד פארק בע"מ" ומוצבים בתחומי העיר בת ים, תשלם א.ע. הורביץ לחברת "מד פארק בע"מ" סך של 22% מן הפדיון החודשי של המדחנים ועד לסך עמלה מקסימלית חודשית של 500 ₪ (בתוספת מע"מ כחוק) למדחן. בתמורה לכך מתחייבת חברת מד פארק לקיים את התחייבותה של א.ע. הורביץ בהסכם מול עיריית בת, ולבצע תחזוקת המדחנים ותיקונם בתוך 36 שעות מהעברת הודעה על תקלה. כמו כן ריקון הקופות ביחד עם נציג העירייה והפקדתו לחשבון העירייה".

(הטעויות וההשמטות במקור)

1. לשון החוזה דוגלת אפוא בתיבות "הפדיון החודשי של המדחנים", ולא "הפדיון החודשי של כל מדחן". בחירה ניסוחית זו מתיישבת עם תכליתו והגיונו של ההסכם שכן הוא נועד למתן שירותי תחזוקה וריקון על ידי הנתבעת ביחס לחמישה עשר המדחנים הפרושים ברחבי העיר בת-ים, ויש רגליים לכך שתמורת התשומות המושקעות על ידה במסגרת זו, תימדד בכלי אחד אליו יוזרמו כלל ההכנסות העירוניות החודשיות הנוגעות.
2. מכאן שנמצא יסוד איתן לקבלת טענת הנתבעת לפיה יש לחשב את הסך של 22% מהפדיון החודשי המצטבר של כלל המדחנים.

אלא ששטר זה, שוברו בצדו. במה דברים אמורים?

חישוב התמורה על פי יחידה עתית של חודש ימים, עוגן בשני רכיבי מנגנון התמורה שיצרו הצדדים בהסכמה. עמלת המסד בשיעור של 22% מה-"הפדיון החודשי", ועמלת הגג שלא תעלה על הכנסה "חודשית של 500 ₪" למדחן.

הנתבעת היא בעלת המדחנים, והאמונה על ריקונם. מכאן שכאשר היא נקשרת עם התובעת בהסכם שבו נקבע כי יחידות המונה של מנגנון התמורה הן חודשיות, טמונה באומד דעת הצדדים ההנחה כי בגדרו של השירות שנותנת הנתבעת על פי ההסכם מתבצע ריקון של המדחנים מדי חודש בחודשו, וזאת על מנת שניתן יהיה לעמוד על היקפו של הפדיון החודשי, וליישם את ההסכם.

הלקח הנרכש מכל המקובץ לעיל הוא כי בקביעת מנגנון התמורה על בסיס חודשי המחושב כשיעור מתוך ההכנסות, תוך שריון עמלת מקסימום למדחן, אך ללא שריון עמלת מינימום למדחן, ביטאו הצדדים גמירות דעת ביחס לאיזון הסיכויים והסיכונים המקובל עליהם במסגרת ההתקשרות, ולפיו הנתבעת נוטלת על עצמה את הסיכון הכרוך בכך שיהיו חודשי שפל בהם יהא שיעור התמורה המגיע לה מתוך ההכנסות, אשר יהא, ואילו התובעת זוכה בסיכוי הנובע מכך שתוצאת בידודם החשבונאי של החודשים זה מזה, עשויה להיות הגדלת הכנסותיה בחודשי שיא בהם תגביל עמלת המקסימום את הכנסות הנתבעת.

1. כאן המקום לציין כי בתכתובת הדואר האלקטרוני בין הצדדים אשר צורפה לכתב ההגנה לא מצאתי תימוכין מספקים לטענת הנתבעת כי התובעת נתנה הסכמתה לשינוי תנאי ההסכם באופן שתיכלל בו אף עמלת מינימום. אדרבא מנהל התובעת דוחה שם בתוקף את דרישת הנתבעת תוך שהוא תמה על כך שמועלות מצד הנתבעת גרסאות בעל-פה שלא מצאו ביטוין בהסכם בין הצדדים, מלין על חוסר ההגינות הכרוך בכך, ומציין כי "ביקשנו מצביקה הסכם אבל קיבלנו "צעטלה", בעולם שלי מכבדים גם "צטעלה", ואילו הציטוט מפי מנהל התובעת המופיע בסעיף 23 לסיכומי הנתבעת, הוצא שם מהקשרו, כאשר על פי הקשר הדברים נראה כי אמירתו שם כוונה לכך שמכאן ואילך, על מנת למנוע מצב דומה של העלאת טענות בעל-פה לאחר חתימה על מסמך כתוב, לא יסתפקו הצדדים ב"צעטעלה" אלא יחתמו על הסכם מפורט.

ודוק, דומה כי עצם ניסיונה של הנתבעת להוסיף להסכם תנאי של עמלת מינימום, לאחר חתימתו, מאשש את ההנחה בדבר חלוקת הסיכונים והסיכויים המוסכמת, המבוטאת בהסכם ככתבו וכלשונו, כמפורט בסעיף 10 לעיל.

1. זאת ועוד, אין חולק כי המדחנים רוקנו על ידי הנתבעת במועדים ספורדיים [8.6.15, 9.7.15, 6.8.15, 26.8.15, 11.10.15 ו-11.4.16], והתנהלות זו היא האדמה הזיבורית בה נצמחו דרדרי המחלוקת לעניין תקופת החישוב.

אף אם נכונה טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה מצד התובעת "לא נשמעה כל טענה או תלונה על כך שפריקת המדחנים אינה מתבצעת מידי חודש", המסקנה שגוזרת הנתבעת כי "בשום מקום לא הוסכם שפריקת המדחנים צריכה להתבצע מדי חודש", מסקנה שהפועל היוצא ממנה הוא כי ריקון המדחנים על פי שיקול דעתה הבלעדי יכתיב את אופן ההתחשבנות בין הצדדים, אינה עומדת לא רק במבחן פרשנותו הלשונית המסתברת של ההסכם, אלא אף במבחן השכל הישר שכן ההנחה כי התובעת הסכימה לכך שהנתבעת תהא רשאית לתזמן את ריקון המדחנים כאוות נפשה באופן שימקסם את התמורה המגיעה לה, סוטה משורת ההיגיון המסחרי.

1. במכלול הדברים המפורט לעיל קשה אפוא להלום מסקנה לפיה תחת החישוב שביצעה התובעת לחצי שנה, תקופה בה לכל הפחות רוקנו המדחנים על ידי הנתבעת בפרקי זמן הקרובים יחסית לחודש ימים, ומבטאת פעילות סדורה יחסית, תהנה הנתבעת מתוצאת חישוב הסך המצטבר של הכנסות המדחנים לתקופה של אחד עשר חודשים כמוצע בכתב ההגנה, כאשר אף היא מודה שבתוך תקופה זו נכללת תקופה בת כחמישה חודשים בה כלל לא רוקנה את המדחנים.

פרישת החישוב על פני התקופה בה בחרה הנתבעת, והנגזרת כאמור מאי ריקון המדחנים במשך זמן ממושך, מרחיקה את יישום ההסכם מאומד דעת הצדדים הנלמד ממנו כמפורט לעיל, וזאת לא רק בפן הטכני של עיתיות ההתחשבנות, אלא גם ובעיקר בפן המהותי של איזון הסיכונים בין הצדדים שהיה גלום בו, כפי שבואר לעיל, שכן הוא מאפשר לנתבעת לצמצם באופן ניכר את הסיכונים שנטלה על עצמה מדעת במסגרת ההסכם, ולנטרל כמעט לחלוטין את השפעת עמלת המקסימום החודשית, כל זאת על חשבון הכנסותיה של התובעת.

1. בראי המפורט לעיל, הרי שבניגוד לסברת הנתבעת בסעיפים 1-12 לסיכומיה, קשה להסתכל על אחיזת התובעת בכתבי טענותיה במונח "פדיון חודשי מצטבר", כהודאה בכך שביסוד ההסכם לא עמדה ההנחה כי ריקון המדחנים וההתחשבנות בגינם ייעשו מדי חודש בחודשו, אלא לכל היותר כניסיון של התובעת לבצע התחשבנות תקופתית, חרף העובדה שריקון המדחנים, אשר כאמור לעיל היה נתון כולו בשליטת הנתבעת, וביצוע התחשבנות בגינם, לא בוצע בדרך האמורה.
2. נוכח כלל האמור לעיל אני מורה כי לצורך ההכרעה בתביעה זו אין לחרוג מתקופת ההתחשבנות הכלולה בטבלת חישוב התמורה המצורפת לכתב התביעה, אלא שכאמור לעיל יש לחשב את ההכנסות באופן מצטבר לכלל המדחנים, תחת כל אחד מהם בנפרד.

הפועל היוצא מחישוב בדרך זו הינו כי ביחס לתקופה המפורטת בכתב התביעה גבתה הנתבעת מעבר לעמלה המרבית המגיעה לה על פי ההסכם סך של 29,736 ₪, ומכאן שהיא חייבת בהשבת סכום זה לתובעת.

1. סיכומם של דברים – התביעה מתקבלת על הסך של 29,736 ₪.
2. במכלול השיקולים, לרבות החיסכון ההדדי בהליכי משפט, הרי שלסכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.
3. כל הסכומים האמורים ישולמו על ידי הנתבעת לתובעת בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ז, 18 יוני 2017, בהעדר הצדדים.