לפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 8,412 ₪ בגין תשלומים בהם נשאה בעקבות תאונה מיום 25.10.2015 (להלן: "התאונה") בה היה מעורב רכב המבוטח אצלה. בתאונה היה מעורב רכב נוסף שעמד לפני רכב התובעת ואשר נפגע גם הוא בתאונה.

דין התובענה להתקבל במלואה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

התובעת הינה חברת ביטוח הפועלת כדין אשר במועד התאונה ביטחה את רכב מס' רישוי 3118873 (להלן: "רכב התובעת"). רכב התובעת היה נהוג במועד התאונה בידי מר מתן ערוסי.

הנתבע הינו הבעלים של רכב מס' רישוי 5654650 (להלן: "רכב הנתבע") והוא נהג בו במועד התאונה.

בכתב התביעה טענה התובעת כי רכב הנתבע פגע ברכב התובעת מאחור. התובעת פירטה את נזקיה בכתב התביעה וצירפה את הראיות הרלוונטיות ובכלל זה חוות דעת שמאי.

בכתב ההגנה הודה הנתבע כי פגע ברכב התובעת מאחור אך טען כי הדבר אירע בשל "אי שימת לב התובע לדרך ואי ציות לרמזור". הנתבע טען כי האחריות המלאה לתאונה מוטלת על הנהג מטעם התובע.

עוד טען הנתבע כי חרף אי אשמתו הוא היה מוכן להגיע להסדר מול מבוטח התובעת ושילם לו סך של 1,400 ₪ "בגין תיקון הרכב". הנתבע צירף מסמך המעיד לשיטתו של התשלום האמור.

הנתבע חלק גם על הנזק שנגרם לרכב התובעת.

התובעת הגישה כתב תשובה וטענה כי התשלום האמור הינו תשלום חלקי בגין הפסדיו של המבוטח וכי המבוטח לא הסכים לקבל סך של 1,400 ₪ בגין תיקון הרכב ובפרט בנסיבות בהן סך ההשתתפות העצמית גבוה יותר ועומד על סך של 3,000 ₪ בהתאם לפוליסה שצורפה.

ביום 19.12.2018 ניתנה החלטה ובה התבקש הנתבע להודיע האם הוא מבקש לחקור את השמאי מטעם התובעת וכן להודיע האם יש לו ראיות ביחס לנזק שנגרם לרכב התובעת.

משלא הודיע הנתבע דבר ציינתי בהחלטה מיום 25.03.2019 כי יש לראות בו כמי שוויתר על חקירתו של השמאי מטעם התובעת.

התיק נקבע לשמיעת הראיות.

בין לבין ניתן פסק דין בתביעה שהגיש הרכב הראשון בשיירה ואשר הדיון לגביה התנהל בבית המשפט השלום בהרצליה (תא"מ 62475-09-16) (להלן: "התיק המקביל").

התובעת ביקשה ליתן פסק דין כנגד הנתבע וזאת לנוכח הקביעה בפסק הדין שניתן בתיק המקביל. הבקשה נדחתה.

ביום 31.05.2021 התקיים דיון ובו נשמעו הראיות. בתום הדיון ביקש ב"כ הנתבע לסכם את טענותיו בכתב. ב"כ התובעת, בהגינותה, הסכימה לבקשה. נקבע מועד להגשת סיכומים. התובעת הגישה את סיכומיה והנתבע לא עשה כן.

בכל הנוגע לאחריות לתאונה: לא זו בלבד שגרסתו של מר ערוסי, נהג רכב התובעת, כאמור בדיון שהתקיים, לא נסתרה והיא מהימה עליי לחלוטין ולא זו בלבד שגרסתו של הנתבע ביחס לאשמתו המלאה של מר ערוסי כאמור בכתב ההגנה היא גרסה כללית ולא מפורטת אלא, וזאת עיקר, ששאלת האחריות הוכרעה בפסק הדין שניתן בתיק המקביל וזאת לאחר שנשמעו עדויותיהם של כל הנהגים המעורבים. פסק הדין שניתן בתיק המקביל קבע כי הנתבע 1 הוא שנושא באחריות המלאה לתאונה.

על פסק הדין, שניתן ביום 23.10.2018, לא הוגש ערעור. בדיון שהתקיים בפניי טען ב"כ הנתבע כי "אני חושב שנקבעה האחריות בטעות, הוא לא ערער כי הוא לא היה מיוצג". בעל דין זכאי לסבור כי פסק דין שניתן הוא שגוי. לשם כך יש לו זכות ערעור. אלא שהנתבע לא ערער על פסק הדין שבו נקבעה אחריותו המלאה לתאונה.

בחקירתו בפניי טען הנתבע כי אינו מבין דבר ממה שנכתב בפסק הדין ואינו מבין בעניינים משפטיים. גם אם הדברים נכונים הרי שאין בכך כדי להוות צידוק כלשהוא לאי הגשת ערעור במועד או בכלל.

פסק הדין שניתן בתיק המקביל הפך אפוא להיות פסק דין חלוט והקביעה שבו הינה בגדר מעשה בית דין. אין שום אפשרות, וגם אין שום הצדקה, להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט בתיק המקביל.

לא הוכחה גם אחריות כלשהיא, ולו בבחינת אשם תורם, של מר ערוסי, לתאונה.

בחקירתו בפניי טען הנתבע כי מר ערוסי והנהג הראשון בשיירה תיאומו ביניהם גרסאות. טענה זו לא הוכחה והיא נדחית

סיכומו של דבר, טענתו של הנתבע לפיה מר ערוסי נושא באחריות תאונה, באופן מלא או חלקי, נדחית.

בדיוק כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בתיק המקביל המסקנה הינה כי הנתבע הוא שנושא באחריות המלאה לתאונה.

התשלום ששולם למר ערוסי: בכתב ההגנה טען הנתבע כי התשלום מהווה תשלום עבור תיקון הרכב. טענה זו נדחית.

אמנם, ראוי היה לנסח באופן מדויק יותר את המסמך שצורף לכתב ההגנה ובו אישר מר ערוסי כי קיבל מהנתבע סך של 1,400 ₪ ולציין כי מדובר בתשלום חלקי בלבד עבור נזקיו של מר ערוסי אך לגופו של עניין ברי כי התשלום האמור אינו יכול להוות תשלום בקשר עם הסכומים בהם נשאה התובעת וממילא גם שהנתבע אינו מוסמך להגיע להסכמות על סילוק התביעה בנסיבות בהן הוא קיבל פיצוי מהתובעת ובהתחשב בכך כי במצב כזה זכות התביעה מוקנית לתובעת (בכל הנוגע לסכום ששילמה למר ערוסי).

לכל היותר יכול היה הנתבע לטעון כי התשלום ששילם למר ערוסי מהווה תשלום מוסכם ביחס לנזקים בהם נשא מר ערוסי עצמו, להבדיל מהתובעת, אך אין צורך להכריע בעניין זה שהרי מר ערוסי אינו תובע דבר בתיק שבפנינו.

בחקירתו העיד מר ערוסי כי "חשבתי שאפשר לסלק התביעה" בסכום של 1,400 ₪ וכי לאחר מכן "הבנתי מחברת הביטוח שלי שאי אפשר לעשות את זה בלי לערב את הביטוח ולכן דיווחתי לחברת הביטוח וגם הודעתי לנתבע". גרסתו של מר ערוסי לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.

המסמך אינו מציין במפורש כי התשלום מהווה סילוק מלא וסופי של התביעה ולכל היותר מדובר בתשלום על חשבון הנזקים שנגרמו בתאונה. האינטרס העיקרי בכל הנוגע למסמך עליו חתם מר ערוסי הוא של הנתבע עצמו. אם ביקש הנתבע להבטיח כי התשלום האמור יהווה תשלום מלא עבור כלל הנזקים שנגרמו בתאונה היה עליו לציין זאת במסמך באופן מפורש.

לנוכח האמור המסקנה היא כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התשלום בסך של 1,400 ₪ ששילם למר ערוסי, לגביו אין מחלוקת, מהווה תשלום לסילוק מלוא הנזקים שנגרמו בתאונה.

נזקי התובעת: נזקי התובעת הוכחו די הצורך והנתבע לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת וגם לא הציג חוות דעת נגדית.

המסקנה מכל האמור הינה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

לנוכח האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 8,412 ₪ בגין התשלומים בהם נשאה התובעת.
2. 754 ₪ בגין אגרות המשפט.
3. סך כולל מע"מ של 2,000 ₪ בגין כשר טרחת ב"כ התובעת.
4. סך של 300 ₪ בגין שכר העד מטעם התובעת.

הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובעת עד ליום 01.08.2021 ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 01.05.2016, ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"א, 26 יוני 2021, בהעדר הצדדים.