התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת ע"ס של 4,146 ₪, עקב פגיעת אוטובוס הנתבעת ברכבה של התובעת.

לאחר הגשת התביעה עדכנה התובעת כי הנתבעת שילמה לה את הסך של 3,099 ₪ , וכי נותרה יתרה בסך של 1,047 ₪.

על פי כתב ההגנה, הנתבעת טוענת כי יש להפחית מסכום הנזק שנגרם לתובעת סך של 15% עקב רשלנות תורמת , היות והתובעת חנתה במקום אסור לחניה- בתחום 20 מטר מתמרור של תחנת אוטובוס.

הצדדים התייצבו לדיון לפני ביום 6/2/17 ופירטו את טענותיהם. לאור המחלוקת בין הצדדים, אפשרתי לתובעת להגיש לתיק בית המשפט צילום של מקום התאונה ביחס למקום בו עמד רכבה , על מנת לסתור את טענת נהג הנתבעת כי חנתה במקום אסור לחניה.

יצוין כי התאונה ארעה כאשר התובעת לא הייתה ברכבה. נהג הנתבעת פגע ברכבה של התובעת והשאיר את פרטיו.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במוצגים שצורפו על ידי הצדדים, לרבות הודעת התובעת מיום 14/2/17, אליה צורפו תמונות המקום, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

נהג הנתבעת טען כי רכבה של התובעת בלט , לטענת נהג הנתבעת, כל רכב שחונה בחניה במקום התאונה בולט לאור רוחב החניה. לאחר שעמד והעלה נוסעים, המשיך לנסוע וישר את ההגה, פגע במראה השמאלית של התובעת (עמוד 1 לפרוטוקול משורה 20) .

נהג הנתבעת אישר כי ראה את רכבה של התובעת וראה כי רכבה בולט וטען כי לו היה עומד במקום אחר, להימנע מהפגיעה, היה חוסם את הכיכר. עוד העיד הנהג כי זה נוהג קבוע של מכוניות לחנות באותו מקום ושצריך לתמרן.

אין מחלוקת כי נהג הנתבעת הוא זה שפגע בתובעת ובכך הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה. הנטל להוכיח כי לתובעת אחריות תורמת חל על הנתבעת.

מעיון בתמונות שצורפו כת/2 , תמונות שצולמו על ידי השמאי מטעם התובעת במקום התאונה, לא ניתן ללמוד כי רכב התובעת בלט, ובטח לא בצורה כזו כי תאלץ את נהג הנתבעת לתמרן בצורה מסובכת עד כדי פגיעה בו. נהג הנתבעת מצדו, לא צרף תמונות ממקום התאונה, מהן ניתן היה ללמוד בדבר אותה בליטה של רכב התובעת, שבגינה נאלץ לפגוע ברכבה.

מעיון בתמונות המקום שצורפו על ידי התובעת, ניכר כי הכביש רחב דיו על מנת שנהג הנתבעת לא ייצמד לרכבים החונים בצד הדרך ויפגע בהם. נהג הנתבעת הוא זה אשר לא נזהר ופגע ברכבה של התובעת.

הנתבעת טענה, כאמור, כי התובעת חנתה במקום אסור לחניה ומכאן אחריותה התורמת . התובעת הציגה תמונות המקום יחד עם סימון המרחק , שלטענתה עולה על 20 מטר. התובעת הצביעה על מיקום החניה השלישית במקום חנייתה אולם מתמונות השמאי שצרפה עולה כי חנתה בחניה השנייה. עוד הצביעה התובעת על כי העירייה בעצמה סימנה את החניות ואין סימון בצבע על המדרכה.

תקנה 72 א לתקנות התעבורה אינה מתייחסת דווקא לסימון תחנת אוטובוס בצבע אלא גם מתייחסת למרחק מתמרור המצביע על תחנת אוטובוס. לא ניתן ללמוד מהתמונות שצורפו ביום 14/2/17, מהו המרחק המדויק של רכבה של התובעת מתחנה אולם ניתן ללמוד באופן מפורש כי גם אם חנתה התובעת בחניה אסורה , ואין הוכחה חד משמעית כי כך הוא הדבר, עדיין יכול היה נהג הנתבעת להימנע מפגיעה ברכבה. לא כל חניה אסורה תוביל לאחריות לגרימת תאונה ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. במקרה זה, האחריות המלאה לגרימת התאונה, חלה על נהג הנתבעת.

כל תוצאה אחרת, בה תתקבל טענת הנתבעת, כך על פי גרסת נהג הנתבעת בעצמו, תוביל למסקנה כי בכל פעם בה מגיע אוטובוס לאותה תחנה, והיות ותמיד רכבים חונים במקום והיות בהכרח רכבים אלו בולטים, כך על פי גרסת נהג הנתבעת, תיגרם פגיעה לרכביהם , ולא כך הוא הדבר עובדתית.

בשולי הדברים יצוין כי אם מודעת הנתבעת לבעייתיות שיש במקום, כאשר מצד אחד סימנה העירייה את המקום כמותר לחניה ותחמה אותו לפי גודל רכבים, ומצד שני אוטובוסים מתקשים להעלות נוסעים במקום לאור חניית הרכבים, היה על הנתבעת לפעול ולפנות לעירייה על מנת להסדיר את אפשרות האוטובוסים להעלות ולהוריד נוסעים בבטחה וטוב תעשה לו תפנה כעת, על מנת למנוע פגיעות נוספות לרכוש או לגוף.

אחריות דבר, לא הוכח לפני כי לתובעת אחריות תורמת לגרימת התאונה ולכן אני מקבלת את תביעתה.

משתביעת התובעת כוללת ממילא הוצאות בסך של 500 ₪, איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות נוספות, מלבד תשלום האגרה בסך של 50 ₪.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,097 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (1/5/16) ועד מועד התשלום בפועל.

התשלום ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ז, 15 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.