1. בפני תביעת התובעים לתשלום נזקי רכוש שנגרמו להם עקב תאונה נטענת מיום 18.9.2015.

2. התובעת 1 הינה מבטחת רכבו של התובע 2. תביעת התובעת 1 הינה תביעת שיבוב בגין תשלומים ששולמו על ידה לתובע 2 . התובע 2 הינו בעליו של הרכב המבוטח על ידי התובעת 1 ותביעתו הינה בגין ההפסדים שנגרמו לו בגין רכיבי השתתפות עצמית וירידת ערך של רכבו שלא שולמו לו על ידי התובעת 1.

3. הנתבעת 2 הינה חברה לעיצוב ושיווק מוצרי ניקיון ומי שהייתה בעלת המשאית אשר נטען כי היא זו אשר פגעה ברכב התובע 2. (להלן: "הנתבעת").

4. כנגד הנתבע 1, מי שנטען כי נהג במשאית שבבעלות הנתבעת במועד התאונה, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, ביום 1.11.18.

5. לטענת התובעים, כפי שפורט בכתב התביעה, ביום ה-18.9.2015 , עת עמד רכב התובע 2 בחניה סמוך למרפאת קופת חולים כללית בכפר מג'ר, הגיחה משאית הנתבעים ופגעה ברכב התובעת בחלקו הימני (להלן: "התאונה").

6. יומיים לאחר התאונה, התובע 2 דיווח על התאונה לתובעת 1, ולשם כך מילא טופס הודעה בגין תאונת הדרכים. במסגרת טופס זה, שב וחזר על הגרסה האמורה.

7. התובע 2 הגיש תצהיר מטעמו לתיק, במסגרתו שב וחזר על אותה גרסה, נשוא טופס ההודעה לחברת הביטוח ונשוא כתב התביעה.

8. על אף האמור, במסגרת עדותו של התובע 2 בפני בית המשפט, העלה התובע גרסה שונה אודות נסיבות התאונה, הרוויה בפרטים אקוטיים רבים ונוספים שלא אוזכרו כלל קודם לכן.

9. התובע העיד כבר בפתח עדותו כי הוא כלל לא נכח בעת קרות התאונה, ולא ראה את התאונה מתרחשת למול עיניו. התובע העיד כי הוא עבד בתוך המרפאה בעת התאונה, כאשר קראה לו עובדת משק בשם פאטם מהמרפאה וכן רופא נוסף ואלו דיווחו לו לטענתו אודות קרות התאונה. לדברי העדים הנ"ל, המשאית של הנתבעת פגעה ברכבו של התובע 2. רק אז, ובעקבות הדיווח האמור, יצא התובע מהמרפאה, פגש את נהג המשאית שהינו הנתבע 1 (מי שניתן כנגדו פס"ד בהעדר הגנה) והחליף עמו פרטים.

עוד נטען כי הנתבע 1 מסר לו את מספר הטלפון הנייד שלו וכן של בחורה בשם נוי, אפשר לו לצלם את רישיון הנהיגה שלו ומסר לו את צילום רישיון הרכב של המשאית. התובע 2 דיווח על התאונה עוד באותו היום מול חברת הביטוח ומילא את טופס ההודעה לחברת הביטוח, הכניס את הרכב למוסך והרכב נבדק ע"י שמאי.

התובע 2 ניסה ליצור קשר עם הנתבע 1 לאחר התאונה, אבל לא היה מענה. התובע בתחילה טען כי הנתבע 1 אמר לו שהוא עובד אצל הנתבעת ואולם בהמשך עדותו, חזר בו ואמר שהוא לא אמר לו מפורשות שהוא עובד אצל הנתבעת ואולם הוא הסיק זאת מרישיון הרכב שנמסר לו של המשאית, (רישיון רכב שלא הוגש כראייה בתיק זה).

10. פסק דין בהיעדר הגנה ניתן כאמור כנגד הנתבע 1. ואולם, התובעים אינם מסתפקים בכך, וסבורים כי יש לחייב את הנתבעת בנזקי התובעים, וזאת מכוח אחריותה השילוחית של הנתבעת כמי שהייתה מעסיקתו של הנתבע 1 במועד התאונה.

11. לטענת הנתבעת, התובעת כלל לא הוכיחה את עצם קרות התאונה. הנתבעת לא ידעה על התאונה ב"זמן אמת", לא קיבלה דיווח על התאונה מהנתבע 1 או מטעם מי מהתובעים, והיא שמעה על התאונה לראשונה רק עם קבלת כתב התביעה. נזקי התובעים מוכחשים.

מכל מקום, אין להטיל על הנתבעת האחריות לנזקי התובעים, אין יריבות בין הצדדים ואין כל אחריות שלוחית למעשי או מחדלי הנתבע 1.

12. מטעם הנתבעת, הוגש תצהיר מטעם מר מור אלימלך, מנכ"ל הנתבעת. זה האחרון הצהיר כי לנתבעת מספר מצומצם של משאיות. הנתבע 1 עבד חודשים ספורים במהלך שנת 2015 אצל הנתבעת, ואולם הוא לא נשלח מעולם במסגרת עבודתו אל מרפאת קופת חולים כללית בכפר מג'ר. לנתבעת אין לקוחות בכלל בכפר מג'ר, ובפרט במרפאת קופת חולים כללית בכפר מג'ר.

13. בעדותו של מר אלימלך בפני בית המשפט, הודגש נוהל העבודה אצל הנתבעת, לפיו בכל מקרה של תאונה, הנהג מדווח אודותיה לקצין הרכב, וקצין הרכב מדווח למר אלימלך. כמו כן, אחת לחודש מתבצעת בדיקה של המשאיות, בסיום הבדיקה, מוצא דו"ח המועבר למר אלימלך. מר אלימלך הדגיש כי בתקופה הרלוונטית לא נמסר שום דיווח אודות נזק שנגרם למשאית.

14. מר אלימלך שב והדגיש בעדותו כי תחומי הפעילות של הנתבעת אינם בכפר מג'ר, וכי הנתבעת לא התקשרה עם מרפאת כפר מג'ר לאספקת חומרי ניקיון כלשהם.

15. אשר לנזקי התובעים, התובעים דורשים פיצוי בסך של 15,779 ₪. הסכום הנתבע מתבסס על חוות דעת שמאי שהוגשה מטעם התובעים, אישור על תשלום שבוצע על ידי התובעת 1 לתובע 2 וכן אישור הפסדים מטעם התובעת 1 , המלמד על ההשתתפות העצמית וירידת הערך בה נשא התובע 2.

16. אי צירוף ראיות לכתב התביעה ולתצהיר התובע 2- על אף שההליך נוהל בסדר דין מהיר והתובעים נדרשים בשל כך לגלות את כל המסמכים המצויים בידיהם, התובעים לא גילו ולא צירפו לכתב התביעה ואף לא לתצהיר מטעם התובע 2, תצלומים שצולמו לכאורה ע"י התובע 2 במועד התאונה. כמו כן, לא צורף צילום של רישיון הרכב של משאית הנתבעת. ב"כ התובעים ביקש להגיש את הראיות לתיק ביהמ"ש ואולם וויתר על כך, נוכח התנגדות הנתבעת להגשת המסמכים, באשר אלו היו בידי התובעים מלכתחילה, אך לא גולו בכתבי הטענות ואף לא צורפו לתצהיר התובע 2. אין מחלוקת, כי המסמכים האמורים היו בידי מי מהתובעים קודם להגשת כתב התביעה ולמרות זאת נמנעו התובעים מלגלות אותם ולצרפם.

למעלה מן הנדרש, יוער כי ב"כ הנתבעת ציינה ממילא כי אין בתמונות האמורות כדי לסייע לתובעים, שכן רכב הנפגע צולם ממילא במיקום אחד, והמשאית צולמה בתמונה אחרת ונפרדת במיקום אחר. לא הייתה ברשות התובעים תמונה אשר בה ניתן לראות שיש מגע בפועל בין הרכבים המעורבים לכאורה בתאונה הנטענת.

אקדים את המאוחר ואציין כי גם צילום רישיון הרכב של המשאית בשילוב עם העובדה כי אין ראיות נוספות הקושרות את המשאית לתאונה (אי העדת העדים הישירים לתאונה, אי העדת הנתבע 1 והיעדר צילומים המעידים על מגע בין הרכבים) אינו יכול בהכרח להצביע על מעורבות של המשאית הנתבעת בתאונה.

דיון והכרעה:

17. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והעדויות מטעמם, ולאחר עיון בכתבי הטענות והתצהירים וכלל המסמכים שהוגשו לעיוני, אני רואה לנכון להורות על דחייתה של התביעה.

מסקנתי זו מתקבלת מאחר והתובעים לא הצליחו להרים הנטל המוטל עליהם ולהוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, את עצם קרות אירוע התאונה, קל וחומר שלא הוכחה על ידם קיומה של אחריות שילוחית של הנתבעת לנתבע 1 ולתאונה האמורה.

להלן יפורטו הנימוקים למסקנה שהתקבלה כאמור.

18. ראשית, מטעם התובעים נשמעה עדותו של התובע 2 בלבד. התובע 2 אינו עד ראיה לקרות התאונה, ולא היה נוכח בעת קרותה. כל גרסתו בנוגע לנסיבות התאונה בין הרכבים הינה בגדר עדות שמועה בלבד, המתבססת על גרסת עדי ראיה אחרים.

19. שנית, התובע 2 העיד באופן מפורש כי להבדיל ממנו היו עדי ראייה ישירים לקרות התאונה. המדובר בעדים המוכרים לו באופן אישי ועובדים עמו במרפאה. למרות זאת, לא ראו לנכון התובעים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעם העדים הנ"ל, ואף לא טרחו להזמין העדים הנ"ל למתן עדות בפני בית המשפט.

20. שלישית, גרסתו של התובע 2 הותירה רושם שאיננו עקבי ואינו מהימן וזאת לנוכח התפתחות הגרסה והשינויים שנערכו בה מעת מתן דווח על התאונה לתובעת 1, עובר לכתב התביעה, עובר לתצהיר התובע 2, עד לעדותו בפני ביהמ"ש.

21. ודוק, התובע 2 פירט בטופס ההודעה כי רכבו היה בחנייה ונהג משאית שנסע לאחור פגע ברכבו. בטופס הודעה זה, לא ראה לנכון התובע 2 לציין כי הוא כלל לא נכח בעת אירוע התאונה וכי ישנם עדי ראייה ישירים שראו את התאונה הנטענת על ידו. כל זאת על אף שבטופס ההודעה ישנו סעיף ספציפי המתייחס לפירוט על העדים: "עדים (במקום התאונה נכחו עדים שיכולים להעיד על נסיבותיה אנא ציין שמם וכתובתם)". זאת ועוד, בטופס ההודעה לא ציין התובע 2 מאומה אודות בעלותה של הנתבעת במשאית וכן על קיומה של אשת קשר לכאורה של נהג המשאית בשם "נוי".

22. בכתב התביעה שעבר מספר גלגולים לשם תיקונו, לא נתבעה בתחילה הנתבעת דכאן, על אף שלשיטתו של התובע 2, הוא ידע מלכתחילה כי מדובר במשאית שהיא בבעלות הנתבעת ו/או כי הנתבע 1 עובד שלה והגיע למרפאה על מנת לספק סחורה למרפאה מטעם הנתבעת. בתחילה נתבעה חברת "קש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח בע"מ" אחר כך תוקן כתב התביעה ונתבעה "שירות לחקלאי צדוק בע"מ" ורק לבסוף תוקן בשנית כתב התביעה לנתבעת דכאן.

23. מכל מקום, בכל אחד מכתבי התביעה שהוגשו צוינה הגרסה התמציתית ולפיה המשאית פגעה ברכב התובע 2 תוך כדי נסיעה לאחור, וכל זאת מבלי לפרט מאומה אודות העובדה האקוטית ולפיה התובע 2 כלל לא נכח ברכב בעת האירוע ולא ראה את קרות התאונה. זאת ועוד, לא פורט מאומה אודות העדים הישירים אשר יכולים להעיד על אופן קרות התאונה, וכן לא צורפו כאמור המסמכים הרלוונטיים לכאורה להוכחת קרות התאונה כגון: התמונות ממקום התאונה וכן רישיון הרכב של הנתבעת ועוד.

24. חמור מכך, גם בתצהיר התובע 2, הוא נמנע מלהציג מלוא התמונה העובדתית, והתצהיר הינו מחזור של האמור בכתב התביעה.

25. עדותו של התובע 2 בפני ביהמ"ש הינה עדות השונה באופן מהותי מהגרסאות שהועלו על ידו קודם לכן. עדותו של התובע 2 מלמדת כי למעשה הוא לא העד המרכזי אשר אמור להעיד אודות נסיבות התאונה. ישנם עדים ישירים אשר ראו את התאונה ואשר מוכרים לתובע 2 , ואשר שמיעת עדותם נמנעה מבית המשפט בשל הימנעות התובעים מזימונם.

26. רביעית, התובעים הגישו כתב תביעה כנגד הנתבע 1 שהינו הנהג המעורב לכאורה בתאונה. הנתבע 1 לא התגונן בפני התביעה, ומשכך ניתן פסק דין כנגדו. הנתבע 1 לא היה עובד של הנתבעת, כבר במועד הרלוונטי להגשת התביעה, קל וחומר במועד דיון ההוכחות. על אף זאת, התובעים לא ביקשו לזמן את הנתבע 1 לעדות מטעמם.

27. חמישית, אי העדת העדים הישירים אשר ראו לכאורה את התאונה בהתאם לגרסת התובע 2, שהושמעה בפני ביהמ"ש (ואשר לא דווחה קודם לכן) וכן, אי העדת נהג המשאית הנתבע 1 על אף שהינו עד שאיננו בשליטת הנתבעת, נזקפת לחובתם של התובעים. הימנעות התובעים מלהעיד את העדים הנ"ל, מובילה למסקנה כי אילו הייתה נשמעת עדותם של העדים הנ"ל, היא הייתה משמשת כנגדם. (ראה בעניין זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולשכר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (פורסם בנבו)).

28. שישית, התובעים מנסים "להפוך את היוצרות" ולהעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת, בעוד שהנטל להבאת הראיות ולהוכחת כל רכיבי תביעתם מוטל עליהם.

יש להבחין במקרה דנן מיהו מגיש התביעה ומיהו המתגונן מפניה, ועל מי מבין הצדדים מוטל הנטל להוכחת התביעה.

29. כב' השופט י.קדמי בספרו "על הראיות" , מהדורת 2009, חלק רביעי, עמ' 1719-1720 מתייחס לאבחנה בין נטל השכנוע , חובת הראיה וחובת ההוכחה ומציין כי:

"כמו במישור הפלילי גם במישור האזרחי יש להבחין בין "נטל השכנוע" (היא החובה מס' 1) לבין "חובת הראיה" (היא החובה מס' 2):

1) "נטל השכנוע"- מבטא את החובה העיקרית המוטל על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה- משמעה דחיית הטענות.

2) "חובת הראיה" – מבטאת חובה "נלווית" טפלה במהותה לחובה העיקרית. לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעה- החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של היריב, משמעה; ה"חובה" להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו, קרי: כנגדו; וזאת במקום שאין הוא יכול לעשות כן באמצעות הראיות שהביא יריבו.

3) המושג "חובת ההוכחה"- יהיה כאן בעל משמעות לשונית בלבד, והוא מבטא את החובה להרים את "נטל השכנוע" או לעמוד ב"חובת הראיה" או את השניים גם יחד, הכל לפי העניין.

...

מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו של הנושא בנטל השכנוע; כאשר ה"שקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי; ואת מקומו תוספת ה"שקילות". (ה.ש. הח"מ).

30. ראה בעניין זה גם, ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ (ניתן ביום 5/10/06), שם נקבע כי:

" לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא להביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות  חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.C  נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003))". (ה.ש. הח"מ)

31. ובכל הנוגע לנטל השכנוע קבע בית המשפט בפסק הדין הנ"ל כי:

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992))".

32. מן הכלל אל הפרט. התובעים מלינים על כך שהנתבעת לא העידה את הנהג, הנתבע 1 כעד מטעמה ואף לא טרחה לברר את מלוא הפרטים אודות התאונה עמו לאחר שהוגשה התביעה כנגדה. התובעים אף סבורים כי היה על הנתבעת להציג תעודות משלוח על מנת להוכיח כי היא לא מספקת סחורה למרפאת קופת החולים בכפר מג'ר.

33. מנהל הנתבעת העיד כי מתקיים נוהל עבודה אצל הנתבעת בדבר דיווח של הנהגים לקצין הרכב של הנתבעת, אודות מעורבותם בתאונות וכן בדיקה של המשאיות אחת לחודש על ידי קצין הרכב. במקרה דנן, העיד מנהל הנתבעת כי לא התקבל שום דיווח אודות תאונה כלשהי שאירעה בזמנים הרלבנטיים במשאית וגם בדיקת המשאית לא לימדה על קרות נזק כלשהו למשאית. ככל שהיה דיווח כאמור או בדיקה המלמדת על נזק למשאית, הדבר היה מדווח לו על ידי קצין הרכב. מנהל הנתבעת העיד כי הנתבעת אינה מספקת שום סחורה למרפאת קופת חולים כללית בכפר מג'ר, ואף לאף גורם אחר בכפר זה. ככל שלא נגרם כל נזק למשאית, ולא נתקבל בידי הנתבעת דיווח על אירוע תאונה כלשהו, לא ברור איזה אסמכתאות מצפים התובעים שהנתבעת "תייצר" עבורם.

34. אשר לתעודות המשלוח, הרי שככל שלנתבעת אין הסכם התקשרות עם קופת החולים בכפר מג'ר, לא ברור איזה מסמך מצופה ממנה שתמציא לתובעים (מסמך היעדר התקשרות??).

35. הציפייה האמורה של התובעים הינה כאמור שגויה מיסודה, שכן נטל השכנוע להוכחת התביעה מוטל על כתפיהם. כמו כן, בנסיבות האמורות, אין מקום להעברת נטל הראיה אל הנתבעת, שכן היה באפשרות התובעים להציג מלוא הראיות לכאורה לתמיכה בתביעתם, ואולם הם נמנעו מלעשות כן.

36. תובעים המעוניינים להוכיח את תביעתם, הם אלו אשר צריכים לבצע את הבירור הנדרש, מול מרפאת כפר מג'ר (בה עובד התובע 2), ואף מול הנתבע 1 (שאינו עובד של הנתבעת מזה זמן רב). התובעים הם אלו אשר יכלו בנקל לזמן לעדות את עדי הראיה אשר חזו לכאורה בקרות התאונה. התובעים הם אלו אשר יכלו בנקל לנסות ולהפריך את הכחשת הנתבעת, ולברר במרפאת מג'ר בה עובד התובע 2, באם הנתבעת מספקת חומרי ניקוי למרפאה, וככל שכן, להמציא אישור על כך ו/או תעודת משלוח רלבנטיות מיום התאונה ו/או הסכם התקשרות לאספקת סחורה וכיוצ"ב.

כמו כן, התובעים הם אלו אשר יכלו בנקל לזמן את הנתבע 1 שאינו עובד של הנתבעת ואינו בשליטתה, ובפרט שידעו לאתר את כתובתו לשם המצאת כתב התביעה לידיו.

37. התובעים נמנעו מכלל האמור, תוך שהם מציגים בפני בית המשפט ראיות דלות במיוחד, וגרסה שאינה עקבית של התובע 2, כשבכל אלה אין די בכדי להרים את נטל ההוכחה והשכנוע המוטל עליהם להוכחת קרות אירוע התאונה, באופן הנטען על ידם וברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי.

38. אף אם תתקבל המסקנה ולפיה כפות המאזניים הן מעויינות הרי שגם אז יהיה צורך להכריע בהתאם לנטל השכנוע, אשר נקבע כאמור על פי הדין המהותי. במקרה דנן, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובעים, בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". ומשכך אף אם אקבע כי כפות המאזניים הן מעויינות, גם אז דינה של התביעה להידחות.

39. ניתן לסכם כי בהיעדר ראיות ממשיות הקושרות את המשאית הספציפית של הנתבעת לתאונה נשוא התביעה, אין מנוס אלא לקבוע כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל על כתפיהם.

40. שביעית, משלא קבעתי כממצא עובדתי כי הוכחו נסיבות קרות התאונה, בוודאי שאין עוד צורך להידרש לניסיון התובעים, לחייב את הנתבעת כמי ששימשה כמעסיקתו של הנתבע 1, כאחראית לנזקי התאונה, מכוח אחריותה השילוחית לפעילות עובדיה.

41. למעלה מהנדרש יצוין כי לשונו המלאה של סעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין קובעת כי:

"(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד.".

קודם לסעיף זה, סעיף 13 (א) שזו לשונו:

"(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו —

(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם —

(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו".

42. סעיף 13 לפקודת הנזיקין בכללותו בא ללמדנו כי המעביד יהיה אחראי בגין כל נזק שנעשה על ידי מי שהועסק על ידו במהלך עבודתו הרגיל, אך פטור מקום בו בוצע הנזק למען מטרותיו של העובד בלבד.

43. משלא הוכח במקרה דנן עצם קרות אירוע התאונה, קל וחומר שלא ניתן לקבוע כי מדובר בתאונה שנגרמה במסגרת עבודת הנתבע 1 אצל הנתבעת ובשליחותה של הנתבעת. הנתבעת שבה וחזרה על הטענה כי משאיתה לא הייתה אמורה להגיע למרפאת כללית בכפר מג'ר במסגרת תחום הפעילות של הנתבעת, והתובעים כאמור, לא הפריכו ואף לא ניסו להפריך הטענה האמורה.

44. מכאן, כי גם אם היה מוכח כי הנתבע 1 היה מעורב בתאונה נשוא התביעה, אין בכך כדי ללמדנו כי הוא עשה כן דווקא במסגרת עבודתו ובשליחות הנתבעת. משכך, לא ניתן להסיק במקרה דנן קיומה של אחריות שלוחית כלשהי של הנתבעת לנזקים נשוא התאונה הנטענת.

סוף דבר:

45. לאור כלל האמור, אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

46. משנדחתה התביעה, הנני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ כולל מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי התובעים, שאם לא כן הוא יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ט, 04 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.