לפניי תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד– 1984 (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי"). בגדרה של התביעה עותרים התובעים למתן צו פינוי המופנה אל הנתבע, שלפיו יחויב הנתבע לפנות את המושכר לאלתר מכל חפץ ומכל אדם ולהשיבו לחזקת התובעים.

תמצית טענות התובעים

1. התובעים הם אחים ובעלי המושכר מכוח הסכם שיתוף. הנתבע הוא בעל עסק לחומרי בניין אשר מופעל בשטח המושכר.

2. ביום 05.08.2006 נחתם בין התובעים לנתבע הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: "הסכם השכירות"), שבמסגרתו שכר הנתבע מהנתבעים שטח חקלאי ששטחו 7000 מ"ר בכפר קאסם.

3. דמי שכירות הועמדו על סך של 29,000$ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו מידי שנה לשנה מראש ולא יאוחר מהיום החמישי לחודש אוגוסט מידי שנה.

4. תקופת השכירות בהתאם לסעיף 6א בהסכם השכירות נקבעה לתקופה בת חמש שנים, מיום 05.08.2006 עד יום 05.08.2011. יחד עם זאת ניתנה לנתבע אופציה להאריך את תקופת השכירות לעוד ארבע שנים וחצי בלבד.

5. לטענת התובעים, הודיעו הם לנתבע לפני למעלה משנה ממועד הגשת תביעה זו, כי אין ברצונם להאריך את הסכם שכירות, מאחר שהם מעוניינים במושכר לצורך שימושם הפרטי וכן מאחר שדמי השכירות שנקבעו בעת חתימת ההסכם בשנת 2006 אינם עדכניים ועומדים בערכי השוק כיום.

6. בתחילת חודש פברואר 2016, בסמוך לתום תקופת השכירות, פנה הנתבע אל תובע 1 בבקשה להמשיך את תקופת השכירות אך הוא סירב.

7. במקביל, פנה הנתבע באותה בבקשה לתובע 2 וזה התנה את הארכת השכירות בשני תנאים: הסכמת תובע 1 ועדכון דמי השכירות.

8. הנתבע קיבל את התנאים ומסר לנתבע 2 סכום של 7500$ על חשבון דמי שכירות עתידיים שיוסכמו בין הצדדים, בכפוף להסכמתו של תובע 1.

9. לאחר מספר ימים, תובע 2 עמד על סירובו להמשיך את תקופת השכירות והאחים הגיעו להסכמה לסיים שלא להמשיך להשכיר את המושכר.

10. בין הצדדים לא נחתם הסכם חדש והנתבע התבקש לפנות את המושכר לאלתר ולקבל את הסכום שמסר לתובע 2.

11. משתמה תקופת השכירות, לרבות תקופת האופציה, היה על הנתבע לפנות את המושכר לכל המאוחר ביום 05.02.2016. בתום תשע שנים וחצי מחתימת ההסכם. ואולם, ממאן הנתבע לפנות את המושכר וזאת מבלי לשלם דמי שכירות כלשהם.

תמצית טענות הנתבע

12. הנתבע טוען טענה מקדמית כי יש להעביר את התביעה לסדר דין רגיל, זאת מכוח תקנה 214י"ב.

13. במועד חתימת ההסכם נכחו התובעים, הנתבע ואביו. בין הצדדים הוסכם בעל פה כי תקופת השכירות היא למשך 10 שנים.

14. בחלוף השנים, דמי השכירות עלו לסך של 30,000$. כך היה מעביר הנתבע לאביו את דמי השכירות מידי שנה, והתובעים היו מגיעים בזמנם החופשי לאסוף את הכסף.

15. במהלך תקופת השכירות, נשא הנתבע בהוצאות ניכרות לצורך התאמת השטח לצרכי העסק. ואדי אשר נמצא בסמוך למושכר מנע מהתובע לנצל את מלוא 7 הדונם ששכר. כמו כן בחורף סבל מהצפות, מה שהכריח את הנתבע לבצע עבודות דיפון בעלות גבוהה. נוסף לכך, חיבר הנתבע את המושכר לחשמל ומים.

16. הנתבע טוען כי לפי מפת מדידה שצורפה על ידו, שטח המושכר אינו 7 דונם כמוסכם אלא 6.352 דונם בלבד.

17. לאור הוצאותיו הניכרות במושכר, עומדת לנתבע זכות עיכבון על השטח.

18. לטענת הנתבע, בחודש יולי 2015, הפקיד בידי אביו את דמי השכירות כמידי שנה. תובע 2 הגיע לאסוף סכום של 15,000$ לאחר חודשיים ואילו תובע 1 הגיע לאסוף את כספו רק בתחילת שנת 2016, זאת מאחר ונסע למכה בתקופת הקיץ. ואמנם, תובע 1 לקח רק סך של 7500$ ואת היתרה החזיר בטענה כי תוקפו של ההסכם הוא עד פברואר 2016 ובחוזה החדש דמי השכירות צפויים לעלות.

19. רק לאחר מכן, נוכחו הנתבע ואביו לקרוא את סעיף החוזה לפיו תקופת השכירות היא למשך תשע וחצי שנים ולא עשר.

20. העובדה כי נתבע 2 לקח מלוא הסכום למשך שנת שכירות מלאה, מעידה על הסכמתו כי תקופת השכירות הינה למשך 10 שנים.

21. המחלוקת היא לעניין דמי השכירות בלבד. התובעים דורשים דמי שכירות חדשים בסך 90,000$, פי 3 מדמי השכירות המקוריים.

22. לטענת הנתבע, לא קיימו התובעים את סעיף 6 לחוזה המחייב להתריע שנה מראש בפני סיום תקופת השכירות. משכך, יש לראות את תקופת השכירות מסתיימת לכל המוקדם באוגוסט 2017, שנה לאחר סיום תקופת השכירות הנוכחית.

דיון והכרעה

23. האם יש לדון בתובענה בסדר דין מיוחד או שמא יש להעבירה לפסים של תובענה רגילה?

כפי שקבעתי בהחלטה בדיון מיום 15.9.16 אין מקום להעברת הדיון בתובענה למסלול של סדר דין רגיל.

לאחר ששמעתי את הדיון ואת סיכומי הצדדים, מצאתי שלא לשנות החלטתי לעניין זה, ולא מצאתי להרחיב מילים בעניין זה מעבר להחלטה שניתנה במסגרת הדיון.

24. התובעים הציגו הסכם שכירות אשר נערך ביום 05.08.2006 בין התובעים לנתבע.

הוראותיו של הסכם השכירות ברורות ויש לבחון היטב האם הוראות הסכם זה מקנות לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבע אם לאו, והכל בשים לב לנסיבות חתימת ההסכם ונסיבות היחסים ביניהם כפי שהתבררו במסגרת ישיבת ההוכחות.

25. ראוי לציין, כבר בתחילה, שהתובע 1 ואבי הנתבע לא התייצבו לדיון ותצהירם נמשך מהתיק.

26. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מצאתי שיש לקבל את התביעה ולהורות על פינויו של הנתבע מהמושכר. להלן אפרט.

27. לשון סעיף 6 להסכם השכירות קובעת:

6. א. תקופת השכירות הינה לתקופה של חמש שנים, אשר תחל ב-05.08.2006 ותסתיים ב-05.08.2011, עם אופציה לעוד ארבע שנים וחצי.

ב. יש לציין כי תקופת האופציה תהיה לפי אותה שכירות, אך בתחילת שנת האופציה יודיע המשכיר לשוכרים אם זו שנת שכירות אחרונה או לא.

ג. ידוע לצדדים כי אין המשכירים רשאים לפנות את השוכר מהחלקה בין בעצמו או ע"י אחרים לפני תום תקופת השכירות, ללא סיבה מוצדקת ו/או ללא הפרה יסודית של חוזה ה ע"י השוכר".

ההסכם נערך לפני עו"ד, כשהנתבע אישר שהוראות ההסכם הוסברו לו (ראה בעמ' 16 שורות 28- 29).

אין בעובדה שעוה"ד קרוב משפחה של התובעים, כדי לאיין את ההסכם.

יצויין שהנתבע אישר כי הוא קורא עברית, עוד אישר כי חתם ליד הסעיף הקובע את פרק זמן השכירות והאופציה (עמ' 16 שו' 15 ושו' 22 – 24).

לאלו יש להוסיף כי טען לפניי שלא משנה אם נכתב בהסכם 9.5 שנים ולא 10 כפי שהעיד כי הוסכם, כי ההסכם היה 10 שנים.

ואתמה, אם אכן לא היתה חשיבות למוסכם בכתב מדוע נחתם הסכם כזה הקוצב את כל התנאים במפורט.

זאת ועוד, ככל שהנתבע טוען, וכך אכן טען, שהוראות ההסכם אינם כמו התנאים שהוסכמו בעל פה, עליו הנטל להוכיח.

הנתבע לא זימן את עורך הדין לדיון, וככל הנראה לא בכדי.

עוד יש לציין כאן, כי גם אם ההסכם בעל פה היה אחרת, עובר לחתימת ההסכם, הרי שמרגע שנחתם ההסכם, והנתבע גם חתם ליד תקופת השכירות בחתימה נוספת, הרי שההסכמות שבהסכם הן אלו שמשקפות את הסכמת הצדדים, אלא אם הוכח בראיות אחרת, מה שלא נעשה כאן.

28. לנוכח האמור, מצאתי שלא לקבל גרסתו שהוא לא קרא את ההסכם והסתפק בהסבר כללי שמדובר ב- 5 שנות שכירות ועוד 5 שנות אופציה, מבלי שקרא כי ההסכם דן בתקופה מצטברת של 9.5 שנים, וכי אין זה משנה, כך לדידו של הנתבע, מה שנכתב בהסכם לנוכח ההסכמה בעל פה שהייתה לצדדים.

29. משכך יש לקבוע כי ההסכם הוא עד ליום 6.2.16 כפי שהוסכם בין הצדדים.

30. עם זאת מקובלת עליי גרסתו של הנתבע, כי ביקש להאריך את הסכם השכירות, ואף נוהל דין ודברים עם התובע 2 לצורך כך.

אולם, כפי שגם העיד הנתבע, לא נחתם בסופו של יום הסכם הארכת הסכם השכירות, ומשכך על פי הוראות ההסכם היה על הנתבע לפנות את המושכר ביום 6.2.16.

31. מנגד, מקובלת עליי עמדתו של הנתבע, כפי שגם אושר על ידי עדות התובע 2, כי נלקח סכום כסף על ידי התובע 2, יותר מהסכום שהיה צריך להינתן עבור חלקו של התובע 2 עבור תקופה של חצי שנה.

התובע 2 בחקירתו אף העיד כי שגה בלקחו את הכסף ללא אישור אחיו (עמ' 12 שו' 9-11 לפר').

32. האם יש בכך כדי לשנות את מועד תפוגת השכירות? אני סבורה כי התשובה היא שלילית, וזאת מאחר שגם לטענת הנתבע לא נחתם הסכם שכירות, הנתבע גם ידע כי יש צורך באישור התובע 1 שלא ניתן, והנתבע בעצמו העיד כי ידע שיש לסכם על תנאים ותשלומים (ככל שאכן יסכימו הצדדים) בהסכם חדש, דבר שלא נעשה, ולא היתה גמירות דעת ומסויימות לחתימת הסכם נוסף.

33. משכך יש לקבוע כי הסכם השכירות נסתיים ביום 6.2.16.

34. ועתה נשאלת השאלה האם על פי הוראות ההסכם נדרשת היתה התראה של שנה בטרם יפנה את המושכר, ואם כן – האם ניתנה לנתבע התראה כזו.

35. הנתבע טען בכתב ההגנה ובחקירתו כי בקיץ 2015 כששולם לתובע 2 חלקו בדמי השכירות נודע לו כי התקופה הכתובה בהסכם היא למשך תשע וחצי שנים בלבד, כך שידע כי בפברואר 2016 תם החוזה ויש לפנותו ככל שלא תהיה הסכמה אחרת.

36. גם אם נוהל משא ומתן ביחס להארכת ההסכם לשנתיים נוספות, עדיין לא נחתם הסכם כאמור ומשכך תוקפו של ההסכם פג.

יתרה מכך, לנוכח הצהרת הנתבע כבר בקיץ 2015 (לא ניתן מועד מדויק על ידי מי מהצדדים) ידע כי ההסכם מסתיים.

משכך, גם לפי הצהרת הנתבע הרי שבמועד פסק דין זה, חלפה שנה מאז ההודעה בדבר סיום ההסכם של שנה.

אין בעובדה שנוהל משא ומתן כדי להאריך תקופת השכירות. (וראה הסבריו של הנתבע ביחס לכך מדוע גם כיום הוא עדיין מחזיק בנכס (עמ' 17 שו' 25-32, עמ'18 שו' 1-6לפר')..

אין גם בעובדה שהוגשה תביעת פינוי נגד הנתבע כדי להאריך תקופת השכירות.

ודוק, הנתבע טוען כי לא קיבל התראה של שנה לסיום ההסכם ולכן לא מפנה את המושכר, אך גם לפי דבריו הודע לו בקיץ 2015 כי ההסכם פג בפברואר 2016. היה עליו להערך בהתאם.

37. עוד יש להוסיף, כי גם אם היתה תקופת השכירות ל- 10 שנים, כפי טענת הנתבע, טענה שדחיתי אותה כאמור, עדיין תקופה זו גם חלפה.

38. עוד יש לציין, כי הנתבע טוען דבר והיפוכו, מחד גיסא טוען הוא כי לפי הוראות סעיף 6 ב' להסכם היה על התובעים ליתן לו התראה של שנה, מאידך גיסא, טוען כי אין משמעות למילה הכתובה באותו הסכם בדבר מועד סיומו של הסכם השכירות, בסעיף 6 א לאותו הסכם (עמ' 17 שו' 25-32, עמ'18 שו' 1-6לפר').

39. לכל אלו יש להוסיף, כי לטענת התובע, ניתנה לנתבע התראה של לפחות שנה בתחילת שנת 2015, כי ההסכם עומד לפוג.

החלטתי זו ניתנת גם בהתעלם מגרסה זו של התובעים, וזאת מאחר שלא הייתה לי כל אינדיקציה לכך בכתב, אך מתוך דברי הנתבע עצמו עולה כי לכל המאוחר בקיץ 2015 הודע לנתבע כי ההסכם פג, הרי שבמועד מתון פסק דין זה, חלפה למעלה משנה מאז התראה זו על סיום תקופת ההסכם.

40. זאת ועוד, על פי הוראות סעיף 6 ב' להסכם, כפי שהובא מעלה, ההתראה אליה מפנה הנתבע היא ביחס לתקופת האופציה, וביחס אליה בלבד. קרי, בתחילת כל שנה משנות האופציות, ככל שהתובעים ביקשו לסיים את השכירות ולא לממש את תקופת האופציה היה עליהם להודיע לנתבע.

אין כל חובה, כך על פי ההסכם, להודיע כי ההסכם בכללותו מסתיים. לא משתמע מלשון הסעיף כי שנה עובר לתום התקופה המקסימלית תידרש התראה, שכן תמה תקופת השכירות.

בסעיף 6א' להסכם נכתבה התקופה המקסימלית של ההסכם – 9.5 שנים. משלא נכרת הסכם נוסף כזה או אחר, הרי שתקופת השכירות הסתיימה ועל הנתבע לפנות המושכר.

41. אשר לטענותיו של הנתבע בדבר קיזוז סכומים שהשקיע בנכס ומחלוקות לעניין גודל המושכר, מקומם להתברר בתביעה רגילה ואין בה כדי לעכב את סעד הפינוי המבוקש.

גם טענות לעיכבון הסכמי כזה או אחר אין מקום לדיון בהליך זה. טענות אלו הינן טענות הדרושות הכרעה ובדיקה עובדתית ויבדקו בהליך שהוגש.

זאת ועוד, ככל שנדרש צו זמני כזה או אחר, ניתן להגיש בקשה לעיקול זמני או בקשה אחרת במסגרת התביעה המקבילה שהוגשה על ידי הנתבע.

42. יחד עם זאת, ועל אף כל האמור מעלה, מאחר שמדובר במושכר עסקי המצריך שהות למציאת שטח חלופי להפעלתו, ניתנת ארכה לפינוי המושכר עד ליום 15.12.16.

43. הנתבע ישלם הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪ (הכולל אגרה ששולמה) וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ₪.

44. זכות ערעור כדין.

45. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.