1. לפניי תביעה על סך של 78,282.37 ש"ח בגין תשלום ארנונה לשנים 2015-2012. התביעה הוגשה לכתחילה נגד שני נתבעים – אח ואחות. הנתבעת לא התגוננה, וניתן כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה ביום 28.6.2016. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, וביום 29.4.2018 ניתנה לו רשות להתגונן, בהסכמת התובעת, בטענה לפיה לא החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית.

2. אין מחלוקת על כך שבתקופה הרלוונטית הנתבע או אחותו (הנתבעת) החזיקו בחנות. טענתו של הנתבע בבקשת הרשות להתגונן היא כי לא הוא החזיק בחנות בתקופה זו, אלא אחותו הייתה המחזיקה בחנות ולכן יש לחייב אותה בתשלום הארנונה. בסיומו של הדיון הראשון בהליך הנוכחי הגיש הנתבע, בהסכמת התובעת, תצהיר של אחותו, שבו הצהירה כי היא החזיקה בנכס בין השנים 2016-2007 וכי אחיה, הנתבע, לא החזיק בנכס בתקופה זו. האחות נחקרה על תצהירה ביום 29.4.2018. חרף טענת האחות על החזקה שלה בנכס, סבורה התובעת כי קיימות ראיות ממשיות לכך שהנתבע הוא שהחזיק בנכס יחד עם אחותו. להשלמת התמונה יצוין כי נגד האחים נוהל הליך קודם לתשלום חוב ארנונה לשנים 2011-2007. כפי שהובהר בהליך שלפניי, כנגד הנתבע ניתן פסק דין בהליך הקודם והוא חויב לשלם את הארנונה בגין השנים האמורות. הגם שלא הייתה מחלוקת ביחס לחבות הנתבע בתקופה שלגביה ניתן פסק הדין, פסק הדין לא הוגש בהליך זה.

טענות הצדדים

3. הטענה המרכזית של התובעת (להלן גם: העירייה) היא כי הנתבע החזיק בנכס בתקופת החיוב. התובעת טענה כי הנתבע ואחותו הגישו הודעות סותרות לעירייה באותה תקופה. כך, על אף הודעת החדילה שהגיש הנתבע ביום 16.4.2012, ביום 24.10.2012 הגישה האחות ערר לעירייה ובו טענה כי היא לא מחזיקה בנכס ומי שמחזיק בנכס הוא הנתבע. בנוסף, העירייה הציגה דוח סקר נכסים מיום 3.9.2012, במסגרתו נכתב כי המבקש מחזיק בנכס. העירייה ציינה עוד כי גם בשנת 2015 הגישה האחות בקשה לוועדת הערר, ובה טענה שוב כי הנתבע עודנו מחזיק בנכס. על כן, טענת העירייה הייתה כי גם אם הנתבע הגיש הודעת חדילה בתחילת שנת 2012, הודעה זו אינה רלוונטית לתקופה שלאחר מכן, בשים לב לראיות המצביעות על חזקתו בנכס. ראיה נוספת שהציגה העירייה בתמיכה לעמדתה הוא דוח ביקורת שנעשה על ידי רשות המסים בשנת 2017 בנכס הנדון, ובו נכתב כי הנתבע מנהל עסק של "בזאר"; כי הוא בעל העסק; וכי העסק נפתח בשנת 2011.

4. הנתבע טען כי הוא לא שכר את הנכס ולא החזיק בנכס מיום 1.1.2008 ועד ליום 31.12.2016. הנתבע אישר כי החל מיום 1.1.2017 הוא מחזיק בנכס ושילם את חוב הארנונה לשנים 2017 ו-2018. הנתבע טען כי בעקבות ההליך הקודם שנוהל בינו לבין עיריית ירושלים – במסגרתו חויב בתשלום הארנונה לשנים 2007 עד 2011, הוא פעל להגשת הודעת חדילה לעירייה. הנתבע טען שביום 16.4.2012 הגיש את הודעת החדילה, והבהיר כי אינו מחזיק בנכס ושוכרת הנכס היא אחותו. הנתבע טען כי להודעת החדילה צירף הסכם שכירות שנחתם בין הבעלים לבין אחותו. הנתבע טען כי לכתחילה נרשם כשוכר בנכס בעקבות חתימתו על הסכם השכירות של אחותו בשנת 2007. לפי הטענה, בעל הבית סירב להתקשר עם אחותו בלבד, ודרש שהנתבע יהיה אף הוא צד לחוזה. הנתבע טען כי הסכים לאמור, אולם החל משנת 2008 לא החזיק בנכס, ואחותו בלבד היא ששכרה את המקום. הנתבע טען כי בהתאם להוראות הדין, משעה שהגיש הודעת חדילה היה על העירייה למחוק את רישומו כמחזיק, ולא להותירו ברישום בעירייה. לטענת הנתבע, הוא עצמו הבין את חשיבותה של הודעת החדילה לאחר שבהליך הקודם שניהלה נגדו העירייה הובהר לו שעמדתו לא התקבלה הואיל ואין בנמצא הודעת חדילה. התובע טען שלא קיבל את הודעות התשלום ששלחה התובעת, וכי תיבת הדואר שלהם משמשת את המשפחה כולה.

דיון והכרעה

5. כאמור, השאלה שבמחלוקת בהליך הנוכחי היא האם הנתבע החזיק בנכס לצרכי ארנונה בין השנים 2015-2012. מקורה של החבות בתשלום ארנונה מצויה בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, אשר קובע כי: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". ה"מחזיק", הוא "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר" (ראו, בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פסקה 5 לפסק הדין (16.3.2008)). בשורה של הלכות משפטיות בעבר נקבע כי המחזיק בנכס לצרכי ארנונה הוא מי שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. מדובר בשאלה עובדתית, שעיקרה בבחינה מי הגורם שעושה שימוש בפועל בנכס (ראו, למשל, ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.2.2012); להלן: עניין לוי).

6. בהליך שלפניי, לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, את העדויות שנשמעו ואת הראיות שהוצגו בהליך, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע החזיק בנכס יחד עם אחותו במועדים הרלוונטיים. הטעמים לכך יפורטו להלן.

7. התובעת התבססה בטיעוניה על מספר מסמכים: דוח סוקר משנת 2012; השגות בכתב שהוגשו על ידי אחותו של הנתבע; ודוח ביקורת של רשות המסים שהוגש על ידי הנתבע. המסמכים האמורים מלמדים על החזקה של הנתבע את הנכס ולכל הפחות מצדיקים העברת הנטל לנתבע להוכיח בראיות אחרות שלא החזיק במקום. אפתח תחילה בבחינת דוח הסוקר וההשגות שהוגשו על ידי אחותו של הנתבע. דוח הסוקר נערך ביום 3.9.2012. כפי שהעידה נציגת התובעת, דוח הסוקר נערך בעקבות מכתב ששלח בא כוח הנתבע לעירייה בעניינם של הנתבע ושל אחותו ביום 10.7.2012. במכתב התבקש מנהל מחלקת השומה לקבוע פגישה לגבי הנכס. במכתב צוין כי העירייה מנהלת הליכים נגד הנתבע ואחותו והתבקשה פגישה לצורך פתרון כלל המחלוקות "אשר מתייחסות לחיובים, הגדרת העסק וכל עניין אחר". כפי שהבהירה נציגת התובעת, בעקבות המכתב נפתחה בעירייה "השגה פנימית" ונשלח סוקר לנכס (עמ' 15 לפרוטוקול). בדוח הסוקר נכתב כי הנכס פוצל; כי במקום ישנה חנות תכשיטים, שעונים, תיקים, מזוודות, וכי "חלק זה הועבר לאח שלה עימאד". בעקבות דוח הסוקר, ביום 9.9.2012 שלח מנהל הארנונה מכתב לבא כוח הנתבע – שבו התייחס למכתב בא כוח הנתבע מיום 10.7.2012 – וכתב כי: "בעקבות ביקורת בנכס ו/או המסמכים שהומצאו לגביו נמצא כי השימוש הנערך בו הינו כחנות תכשיטים ועל כן הנכס בסווג משרדים, שירותים ומסחר נכון ופנייתך בנושא זה נדחית". בהמשך למכתב זה, ביום 24.10.2012 הגישה אחותו של הנתבע ערר על ההחלטה מיום 9.9.2012. בערר, המתייחס לשורה של עניינים, כתבה האחות כך: יצוין כי סוקר מטעם עיריית ירושלים הופיע במקום על יסוד ההשגה שהגישה מרשתי, לפני מספר שבועות, הסוקר מדד המקום ומצא כי השטח הינו קטן מ-52 מ"ר בהרבה" (סעיף 14 לערר). עוד כתבה האחות כי: "לא זו אף זו, החלטת מנהל הארנונה מתייחסת לסקירה שנעשתה על ידי פקיד העירייה שהופיע לפני מספר שבועות, בעוד העסק של מרשתי נסגר לפני שנה, כאשר היום נתון החנות בשכירות אחיה של מרשתי, מר עימאד אבו גזאלה, והוא מנהל בו חנות מסחרי" (סעיף 16 לערר; ההדגשה הוּספה). ביום 10.3.2015 הגישה אחותו של הנתבע מכתב לוועדת העררים, שבו ביקשה להאריך את המועדים להגשת ערר לגבי השנים 2011-2007. ממכתב זה עולה כי הערר שהוגש ביום 24.10.2012 נדחה על ידי ועדת הערר בנימוק שאין לוועדה סמכות לדון בערר המתייחס לשנים קודמות, אלא רק ביחס לשנת 2012 (השנה שבה הוגש הערר). בעקבות זאת פנתה אחותו של הנתבע בבקשה להארכת מועד. במכתב חזרה האחות על טענותיה מיום 24.10.2012 והוסיפה, שנית, כי ניהלה את עסקה במקום "עד לפני שנה" וכי השכירות הועברה לאחיה הנתבע. ערר זה נדחה ביום 22.3.2015, לאחר שנקבע שאחותו של הנתבע לא עמדה בהחלטת ועדת הערר מיום 22.12.2014 (שלא הומצאה בהליך הנוכחי), ומאחר שוועדת הערר נעדרת סמכות לדון בעררים המתייחסים לשנים קודמות.

8. שילוב הראיות האמורות מוביל למספר מסקנות. ראשית, סוקר שביקר בנכס בחודש ספטמבר 2012 מצא כי הנתבע נמצא בחנות וכי הנכס פוצל וחלק אחד מוחזק על ידי הנתבע וחלק שני מוחזק על ידי אחותו. דוח הסוקר בוצע מספר חודשים לאחר שהנתבע שלח לעירייה הודעת חדילה והודיע במסגרתה שהוא אינו מחזיק עוד בנכס. משמעותה של הודעת החדילה תידון בהמשך, אולם כפי שציינה העירייה, גם לאחר משלוח הודעת החדילה הסתבר לה שהנתבע נמצא במקום ומפעיל במקום עסק מסחרי. לא זו בלבד, אלא שזמן קצר לאחר ביקורת הנכסים הוגש הערר על ידי אחותו של הנתבע, שבו ציינה במפורש שאחיה מחזיק בנכס לאחר שהיא סגרה את עסקהּ. לעניין זה משמעות חשובה, כיוון שכפי שצוין לעיל, המכתב שנשלח לעירייה – ואשר בעקבותיו הוציאה התובעת סוקר למקום – נשלח מטעמם של הנתבע ושל אחותו. כלומר, שני האחים היו מיוצגים באותה עת וביקשו להעלות טענות שונות ביחס לנכס. נוסף על כך, הערר שהגישה האחות מתייחס לדוח הסוקר ולא סותר אותו, אלא מתבסס על האמור בו. כך, אחותו של הנתבע מציינת במפורש את ביקור הסוקר ואת העובדה שהסוקר מצא בעצמו שהנכס פוצל. עניינים אלה מקנים משקל לדוח הסוקר ולממצאים בגדרו.

9. הנתבע טען שאין להתייחס לדוח הסוקר וכי הוא בגדר עדות שמועה הואיל והתובעת לא זימנה את הסוקר שביצע את הדוח למתן עדות בבית המשפט. לא מצאתי לקבל טענה זו. הלכה למעשה הנתבע בעצמו התייחס לדוח הסוקר בתצהיר העדות הראשית, וציין כי "גם בביקורת של עובד עיריית ירושלים רואים בדו"ח שלו כי אחותי ציינה בפניו שהחפצים שמצא במקום הם 'של אחיה עימאד', דבר שמאשרר את טענתי כי אני הייתי שומר את החפצים של [כך במקור] אצל אחותי" (סעיף 20 לתצהיר). כלומר, הנתבע בעצמו ביקש להסתמך על דוח הסוקר ולתמוך בו את טענתו לפיה לכל היותר שמר חפצים אצל אחותו ולא החזיק בפועל בנכס. עצם העובדה שהנתבע הסתמך על האמור בדוח הסוקר די בה כדי לדחות את טענתו בהקשר זה. מעבר לאמור, ולמעלה מן הנדרש, ספק בעיניי אם אין הצדקה לקבוע כי דוח הסוקר מהווה רשומה מוסדית, כאמור בסעיף 36(א)(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. "רשומה מוסדית", כאמור בסעיף 35 לפקודת הראיות, היא "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". בהתאם לסעיפים 36(א)(1) ו-36(א)(2) לפקודת הראיות, רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה אם המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; וככל שדרך האיסוף של הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. נציגת התובעת העידה בתצהירה כי העירייה נוהגת במהלך ניהולה הרגיל לערוך רישום אמין ונכון של אירועים בזמן אמת, ונוקטת באורח סדיר באמצעי הגנה סבירים לפני חדירה לחומר מחשב ושיבוש הנתונים. טענות אלה לא נסתרו. בפועל, אין חולק על כך שמדובר במסמך שהפיקה העירייה, ולא הייתה מחלוקת על כך שהעירייה כעניין שבשגרה מבררת סוגיות שונות הקשורות לשומת הארנונה באמצעות סוקרים הנשלחים למקום. עניין זה נתמך גם בהוראת סעיף 287 לפקודת העיריות [נוסח חדש], העוסקת בהשגת ידיעות לצרכי ארנונה, ומסמיכה את מי שהוסמך לכך על ידי ראש העירייה לערוך בעצמו או באמצעות אחר מפקד וחקירה; לדרוש מכל בעל או מחזיק למסור ידיעה או מסמך וכן להיכנס בכל עת סבירה לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות. גם עיון בדוח הסוקר עצמו תומך במסקנה לפיה מדובר בדרך איסוף נתונים שיש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. כך, בדוח נרשם שמה של האחות; מספרי הנכס והחשבון תואמים למספרים הנקובים בתדפיס גובה החוב; ומשום שיש בדוח תיאור של המצב העובדתי, שאינו מרוחק מהמציאות לרבות לעניין הטובין הנמכרים במקום. גם העובדה שהאחות התייחסה לדוח הסוקר בערר שהגישה, וגם העובדה שהנתבע התייחס לאמור בדוח (ולמעשה ביקש באמצעותו לאשרר את השימוש שעשה בנכס) תורמים לאמיתות האמור בו. בנסיבות אלה, ניתן להכיר בדוח הסוקר כרשומה מוסדית. משמעות הדברים היא כי הנטל להפריך את האמור בדוח הסוקר הוא על הנתבע, לרבות בדרך של זימונו של עורך הדוח לעדות, כאמור בסעיף 36(ד) לפקודת הראיות (ראו, למשל, רע"א 3870/19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 6 להחלטה (2.7.2019)). המסקנה מן האמור היא שבחודש ספטמבר 2012 יש לראות את הנתבע כמי שהחזיק במקום ועשה בו שימוש.

10. שנית, מהערר שהגישה אחותו של הנתבע בשנת 2012, כמו גם מהבקשה שהגישה בשנת 2015, עולה כי אחותו של הנתבע טענה שעסקה נסגר כשנה קודם לכן ומי שמחזיק במקום הוא הנתבע. לאורך ההליך כולו לא הייתה מחלוקת כי בשום שלב בשנים הרלוונטיות לתביעה לא החזיק בנכס צד שלישי שאינו הנתבע או אחותו. במצב דברים זה, ברי כי ככל שאחותו של הנתבע טענה כי לא החזיקה במקום, משמעות הדברים היא שהנתבע החזיק במקום. לגישתי, יש ליתן משקל משמעותי לעובדה שהערר משנת 2012 הוגש על ידי אחותו של הנתבע במועד סמוך מאוד למועד ביצוע הסקר במקום ובזמן שמתנהלים הליכים נגד הנתבע ואחותו. העובדה שבזמן אמת הועלתה טענה כאמור – שמתיישבת גם עם האמור בדוח הסוקר – תומכת בטענה זו.

שלישית, בתצהיר העדות הראשית מטעמו הנתבע אמנם טען שחדל להחזיק בנכס, אולם ציין – ביחס לדוח הסוקר – כי עשה במקום שימוש כמחסן בלבד. מעבר לעובדה שטענה זו סותרת את עמדתו בתצהיר שצורף בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן (ועניין זה יידון בהמשך), הלכה למעשה יש בטענה זו כדי לאשרר את הטענה שהנתבע עשה שימוש במקום ומרכולתו נמצאה במקום. עניין זה תומך גם בממצאי דוח הסוקר וגם בטענת האחות בערר לפיה הנתבע מחזיק במקום ומנהל שם חנות מסחרית.

11. מסמך נוסף שהתובעת ביקשה להסתמך עליו צורף על ידי הנתבע לבקשת צד ג' שהגיש בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד אחותו של הנתבע. כפי שעלה מתצהיר התובעת, ככל הנראה בעקבות פסק הדין שניתן בהליך זה בהיעדר הגנה נפתח נגד הנתבעת (אחותו של הנתבע) תיק הוצאה לפועל (ובדיון ההוכחות נמסר כי ההליך עוכב ומתנהלת תביעת חוב). ביום 26.2.2017 הגיעו מעקלים לנכס על מנת לבצע עיקול ברישום. ביום 5.4.2017 בוצע עיקול מיטלטלין, והנתבע, שנכח במקום, שילם כספים על חשבון החוב על מנת להימנע מביצוע הצו. ביום 6.4.2017 הגיש הנתבע בקשת צד ג' בתיק ההוצאה לפועל להשבת הכספים ששולמו על ידו וטען כי הוא הגורם המחזיק בנכס. יוער כבר בשלב זה כי התובעת לא ביקשה, ובצדק, להסתמך על עניין זה כטענה לחזקת הנתבע, וזאת הואיל והנתבע הודה שהוא מחזיק בנכס מתחילת שנת 2017. התובעת ביקשה להסתמך על מסמך שצירף הנתבע לבקשתו להוצאה לפועל, והוא דוח ביקורת חוץ של רשות המסים מחודש פברואר 2017, ממנו עולה, לטענתה, כי הנתבע מחזיק בנכס ומפעיל בו עסק משנת 2011.

12. עיון בדוח הביקורת האמור (שהתאריך על גביו אינו ברור, אולם אניח כי אכן מדובר בביקורת משנת 2017 ולא ממועד מוקדם יותר) מעלה כי נכתב בו שתאריך פתיחת העסק הוא בשנת 2011. עוד נכתב כי במקום מכירת תיקים, נעלי בית וכו' וכי בעל העסק הוא הנתבע. הנתבע צירף לדוח ביקורת זה אישור עוסק פטור שניתן בשנת 2011. הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי בשנת 2011 פתח מספר עוסק מורשה על מנת לעבוד כעצמאי בתחום הכלכלה, ולכן, אין ללמוד מתאריך פתיחת העסק המופיע בדוח רשות המסים כאילו הוא מתייחס לנכס הנדון. הנתבע טען כי פתח תיק במס הכנסה והוא "יכול לעשות מה שאני רוצה. בחנות, ברכב, בבית" (בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 24-19). טענות אלה נטענו בעלמא. בפרוטוקול מהדיון הראשון העיד הנתבע כי עבד בקונסוליה ולאחר מכן היה עצמאי. הנתבע לא תמך עמדתו זו בראיות כלשהן. ככל שהנתבע ביקש לבסס את הטענה לפיה הרישום בדוח הביקורת מכוון למועד שבו פתח את העוסק המורשה, הרי שהיה עליו לכל הפחות לצרף אישורים על כך שבשנת 2011 ואילך לא עסק במכירות בחנות, אלא הגיש דוחות מס המתייחסים לעבודתו בקונסוליה או לעבודה ככלכלן. דבר מהאמור לא נעשה. פרט לטענות כלליות שנטענו בתצהיר, הנתבע לא תמך עמדתו בתשתית עובדתית כלשהי. בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבע לסתור את האמור בדוח ביקורת המסים, ממנו עולה כי מדובר בעסק שנפתח עוד בשנת 2011.

13. הראיות עליהן הסתמכה העירייה – דוח הסוקר, העררים שהוגשו על ידי אחותו של הנתבע, ודוח הביקורת של רשות המסים – נתמכו גם בעדויות שנשמעו בבית המשפט ובעיקר במשקל שיש ליתן לעדויות אלה. כאמור, בהסכמת הצדדים הוגש התצהיר של אחותו של הנתבע קודם למועד שבו הוגשו יתר תצהירי הצדדים. בתצהיר, המחזיק חמישה סעיפים קצרים, הצהירה אחותו של הנתבע כי "החזקה בנכס, שמוגדר בעיריית ירושלים כנכס מספר..., ונמצא בבית חנינא, הייתה בידי החל מיום 17.2007 [כך במקור] עד ליום 31.12.2016". עוד הצהירה הנתבעת כי "אחי עימאד לא החזיק בנכס בתקופה הנ"ל". בחקירתה בבית המשפט נשאלה האחות כיצד האמור בתצהיר זה מתיישב עם העררים שהגישה לעיריית ירושלים, שם כתבה – בשנת 2012 ובשנת 2015 – כי הפסיקה להחזיק בנכס שנה לפני כן וכי אחיה הנתבע הוא המחזיק בנכס. האחות השיבה: "אני אמרתי את זה? אני אמרתי שרציתי לסגור את החנות בגלל שיש לי סכרת ולא הצלחתי לעמוד. סגירת החנות הכוונה בגלל שלא הייתה עבודה" (עמ' 8 לפרוטוקול, בשורות 29-25). האחות נשאלה אם בפועל לא סגרה את החנות, והשיבה: "לא סגרתי אבל חדלתי לעבוד" (שם, בשורות 31-30). כשנשאלה מי עבד אם היא חדלה להחזיק, השיבה כי המקום היה סגור והיו משתמשים בו כמחסן. האחות נשאלה אם אחיה הנתבע לא החזיק בנכס, והשיבה: "אני לא אמרתי את זה. הכוונה שלי הייתה שהם יכולים להשתמש בזה כמחסן" (עמ' 9 לפרוטוקול, בשורות 3-2). מעדותה זו של הנתבעת משתמע שהיא לא טענה שאחיה הנתבע לא החזיק בנכס, אלא כי הוא השתמש בו כמחסן. מדובר בטענה חדשה שהועלתה רק בדיון זה. בעררים שהוגשו בזמן אמת לא הועלתה כל טענה על שימוש במקום כמחסן, ובוודאי לא הועלתה טענה לפיה האחות מחזיקה בנכס. אדרבה, בעררים שהגישה לעירייה האחות טענה במפורש כי אחיה הוא המחזיק בנכס. האחות לא הניחה טעם כלשהו לשינוי הגרסה. דומה כי נעשה ניסיון בחקירה בהליך הנוכחי למצוא דרך ביניים בין הטענות בערר לפיה חדלה להחזיק במושכר לבין טענותיה כעת כי היא החזיקה בנכס. מדובר בגרסה שאינה מסתברת ושלא נטענה בזמן אמת. גרסה זו גם אינה נתמכת בדוח הסוקר, שבו לא דווח על כך שהנכס היה סגור או שימש כמחסן. בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל את הגרסה החדשה שהועלתה על ידי הנתבעת רק במועד הנוכחי.

14. גם גרסתו של הנתבע עוררה קושי ממשי. בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן הצהיר הנתבע כי "אני לא שוכר ולא מחזיק בנכס הנ"ל" (סעיף 5 לתצהיר). לעומת זאת, בתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע כי: "אני פתחתי תיק ברשויות המס בשנת 2011. אני פתחת את עסק קטן ולא משלם מע"מ. העסק שלי הוא רוכלות, דהיינו מוכר דברי מזכרות לתיירים, ופעמים רבות הייתי מבקש מאחותי לשמור על הסחורה שלי אצלה הואיל ואני לא יכול להסתובב עם כל הסחורה ברכב" (סעיף 19 לתצהיר). מדובר בטענה שנטענה לראשונה בתצהיר העדות הראשית. היא לא נטענה קודם על ידי הנתבע, שטען שהוא לא מחזיק ולא שוכר ולא סייג הצהרה זו באופן כלשהו. קשה שלא לקבל את הרושם ששינוי הגרסה הוא תוצאה של עדותה של אחותו של הנתבע בבית המשפט (שנשמעה, כאמור, קודם למועד שמיעת יתר העדויות בקדם המשפט ולא בדון ההוכחות) – אז העידה כי הנתבע עשה שימוש בנכס כמחסן. עניין זה מעורר קושי משמעותי. ממילא, גם אם תתקבל הגרסה המאוחרת שהציג הנתבע, משמעות הדברים היא שהנתבע עשה במקום שימוש כמחסן. במצב דברים זה אין הדבר שולל את האפשרות כי הנתבע היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי די היה בגרסתו של הנתבע כדי להצביע על כך שלא החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים להליך הנוכחי.

15. טענתו המרכזית של הנתבע בהליך הנוכחי הייתה כי הגיש הודעת חדילה לעירייה, וכי די היה בהודעה זו כדי לחייב את העירייה למחוק את רישומו כמחזיק. במכלול נסיבות העניין, לא מצאתי לקבל את הטענה האמורה.

הודעת החדילה נשלחה על ידי הנתבע ביום 16.4.2012. עיון בהודעת החדילה מעלה כי היא אינה מתייחסת לשנת 2012 באופן ספציפי, אלא בהודעה התבקשה העירייה למחוק את רישום הנתבע כמחזיק באופן רטרואקטיבי, משנת 2008 ואילך. כך, בהודעה כתב הנתבע כי הוא אינו מחזיק בנכס משנת 2008, ועל כן, ביקש: "לשנות את הרישומים במערכת של הארנונה באופן רטרואקטיבי בכך שהרישומים ישקפו את האמת ואת המצב לנכונותו, דהיינו כי אני חדלתי להיות מחזיק מתום שנת 2007" (סעיף 9 להודעה; ההודעה צורפה כנספח 1 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). נציגת העירייה אישרה בדיון כי הודעת החדילה התקבלה על ידי העירייה. בעדותה אישרה נציגת העירייה כי הסוקר שנשלח לנכס לא נשלח בעקבות הודעת החדילה, אלא בעקבות ההשגה שהוגשה על ידי הנתבע ואחותו ביום 10.7.2012 (עמ' 14 לפרוטוקול, בשורות 28-20). יחד עם זאת, עמדת התובעת הייתה כי העירייה סירבה לקבל את הודעת החדילה, ונציגת התובעת אישרה שבעקבות הסירוב לקבל את הודעת החדילה העירייה המשיכה לשלוח התראות וביצעה פעולות גבייה (עמ' 17 לפרוטוקול, בשורות 30-26). בסיכומיה טענה העירייה כי התייחסה להודעת החדילה כאל דיווח כוזב וזאת על סמך דוח הסוקר שבוצע מספר חודשים לאחר משלוח הודעת החדילה ועל יסוד הערר שהוגש על ידי האחות בשנת 2012. עוד נטען, לראשונה בסיכומים, כי בחודש יולי 2012 נשלחה לנתבע תשובה על כך שהודעת החדילה נדחתה. באת כוח התובעת אישרה שהתשובה לא צורפה לתביעה. מדברי באת כוח התובעת עולה כי ככל הנראה נכתב באותו מכתב שנוכח העובדה שהעניין תלוי ועומד בפני בית המשפט הודעת החדילה נדחתה, ואף נטען כי אפשר שבעקבות דוח הסוקר השתנו רישומי העירייה (עמ' 23 לפרוטוקול). מטבע הדברים, בהיעדרו של אותו מכתב מחודש יולי 2012 לא ניתן לדעת מה נכתב בתשובה לחדילה. ממילא, ככל שהמכתב נשלח בחודש יולי 2012, ברי כי לא עמד לפני העירייה דוח הסוקר ולא ההשגה שהוגשה על ידי הנתבע ואחותו. על אף האמור, מדובר בהודעת חדילה שלא התייחסה רק לשינוי רישומים מכאן ולהבא, אלא לשינוי רישומים באופן רטרואקטיבי – שעה שבאותה עת מתנהל הליך משפטי לגבי השנים שביחס אליהן התבקש השינוי. בנסיבות אלה, העירייה סירבה לשנות את רישומיה, לכל הפחות ביחס לעבר. כפי שהובהר, ככל הנראה נשלחה לנתבע הודעה בחודש יולי 2012 על הסירוב לקבל את הודעת החדילה, ואפשר שבעקבות הודעה זו נשלח מכתב ההשגה מיום 10.7.2012 – אשר נשלח מטעם הנתבע ואחותו. לאחר קבלת מכתב זה נפתחה בעירייה "השגה פנימית" ונשלח סוקר למקום (ראו, בעדותה של נציגת התובעת, בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 13-5). נוכח ממצאי הסקר, ובהמשך להם – נוכח מכתבי הערר שהגישה האחות – עמדתה של העירייה הייתה שאין לקבל את הודעת החדילה.

16. על רקע האמור לעיל, ובנסיבות העניין, לא מצאתי לקבל את עמדת הנתבע לפיה העירייה הייתה מחויבת לקבל את הודעת החדילה. אמנם, בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות, אם חדל אדם להיות בעלם או מחזיקם של קרקע עליו למסור על כך הודעה "ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים", אולם אין פירוש הדבר כי התובעת לא הייתה מוסמכת לראות בנתבע מחזיק חרף הודעת החדילה. כפי שנקבע בעניין לוי, "תכלית סעיפים 326-325 [לפקודת העיריות] היא להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה – כך שאין היא צריכה לעמוד בעצמה על מצב הבעלות או ההחזקה בכל נכס בכל עת ועת... רוצה לומר: חבות הארנונה העיקרית בגין נכס כלשהו לעולם תחול, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים, על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס... סעיפים 326-325 פותחים בפני העירייה אפשרות חיוב נוספת, ואין הם שוללים את חבותו בארנונה של בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כשלעצמם, אין בהם כדי למנוע מן העירייה להשית את הארנונה על בעל הזיקה כאמור באופן רטרואקטיבי, או לחלופין להסמיכה לעשות כן" (שם, בפסקה 18 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין. ראו גם את האמור בפסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). ראו עוד, את הדברים שנכתבו בספר ארנונה עירונית (בהפניה לפסקי דין בעניין זה) לפיהם: "העירייה רשאית לדרוש הוכחות ומסמכים לאימות הודעה על חדילת חזקה או התחלתה מכוח הסמכות המוקנית בסעיף 287 לפקודת העיריות" (הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, פנחס גלעד ונורית לב ארנונה עירונית כרך ראשון 281 (מהדורה חמישית, 2001)). הדברים מבוססים על קביעת בית המשפט בע"ש (מחוזי תל אביב יפו) 467/93 פז חברת נפט בע"מ נ' מנהל הארנונה על עיריית תל אביב יפו (7.6.1994), לפיהם: "אפילו הייתה המערערת מוסרת למשיב הודעה על פי סעיף 325 לפקודת העיריות...הרי גם אז רשאי היה המשיב לדרוש מסמכים והוכחות מהמערערת. וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 287 לפקודת העיריות" (פסק הדין פורסם בספר ארנונה עירונית, פסקי דין כרך ב 121, 128 (הנריק רוסטוביץ, פנחס גלדקוב, משה וקנין ונורית לב, עורכים, 1999); ראו גם, ת"א (שלום תל אביב) 56708/93 עיריית תל אביב יפו נ' דרייפוס (17.1.1996), שם, בעמ' 446, 451-450). סעיפים 326-325 לפקודה, איפוא, נועדו לסייע לעירייה בהליך גביית הארנונה אך הם אינם יוצרים את החבות בארנונה. החבות נוצרת על רקע חקיקת הארנונה וקביעת השומה הפרטנית ובשים לב למטרה להשית מס אמת על הנישום שהוא המחזיק בנכס ובעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. במצב הדברים הרגיל, ובהיעדר אינדיקציות אחרות, יש להניח כי העירייה תקבל את הודעת החדילה. אולם, במצב דברים שבו הודעת החדילה מעוררת קושי אחר – כדוגמת המקרה הנוכחי, שבו התבקש שינוי רטרואקטיבי; במהלך הליך משפטי; ועל רקע האינדיקציות האחרות שהיו לעירייה – אין לומר כי העירייה מחויבת לקבל את ההודעה ולא לבצע בדיקה נוספת. בוודאי כך שעה שהנתבע בעצמו הגיש השגה על החלטת העירייה, וחמישה חודשים לאחר משלוח הודעת החדילה מצא סוקר כי הנתבע מחזיק בנכס. לזאת יש להוסיף כי העירייה הוסיפה לשלוח מכתבי התראה לנתבע, ואף פעלה לגביית חוב הארנונה באמצעים מינהליים. לא מצאתי בעניין זה לקבל את עמדת הנתבע לפיה לא קיבל את דרישות התשלום. מעבר לעובדה שהטענה לא הועלתה על ידי הנתבע בבקשת הרשות להתגונן – וממילא לא ניתנה רשות להתגונן בעניין זה – הרי שמנספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת ניתן לראות כי לא רק שהודעת התשלום לשנת 2012 מכילה את שמו המלא של הנתבע, הן בשם הנמען והן בהודעה לגופה, אלא כך הדבר גם בהודעה לשנת 2013. מהודעה זו היה על הנתבע להבין כי הודעת החדילה שמסר בשנת 2012 לא השיגה את ייעודה. זאת ועוד, אמנם בהודעת התשלום לשנת 2014 לא נרשם שמו המלא של הנתבע (אלא רק שתי אותיות ראשונות של שמו הפרטי), אולם שמו המלא נקוב במקומות שונים בגוף ההודעה. בהתחשב בכך שהנתבע היה מודע לצורך לשלם ארנונה, היה עליו להבין שהמכתב ממוען גם אליו. על כן, הנתבע לא הוכיח שלא קיבל את דרישות התשלום, או שמסר אותן לאחותו מבלי לעיין בהן.

המסקנה, איפוא, היא כי יש לדחות את הטענה לפיה די במשלוח הודעת חדילה כדי למחוק את הנתבע מרישומי העירייה כמחזיק.

17. בדיון ההוכחות עלתה הטענה כי אפשר שהנכס פוצל על ידי הנתבעים, באופן שבו הנתבע החזיק בחלק אחד ואחותו החזיקה בחלק אחר (עמ' 13 לפרוטוקול, בשורות 24-14). העירייה טענה – בעקבות דוח הסוקר משנת 2012 – כי הסוקר מצא שהנכס פוצל, וכי הנתבעים חילקו את המקום לשני חלקים וכל אחד מחזיק בחלק. יחד עם זאת, העירייה טענה כי לא הוגשה לעירייה כל הודעה על הפיצול, ולכן הואיל והנתבע נראה במקום מספר פעמים, שני הנתבעים נחשבים למחזיקים.

18. שקלתי אם נוכח ממצאי דוח הסוקר לפיו הנכס פוצל יש הצדקה לקבוע כי הנתבע החזיק בשטח קטן יותר מזה שנישום על ידי העירייה. במכלול הנימוקים שלהלן, לא מצאתי לעשות כן. ראשית, הטענה לעניין פיצול הנכס לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר התמיכה בבקשה. למעשה, טענתו של הנתבע כי כלל לא החזיק בנכס סותרת את הטענה לעניין פיצולו והחזקה בחלק קטן יותר. לזאת יש להוסיף כי לנתבע ניתנה רשות להתגונן רק בטענה לפיה לא החזיק בנכס, ולא בטענה המתייחסת לסיווג או לגודל. שנית, לגופה של הטענה, גרסתו של הנתבע לעניין פיצול הנכס לא הייתה ברורה. כך, בדיון מיום 18.7.2017 טען הנתבע כי בחודש ינואר 2017 הוא החל להחזיק בחנות אחרת באותה כתובת, ואילו בחקירתו הנגדית ביום 21.3.2021 אישר שמיום 1.1.2017 הגיש הודעה לעירייה שהוא מחזיק בנכס נושא התביעה. כשהנתבע נשאל על הפער בין תשובותיו, השיב: "אני זוכר מה אמרתי. אמרתי שבחנות הזאת בעל החנות הוא משנה כל פעם, עושה דלת, שתי דלתות. ב-2017 לקחתי שתי דלתות. אני מאז מחזיק בשתי דלתות" (עמ' 28 לפרוטוקול, בשורות 8-2). כלומר, עצם השאלה באיזה חלק מחזיק הנתבע – ככל שהיה בפועל פיצול ממשי – לא הייתה ברורה. חוסר הבהירות נובע גם מהעובדה שהנתבע בעצמו אישר שבעל החנות "משנה כל פעם", ולכן, גם אם במועד שבו ביקר הסוקר במקום היה הנכס מפוצל, אין דרך לדעת במועד הנוכחי אם הנכס היה מפוצל לאורך כל תקופת החיוב הנתבעת בהליך זה. ככל שהנתבע ביקש לבסס טענה לפיצול הנכס, היה עליו להוכיח טענה זו בראיות ממשיות, שיבהירו באיזה חלק החזיק ומתי. שלישית, העלאת הטענה בשלב זה מנעה מהתובעת את האפשרות לבדוק את מצב הנכס בזמן אמת, לרבות אם יש אפשרות לפצל את הנכס באופן שהעירייה תיצור שני חשבונות שומה נפרדים. הגם שאין חולק על החשיבות של חיוב בארנונה רק בהתאם למידת החזקה של הנישום בנכס, בעניין הנוכחי כלל לא ניתנה לעירייה אפשרות לבחון טענה זו לגופה. כאמור, בהיעדרן של ראיות כלשהן ובשים לב לטענת הנתבע כי בעל הבית "משנה כל פעם" את החנויות, ממילא אין כל ערובה לכך שמדובר בפיצול שנמשך לאורך כל תקופת השומה הנתבעת בהליך הנוכחי. על כן, לא מצאתי לקבל טענה זו.

19. התוצאה מכל האמור לעיל היא שדין התביעה להתקבל ויש לראות את הנתבע כמי שהחזיק בנכס יחד עם אחותו בתקופה הרלוונטית. הנתבע ישלם לתובעת סך של 78,282.37 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, וזאת מיום 21.4.2016 ועד ליום התשלום בפועל. נוסף על האמור יישא הנתבע בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג אב תשפ"א, 01 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.