1. בקשה לסילוק התביעה שהגישו התובעים על הסף.

רקע כללי

1. מדובר בתביעה לסעד הצהרתי וכן תביעה כספית בסכום של 1.5 מיליון ₪. התביעה היא המשך של פרשה הנמשכת שנים ארוכות במסגרתה התקבלה תביעת סילוק יד מרצועת קרקע (להלן: "הקרקע") שהגישו התובעים כנגד הנתבעת במסגרת ת"א 2234/08. ערעור שהגישה הנתבעת על פסק הדין נדחה, אולם הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין במסגרת ע"א 1115/09 לפיה חלף סילוק ידה של הנתבעת מן הקרקע, תשלם הנתבעת לתובעים פיצוי בגין גריעת הקרקע מן השטח של התובעים. כן נקבע כי ככל שהנתבעת לא תעמוד בהתחייבותה, רשאים יהיה תובעים לפעול על פי פסק דין הפינוי.
2. הצדדים לא הגיעו להסכמות בדבר מינוי מומחה מוסכם ורק במסגרת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (ת"א 32606-03-12), מונה על ידי בית המשפט שמאי מוסכם. החלטה בעניין זה ניתנה ביום 18.6.12 תוך דחיית הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.
3. חוות דעת השמאי שמונה על ידי בית המשפט ניתנה ביום 23.5.14 וקבעה את שווי הגריעה של הקרקע בסכום של כ – 60,000 ₪. התובעים סברו כי יש להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם 1980, ממועד נטילת הקרקע על ידי הרשות והגישו פסיקתא לחתימה לתשלום סכום של קרוב ל – 600,000 ₪ במסגרת ת"א 32606-03-12. בית המשפט דחה את הבקשה מטעמים שונים ובינהם העובדה כי פסיקתא יכולה להינתן אך ורק על פי פסק הדין כפי שניתן ואינה יכולה ליתן פרשנות לפסק הדין.
4. במסגרת החלטה זו שניתנה ביום 13.8.14 קבע בית המשפט כי ככל שהתובעים סבורים כי הסכום שדרשו לקבל מהווה אכיפה של פסק הדין עליהם לפנות להוצאה לפועל ולחלופין אם סברו כי פסק הדין על דרך הפשרה ניתן תוך פגם בכריתתו, או בהליך דיוני לקוי, היה עליהם להגיש תביעה חדשה בעניין זה או להגיש ערעור, לפי העניין, ולא היה מקום להגיש פסיקתא לחתימה. בית המשפט הציע כי הסכום שאינו שנוי במחלוקת ישולם על ידי הנתבעת והנתבעת אכן פעלה לשלם סכום זה, אולם התובעים סירבו לקבל את התשלום והגישו את תביעתם הנוכחית.
5. בתביעה זו תובעים התובעים מספר סעדים. התובעים מבקשים סעד הצהרתי בדבר ביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.12.09 (להלן: "ההסכם") ולחלופין הם מבקשים לאכוף את ההסכם ולחייב את הנתבעת לשלם את שווי הקרקע שנגרעה. בנוסף הם תובעים דמי שימוש ראויים ואבדן הכנסות בגין הקרקע וכן הם תובעים תשלום בגין הפגיעה במקרקעין שנותרו לאחר הגריעה עקב מניעת גילום הפוטנציאל המסחרי שנותר בהם.

הבקשה לסילוק על הסף

1. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף ממספר טעמים. היעדר סמכות עניינית, מעשה בית דין, התיישנות, תביעה בכפל והשתק שיפוטי. להלן אבחן את טענות הצדדים בכל אחת מסוגיות אלה ואכריע בהן.

העדר סמכות עניינית

1. לטענת הנתבעת, בית משפט זה נטול סמכות עניינית לדון בתביעה לביטול ההסכם וזאת מאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי והוא שמוסמך לבחון טענות לביטולו. התובעים בתגובתם דוחים טענה זו. לטענתם, בהתאם להסכם, ככל שהנתבעת לא תשלם את הפיצוי עליו הוסכם, רשאים התובעים לאכוף את סעד הפינוי. היות שסעד הפינוי ניתן בבית משפט השלום, הרי שיש להצהיר על בטלות פסק הדין בעניין זה בבית משפט השלום. התובעים מוסיפים וטוענים כי לאחר ההסכם, הם הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט לאכיפת ההסכם בבית משפט השלום ולא עלתה טענה של היעדר סמכות עניינית.
2. התובעים מוסיפים ומציינים כי בבקשה שהוגשה על ידי התובעים לפסיקתא נטענה טענת היעדר סמכות עניינית על ידי הנתבעת. הבקשה אומנם נדחתה, אולם בנוגע לסמכות העניינית הביע בית המשפט דעתו כי היא נתונה לבית משפט השלום. בנוסף טוענים התובעים כי עיקר התביעה הנוכחית אינו בביטול פסק הדין ועל כן גם אם הסמכות בעניין זה נתונה לבית המשפט המחוזי, הרי שיש לראות סעד זה כנתון לסמכות בית משפט השלום על דרך התביעה הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד 1984.
3. בתשובתה טוענת הנתבעת כי הנימוק לפיו במקרה של אי קיום ההסכם רשאים התובעים לפעול לפי פסק הדין הפינוי הוא נימוק הלוקה בסתירה פנימית ובשינוי חזית. אם הסנקציה קבועה בהסכם, הרי שהפעלתה אינה בגדר ביטול ההסכם אלא בגדר מימושו. התביעה לבטל את ההסכם ולממשו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הנתבעת מוסיפה כי הערת בית המשפט לעניין הסמכות העניינית במסגרת דחיית הבקשה לפסיקתא, הייתה אמרת אגב ואיננה מחייבת. ממילא התייחסה לסמכות לעניין פרשנות פסק הדין ולא לעניין ביטולו.
4. אני סבורה כי דין הטענה להיעדר סמכות עניינית להידחות. מדובר בהליך אשר במהותו היה נתון לסמכות העניינית של בית משפט השלום והעובדה כי בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה בבית המשפט המחוזי אינה מצדיקה דיון בביטול הסכמה זו בבית המשפט המחוזי. כפי שצוין בהחלטה בבקשה למתן פסיקתא, בית המשפט המחוזי אך נכנס בעניין זה לנעליו של בית משפט השלום והדברים יפים גם לבקשה לביטול ההסכם כמו לבקשה להבהרתו. יתר על כן, טענת התובעים היא להפרת ההסכמה ולא לפגם בה ונראה כי אין יתרון לבית המשפט המחוזי בבחינת טענה זו. אוסיף עוד כי צודקת הנתבעת בטענתה, כי ככל שהתובעים מבקשים לממש את פסק הפינוי, לא נדרש ביטול פסק הדין והם רשאים לפנות להוצאה לפועל ולבקש את מימושו. אוסיף עוד, כי נוכח העובדה כי מרכיב משמעותי בתביעה הוא כספי ואינו קשור לשאלת ביטול פסק הדין, נראה כי בכל מקרה נכון יהיה לדון בתביעה זו בבית משפט זה.

השתק פלוגתא

1. לטענת הנתבעת קיים השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענה בדבר אי קיום הסכם הפשרה, עקב ההחלטה בבקשה שהגישו התובעים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בבקשה זו טענו התובעים כמו בתביעה הנוכחית, כי הנתבעת לא קיימה את ההסכם. היות שבקשתם נדחתה (למעט מינוי שמאי), קיים השתק פלוגתא בסוגיה זו עד יום 4.3.12 (היום בו הוגשה הבקשה), שכן התובעים טוענים להפרה משנת 2009.
2. התובעים בתגובתם טוענים כי אין זה נכון כי בית המשפט דחה את בקשתם לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט קיבל אותה בחלקה על ידי מינוי שמאי. יתר על כן, בית המשפט לא דן כלל בטענת התובעים להפרת ההסכם ועל כן אין לומר כי קיים השתק פלוגתא. הנתבעת בתשובתה טוענת כי התובעים לא ביקשו בבקשה סעד של מינוי שמאי אלא דווקא התנגדו מכל וכל למינויו ועל כן אין לומר כי בקשתם התקבלה בחלקה. יתר על כן לטענתה, אין בסיס לטענת התובעים כי דרושים ממצאים עובדתיים כדי שהחלטה תהווה השתק פלוגתא.
3. אני סבורה כי החלטת בית המשפט מיום 18.6.12 לא הכריעה בשאלה אם ההסכם הופר אם לאו. ההליך התנהל במסגרת בקשה לביזיון בית המשפט ובית המשפט סבר כי מדובר בהליך קיצוני שאינו דרוש כשניתן לפעול בדרכים מתונות יותר. יש להחלטה זו השלכה על טענות שונות של התובעים, אולם אינני סבורה כי היא מקימה השתק פלוגתא שיש בו כדי להביא לסילוק תביעת התובעים על הסף.

התיישנות

1. בנוגע לדמי שימוש ראויים טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה. לטענת הנתבעת, דמי שימוש ראויים ניתן לתבוע רק שבע שנים אחורה ועל כן לגבי התקופה שקדמה ליום 20.4.09, לא ניתן לתבוע דמי שימוש ראויים. ההסכמה במסגרת פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כי ההסכם לא ימנע מן הצדדים להגיש תביעה בגין ראשי נזק אחרים, לא נועדה לשלול מן הנתבעת טענות הגנה שקיימות לה, אלא רק למנוע מעצם ההסכם להוות טענת הגנה.
2. התובעים בתגובתם טוענים כי הנתבעת למעשה מסכימה כי אין בטענת ההתיישנות עילה לסילוק על הסף אלא לכל היותר עילה לצמצום התביעה. התובעים אף סבורים כי הפסקה הנזכרת לעיל בהסכם נועדה בדיוק למנוע טענת התיישנות. לטענת התובעים יש להשהות את תקופת ההתיישנות לכל התקופה שהקרקע הייתה בהחזקת הנתבעת, שכן יש לראות בכך התנהגות פסולה של הנתבעת בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענת התובעים הם נדרשו לפסק הפינוי כדי לבסס טענתם כי הם זכאים לדמי שימוש ראויים.
3. לטענת התובעים אף סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל בענייננו, נוכח קיום ההליכים בין הצדדים. עוד טוענים התובעים כי העירייה צירפה לתגובה לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט חוות דעת שמאית שכללה אף דמי שימוש משנת 1995 ובכך יש משום הודאה במקצת הזכות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
4. הנתבעת בתשובתה מפנה לסעיף 7 לחוק ההתיישנות (ולא לסעיף 5 אשר צוין בשוגג על ידי התובעים) אשר מתייחס לכך שהשעיית ההתיישנות תהיה רק במקרה של הטעיה ביודעין, הפעלת כוח, איום או ניצול מצוקה והתובעים לא טענו טענות כאלה כנגד הנתבעת ועל כן אין בסיס לטענתם זו. הנתבעת מזכירה כי התובע היה אף חבר מועצת העירייה, על כן הטענות בעניין זה אינן סבירות. יתר על כן, סעיף 7 האמור תוקן לנוסחו הנוכחי רק בשנת 2015 ועד התיקון חל רק על תובענות שעילתן תרמית או הונאה ועל כן כלל אינו רלוונטי.
5. עוד טוענת הנתבעת כי טענת התובעים כאילו נדרשו לפסק הפינוי כדי לתבוע דמי שימוש ראויים חסרת שחר. לא רק שאין מקום להמתין לתוצאות הליך אחד כדי להחליט אם להגיש הליך אחר, אלא שיש אף צורך בבקשת רשות לפיצול סעדים כדי לעשות כן. אין בסיס לטענה כי התכחשות הנתבע לטענה מסוימת מאריכה את תקופת ההתיישנות.
6. אף סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו, שכן הוא מעכב את ההתיישנות בתקופה שבין הגשת תביעה לבין דחייתה באופן שלא מונע הגשת תובענה חדשה בשל אותה עילה ואילו בענייננו התביעה לא נדחתה כלל ויתר על כן אין מדובר באותה עילה. בהסכם דובר על פיצוי בגין גריעת קרקע ואילו מדובר היה באותה עילה, היה מקום לדחות את התביעה בגין השתק עילה.
7. בכל הנוגע לצירוף חוות דעת שמאית טוענת הנתבעת כי כבר עת צירפה את חוות הדעת הבהירה כי היא עושה כן לצרכי מו"מ בלבד, כי היא מכחישה את עצם החבות לתשלום דמי שימוש ראויים וכן עומדת לה טענת התיישנות ועל כן לא ניתן לטעון כי יש בכך הודאה במקצת הזכות.
8. אני סבורה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות בכל הנוגע לתקופה שלפני יום 20.4.09. אני סבורה כי טענת התובעים כי הפסקה בהסכם לפיה לא יהיה בו כדי לפגוע בזכויות הצדדים לנקוט הליכים משפטיים אחרים בגין ראשי נזק אחרים, לא שללה מן הצדדים טענות הגנה שעמדו להם ללא קשר להסכם. ההסכם התייחס לוויתור על פינוי בתמורה לפיצוי בגין גריעת הקרקע. אין מקום ללמוד ממנו על וויתור של הנתבעת על טענת התיישנות ככל שזו עומדת לה.
9. אף הטענות הנסמכות על חוק ההתיישנות דינן להידחות מן הטעמים שפורטו בתגובת הנתבעת. סעיף 7 גם בנוסחו כיום , אינו רלוונטי. עצם הגריעה של הקרקע לא יכולה להיחשב לאיום או ניצול המצוקה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות אינו מתייחס לכל התנהלות פסולה, אלא להתנהלות מן הסוגים המפורטים בו במפורש. כמו כן אין מקום לראות בצירוף חוות דעת השמאי הכוללת התייחסות לדמי שימוש ראויים כהודאה של הנתבעת בזכותם של התובעים, נוכח האמור בסעיף 26 לתגובת הנתבעת לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (צורפה כנספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת). בסעיף זה מציינת הנתבעת כי היא מכחישה חבותה לדמי שימוש ראויים וכן טוענת כי עומדת לה טענת התיישנות לגבי חלק מן התקופה. וודאי שהנתבעת לא שילמה דמי שימוש לתובעים ועל כן אין לומר כי ביצעה מקצת הזכות. אף סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו רלוונטי מן הטעמים שפורטו על ידי הנתבעת.
10. לסיכום אם כן, אין מקום לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות שכן אף הנתבעת מסכימה כי טענה זו אינה חלה לגבי התקופה של שבע שנים טרם הגשת התביעה, אולם יש לדחותה בכל הנוגע לתקופה הקודמת ליום 20.4.09.

כפל תביעה

1. בנוסף טוענת הנתבעת כי הפיצוי עליו הוסכם בין הצדדים, בגין גריעת הקרקע, מהווה חלף קנייה של הקרקע ואילו התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים מהווה חלף שכירות הקרקע. לא ניתן לתבוע דמי שכירות בגין קרקע שהנתבעת הייתה אמורה לרכוש ובכך יש כפל תביעה. מכל מקום לטענתה אין מקום לתביעה זו ממועד ההסכמה של הצדדים בבית המשפט המחוזי.
2. לטענת התובעים ההסכם כלל פיצוי בגין שווי הקרקע ואילו דמי שימוש נתבעים לתקופה שקדמה להעברת הבעלות בקרקע, נוכח השימוש שעשתה הנתבעת בקרקע ללא תשלום. הנתבעת בתשובתה טוענת כי יש לראות את הפיצוי בגין גריעת הקרקע ככזה שנותן פיצוי לגריעה שהתרחשה בשנת 1995 ויש לראות את הרכישה כאילו נעשתה בשנת 1995. בכל מקרה לטענת הנתבעת, לכל הפחות ממועד ההסכם יש לראות את הקרקע כאילו נרכשה על ידי הנתבעת ואין עוד מקום לתשלום דמי שימוש ראויים. אף ההסכם התייחס לאפשרות של אי ביצוע העברת הרישום ומציין כי לנתבעת תהיה זכות שימוש שאינה מוגבלת בזמן. יתר על כן לטענת הנתבעת, קביעה כי עד למימוש ההסכם בפועל זכאים התובעים לדמי שימוש ראויים תהווה תמריץ לתובעים לגרור רגליים במימוש ההסכם כפי שבפועל עשו.
3. אני דוחה טענה זו של הנתבעת כעילה לסילוק התביעה על הסף. על פני הדברים, אין בסיס לטענת הנתבעת כי ההסכם הביא לרכישה רטרואקטיבית של הקרקע על ידה. אין לכך בסיס בנוסח ההסכם ולא ברור ההיגיון בטענה. אף ההתייחסות בהסכם לזכות שימוש בלתי מוגבלת במקרה של קושי בביצוע העברת הזכויות, מציינת כי הדבר מתייחס לתקופה שלאחר ביצוע הפיצוי "עם השלמת תשלום הפיצוי יפעלו הצדדים....". על כן על פני הדברים, כל עוד לא שולם הפיצוי ועברה הבעלות, זכאים התובעים לדמי שימוש ראויים, בכפוף לקביעה לעיל לעניין ההתיישנות.

מעשה בית דין והשתק שיפוטי

1. לטענת הנתבעת, התביעה לאבדן הכנסות עקב גילום הפוטנציאל המסחרי צריכה להידחות עקב מעשה בית דין והשתק שיפוטי. לטענת הנתבעת, התביעה בעניין זה נובעת למעשה מגריעת הקרקע ועל כן הפיצוי עליו הוסכם כולל את הנזק הנטען בגין ראש נזק זה, ככל שנגרם נזק כזה. מכל מקום השמאי שמונה התייחס לטענה זו של התובעים וקבע כי הגריעה לא גרמה לביטול התוכנית לשינוי הייעוד של הקרקע למסחר ועל כן לא קבע פיצוי בגין טענה זו. ככלל, מחיר נכס מקרקעין הוא ביטוי לפוטנציאל הרווח הטמון בו וככל שהיה לקרקע שנגרעה פוטנציאל מסחרי, הוא בא לידי ביטוי בחוות הדעת.
2. עוד טוענת הנתבעת כי ככל שיטענו התובעים כי פיצוי זה הנדרש על ידם אינו כלול בפיצוי בגין גריעת הקרקע, הרי שהתובעים לא ביקשו כשהגישו את תביעת הפינוי פיצול סעדים וכן יש לקבוע כי תביעה זו התיישנה שכן הפגיעה בפוטנציאל המסחרי אירעה בעת גריעת הקרקע בשנת 1995. לטענת הנתבעת, התביעה לסילוק יד שהגישו התובעים, הוגשה כ – 13 שנים לאחר גריעת הקרקע ולא נדחתה אז עקב התיישנות משום שהייתה תביעה במקרקעין, אולם תביעה כספית אילו הוגשה אז, הייתה נדחית עקב התיישנות. בכל מקרה יש לדחות את התביעה ביחס לתקופה שקדמה ליום 20.4.09.
3. בנוסף, התובעים צירפו לכתב התביעה תשריט של תוכנית שהם הגישו לוועדה המחוזית והוועדה המקומית המליצה לאשרה ומכאן שלשיטתם לא הייתה סתירה בין גריעת הקרקע לבין בניית מבנה מסחרי. על כן לטענת הנתבעת, התובעים מנועים מלטעון אחרת כעת.
4. לטענת התובעים, טענות אלה של הנתבעת יש לבחון במסגרת בירור ההליך ולא ניתן לבחון אותן כטענות סף. לטענת התובעים מדובר בטענות הדורשות בירור שמאי. לגופו של עניין טוענים התובעים כי אילו הייתה כוונה כי הפיצוי בגין גריעת הקרקע יהווה מעשה בית דין ביחס לאבדן ההכנסות, היה הדבר צריך להיכתב בהסכם. לטענת התובעים, הפיצוי בגין גריעת הקרקע התייחס רק לשווי השוק של הנכס והוסכם כי לא יהיה בהסכם כדי לפגוע באפשרות לנקוט הליכים נוספים. לטענת התובעים אף מעיון בחוות דעת השמאי ברור כי הוא לא קבע דבר בנוגע לאבדן הכנסות של התובעים. השמאי אף לא הוסמך לקבוע דבר בעניין זה. מכל מקום הטענה כי מחירו של הנכס הוא ביטוי לפוטנציאל הרווח בו טעונה הוכחה ואיננה יכולה להיטען כטענת סף. עוד טוענים התובעים כי הפיצוי שנקבע היה בגין הנזקים שנגרמו עקב גריעת השטח ולא לנזקים ליתרת המגרש בגין הגריעה.
5. הנתבעת בתשובתה טוענת כי אין מדובר כאן בשאלה חשבונאית או שמאית, אלא בשאלה עקרונית, האם פיצוי בגין גריעת קרקע כולל בחובו פיצוי בגין אבדן פוטנציאל הכנסה מאותה קרקע בשל גריעתה. לטענת הנתבעת התשובה לכך חיובית במישור המשפטי והעובדתי. כשבמישור העובדתי הדבר עולה מחוות דעת השמאי שהתייחס לראש נזק זה וקבע כי לתובעים לא מגיע פיצוי בגינו. הטענה כי הפיצוי לא ניתן בגין הנזק למגרש בכללותו אף היא אינה נכונה משום שהשמאי במפורש קבע פיצוי של 25,200 ₪ עבור שווי השטח שנגרע ועוד 34,000 ₪ עבור ירידת הערך ליתרת המגרש.
6. הנתבעת מציינת כי התובעים לא הגיבו בתגובתם לטענתה בדבר השתק שיפוטי ועל כן יש לקבל טענתה זו.
7. אף כי אינני דוחה את טענת הנתבעת בנוגע למעשה בית דין לגופה, אני סבורה כי לא נכון יהיה להכריע בה כטענת סף ואסביר את הטעמים לכך. על פני הדברים יש טעם בטענת הנתבעת כי ככלל שווי מגרש משקף את ההכנסה הצפויה ממנו ועל כן חוות דעתו של השמאי שמונה לקחה בחשבון את פוטנציאל המגרש, לרבות זה המסחרי. השמאי בסעיף 13.2.2 לחוות דעתו, מתייחס לגישת ההכנסה (גישת היוון ההכנסות), הכוללת אומדן של ההכנסה שעשויה להתקבל מן הנכס. עם זאת, נראה כי באופן בו התנהל ההליך, לא התאפשר בירור בבית המשפט של שאלה זו. למיטב הבנת בית המשפט לא התקיים הליך של שאלות הבהרה לשמאי ובוודאי לא הוזמן השמאי לחקירה. בנסיבות אלה, נכון יהיה ליתן לתובעים את יומם בבית המשפט כדי לברר סוגיות אלה. כאמור לעיל, אין בכך משום דחייה של טענת הנתבעת, אלא קביעה כי אין מקום להכריע בה כטענת סף.
8. הטענה בדבר היתר פיצול סעדים אינה יכולה לעמוד נוכח ההסכמה כי הצדדים יוכלו להגיש הליכים נוספים בעילות אחרות. על כן, רק אם ייקבע כי מדובר באותה עילה, יהיה מקום לדחות את תביעת התובעים, כשאז נראה כי הטעם לדחייה יהיה של מעשה בית דין ולא של היעדר היתר לפיצול סעדים.
9. אני מקבלת עם זאת את טענת הנתבעת כי תביעה כספית זו בכל הנוגע לתקופה הקודמת ליום 20.4.09, התיישנה.

סוף דבר

1. העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה טענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, אולם מקבלת את טענתה החלקית כי התביעה הכספית של התובעים התיישנה בכל הנוגע לתקופה שלפני יום 20.4.09.
2. נוכח קבלת הבקשה בחלקה, אינני עושה צו להוצאות.
3. הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים לרבות מתן תשובות לשאלונים תוך 45 יום.
4. בית המשפט יציע לצדדים להידבר בינהם ולהגיע להסכמות דיוניות או מהותיות שייתרו בירור תובענה זו או חלקים ממנה. בית המשפט אף יציע לצדדים לשקול הליך גישור והצדדים יודיעו עמדתם בעניין זה עד יום 25.12.16.
5. אני קובעת קדם משפט ליום 19.11.17 בשעה 9:00.
6. התיק יובא לעיוני ביום 26.12.16.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשע"ז, 19 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.