בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 19.12.14, נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום קנס אשר מספרה 90503898828 (להלן – הדו"ח) ועניינה, נהיגה במהירות מופרזת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ואף שילם את הקנס ביום 11.8.15 .

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם, כי במועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של מר גיל בכאש אשר מודה בביצוע העבירה. המבקש מודה כי הוא זה אשר שילם את הקנס אך מנמק את התשלום בחששו מפני עיקול חשבונותיו.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי למבקש נשלחה הודעת תשלום הקנס המקורי, בדואר רשום לכתובתו הרשומה, עוד ביום 1.1.15 אך המשיב פנה למשטרת ישראל באיחור רב, ולאחר שחלף המועד הקבוע בחוק לבקשת ההסבה.

עוד טוענת המשיבה כי המבקש שילם את הקנס 11.8.15 ולפיכך הרשעתו חלוטה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

כלומר, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, לא מצאתי כל טעם

המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה ולמעשה, אין בבקשה כל התייחסות ,מניחה את הדעת, לשיהוי בהגשת הבקשה.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל ,פ"ד נז(6) 793, 800 ; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ - ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר – ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו".

ברע"פ 8653/13 לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' שהם:

"בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי , התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012);רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר:

כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין האפשרות של שינוי תוצאת המשפט...דומה כי המערער הגיש הבקשה להסבת הודעת תשלום הקנס על שם אחיו, אך בשל שיטת הניקוד הנוהגת בגין עבירות תעבורה וחששו משלילת רישיון הנהיגה. המדובר בטענה שכיחה המועלית באופן תדיר בבית משפט זה. אין המדובר בנסיבות בהן נעלה מכל ספק כי דיון בעניינו של המערער היה מוביל למסקנה שיש לזכותו ולהסב הודעת תשלום הקנס על שם אחיו. בשים לב לנכונות של אחר ליטול אחריות לביצוע עבירות המיוחסות לפלוני ובכך לאפשר לאחרון להימלט מאימת הניקוד ולהסיר מעליו החשש משלילת רישיון הנהיגה, על בתי המשפט לצמצם תחולתו של תנאי עיוות הדין אך למקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין כל ספק, כי דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס, היה מוביל לזיכוי הנאשם".

מן האמור לעיל, עולה, כי גם טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט בגין דו"ח ואין בה משום "עיוות דין", המצדיק קבלת הבקשה.

בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון:

"הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מינהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם.

לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לדרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש – אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס.

ברם, נאשם המודע לאופציית הברירה הנתונה לו והבוחר, במעשה או במחדל, שלא לממש זכותו לניתוב הבירור להליך המשפטי לא ייראה, בדין ובצדק, כנאשם שלא זכה ליומו בביהמ"ש, זאת הואיל וגילה הוא את דעתו ורצונו להותיר מסגרת ההליך בעבירת הקנס שיוחסה לו לתחום "המינהלי"...הימנעותו מבחירה אקטיבית באותה הזכות [על דרך מתן הודעתו כי ברצונו להישפט] כמוה כוויתור מודע על זכותו ליומו בביהמ"ש ועל כן נפקות ותקפות הסנקציה כנגדו [אותו הקנס] מצויה למעשה בתחום המעין מנהלי שלאחר התגבשותה "יראו אותו כאילו הורשע".

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר:

על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה...בנסיבות העניין, הפכה הרשעתה של המבקשת לחלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה באמצעותו של מוסד הערעור, בין אם ערעור ראשון הוא ובין אם שני. אין פירוש הדבר כי בהכרח נסתם הגולל על יכולתה של המבקשת לעתור לביטול ההרשעה, באמצעות הכללים הקבועים לכך בדין".

ברע"פ 9540/08 מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר:

אין בידי להיעתר לבקשה. מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008))".

ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר:

"עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות, אשר לא שוכנעו כי נפלה טעות המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך שהסתיים מן הרגע שהמבקש שילם את הקנס שהוטל עליו. זאת ועוד – שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות".

כאמור לעיל, הקנס בגין הדו"ח שולם כבר ביום 11.08.15 . פנייתו של המבקש להסבת הדו"ח, נתקבלה במשטרת ישראל , רק ביום 18.8.15. בקשה זו נדחתה ביום 6.10.15 (ראה נספח ד' לבקשה). המבקש המתין למעלה מ- 8 חדשים , טרם הגיש פנייתו לבית המשפט (הבקשה הוגשה רק ביום 21.4.16) ודי בשיהוי זה על מנת לדחות בקשתו על הסף.

לא זו אף זו, המבקש מתעלם ,ונדמה שלא במקרה, מהצגת הטעמים לאי קבלת הודעת התשלום המקורית אשר נשלחה אליו בדואר רשום.

כעולה מתגובת המשיבה, הרי שלמבקש נשלחה ההודעה המקורית , בדואר רשום (מספר הדואר הרשום צוין בתגובת המשיבה). המבקש לא התייחס בבקשתו לסוגיית אי קבלת הדו"ח המקורי ולא הצליח לסתור את חזקת המסירה הקבועה בחוק וגם מטעם זה דין בקשתו להידחות.

סוף דבר

לאור האמור לא שוכנעתי כי קיים טעם המצדיק מתן ארכה להישפט במקרה דנן ואני דוחה את הבקשה על הסף.

5129371

54678313זכות ערעור כחוק.

המזכירות תעביר תוכן ההחלטה לידי הצדדים.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ו, 08 מאי 2016, בהעדר הצדדים.