29 מרץ 2017
לפני:
כב' הרשמת תמר עציון פלץ
המבקשת/הנתבעת: | דור עמל בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד לובצקי |
- |
המשיב/התובע: | איליה אנגלוב ע"י ב"כ: עו"ד חורש |
החלטה
- לפניי בקשה להפקדת ערובה שהגישה הנתבעת כנגד התובע, לצורך הבטחת הוצאותיה במסגרת הליך זה (להלן: הבקשה).
- הבקשה נטענה לראשונה במסגרת כתב ההגנה שהגישה הנתבעת (סעיף 50), אשר במסגרתו נטען כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, מאחר שהתובע הוא עובד זר בעל מעמד זמני בישראל, ולאור היות התביעה מופרכת ובעלת סיכויים קלושים להתקבל.
במעמד הדיון המוקדם שהתקיים ביום 24.11.2016 הפנתה הנתבעת לתיקון לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט – 1969 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה) וטענה, כי "לאור שינוי תקנה 116(א) לעניין בקשתנו בסעיף 50 להפקדת ערובה, התובע הוא לא תושב ישראל, הוא תושב מדינת בולגריה, הוא לא תושב ישראל והאמנה לא חלה בגינו ועל כן אנחנו מבקשים ערובה למימון ההוצאות בהליך" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-12).
- ביום 5.12.2016 הוגשה תגובת התובע לבקשה, שבמסגרתה הפנה התובע להלכות הפסיקה וכן טען כי די בהודאת הנתבעת פיקדון חודשי בסך של 700 ₪ בגין הפרשות לפיצויים, גמל וקרן השתלמות, מבלי לציין כלל לאיזו קופה, כדי להעיד על קיומה של עילת תביעה. ממילא, טען התובע, כי ככל שאכן הפרישה הנתבעת סכומים אלה (המסתכמים בכ- 21,000 ₪ בהתאם לתקופת עבודתו של התובע)" הרי שסכום זה מצוי בשליטת הנתבעת ויכול לשמש ערובה מכובדת להבטחת הוצאותיה.
- בהחלטתי מיום 13.2.2017 התבקשה הנתבעת להודיע אם היא עומדת על הבקשה להפקדת ערובה, מאחר שבניגוד לנטען, בולגריה היא מדינה שהצטרפה לאמנת האג (ביום 22.4.1999), כנדרש באחת החלופות של תקנה 1 לתקנות לביצוע אמנת האג (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, ולכן, לכאורה, אין מקום להחיל בעניינו של התובע את ברירה המחדל הנוגעת למי שאינם תושבי ישראל או תושבי מדינה בעלת אמנת האג (להלן: מדינה בעלת האמנה).
- ביום 26.2.2017 הודיעה הנתבעת כי היא עומדת על הבקשה, מאחר שמדובר בתביעת סרק חסרת בסיס.
משכך, להלן הכרעתי:
- זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתם של בתי הדין לעבודה, הרואים בה זכות ה"נעלה" מזכות יסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.2003, להלן: הלכת פתחי אבו נאסר). יחד עם זאת, ככל זכות, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
- ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו התיקון לתקנות בית הדין לעבודה, שבמסגרתו הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, וכך היא קובעת:
(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.
(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"
(תיקון תשע"ו (2016), להלן: התיקון לתקנות)
- על פי התיקון לתקנות, הכלל הוא כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או תושב מדינה בעלת האמנה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו, או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון לתקנות, לנוכח הצורך הגובר להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים אלה, שככלל עשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, קושי המצדיק קביעת הסדר מחמיר יותר בעניינם, חרף הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.
- בענייננו, מאחר שהתובע הוא אזרח של מדינה בעלת האמנה, הרי שאין מקום להחיל בעניינו את ההסדר המחמיר כאמור, אלא את מלאכת האיזונים שמפעילים בתי המשפט ובתי הדין בבקשות מסוג זה, שבין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי לנתבע יהא ממי להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית-מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2 תשס"ח-2008), 47 והאסמכתאות שם).
וכפי שנפסק:
"איזון זה אינו פשוט, ומחייב את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת תקנה 519 "במתינות, בזהירות ואף בריסון" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 (13.11.2014), מפי השופט נ' הנדל). על פי ההלכה הפסוקה, ישנן מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה: ראשית, נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. גם אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, שכן אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים; והרי משמעות אי הפקדת הערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ,פסקה 10 (30.12.2014); רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)"
(רעא 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן, ניתנה ביום 18.1.2017)
- בענייננו, עיון בכתבי הטענות מעלה, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עקרונית בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה (האם פוטר התובע, או שמא נטש את עבודתו), ואין לקבל את טענת הנתבעת כי מנספחי כתב ההגנה מוכחת גרסתה בעניין זה, אף ללא בירור עובדתי לגופו של עניין.
- כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת ביצוע ההפרשות לפיצויים, לתגמולים ולקרן השתלמות בגין התובע, ששאלה המצריכה אף היא בירור עובדתי בדבר זהות הקרן שאליה הופרשו הסכומים, והשוואת הסכומים שהופרשו לכאורה, לסכומים שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובע בתקופת עבודתו.
- משכך, אין לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בתביעת סרק המצדיקה את חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.
- סוף דבר, הבקשה נדחית.
- הנתבעת תישא בהוצאות בקשה זו בסך של 1,200 ₪, אשר ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו לידי הנתבעת, ללא קשר לתוצאות ההליך.
ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ז (29 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.