12 ינואר 2020

1. מר אמיל סמעאן (להלן – "התובע") הועסק כנהג אוטובוס בחברת מובילי תפן והגליל בע"מ (להלן – "הנתבעת"), משנת 1989 ועד לשנת 2014.
2. בתביעה זו הוא מבקש שנחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות (כ- 153,000 ₪); בגין עבודה בימי המנוחה השבועיים, ובחגים; (כ-200,000 ₪) וכן פיצויי פיטורים, שמגיעים לו לטענתו, משהתפטר בדין מפוטר לנוכח הפגיעה המתמשכת בזכויותיו (כ-170,000 ₪).
3. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי שכרו שולם לו כדין ובהתאם לעבודה שבוצעה על ידו. הנתבעת טענה כי התובע קיבל שכר מעבר למה שמגיע לו על פי חישוביו, וכי הוא התפטר לנוכח סירובו של מנהל הנתבעת לפטרו. לנוכח אלה, יש לדחות את התביעה.
4. נדון להלן ברכיבי התביעה כסדרם.

מה שכר היסוד של התובע?

1. לשם חישוב זכויותיו של התובע, יש לקבוע תחילה מה שכר היסוד של התובע.

לטענת התובע, שכר היסוד מורכב משכר המינימום ורכיבים נוספים שהופיעו בתלוש השכר והמהווים חלק משכרו.

לטענת הנתבעת, שכר היסוד של התובע הוא שכר המינימום החודשי ששולם לו בכל מקרה ואף אם עבד פחות מ-8 שעות עבודה ליום.

ביחס לרכיבים הנוספים שהשתלמו לתובע, הנתבעת טענה כי רכיבים אלו השתנו מחודש לחודש, בהתאם לעבודה נוספת שבוצעה בפועל, ועל כן אין לראות בהם כחלק מהשכר הרגיל.

1. בדיון מוקדם שנערך בתיק ביום 21.12.16 הודה התובע כי היה מקבל שכר מינימום על היום הרגיל (לטענתו משעה 6:00 עד 17:00 - 16:45 )

כן הודה שקיבל 30 ₪ נוספים למשמרת הסעות מפעלים בשעה 18:00 עד 19:00 שנרשם בתלוש כ-"לילה".

כשהיה יוצא לטיולים היה מקבל את שכר המינימום ובנוסף תשלום שכונה "טיול קצר", "טיול ארוך" או "טיול בינוני".

עבור עבודה בשבת היה מקבל סכום גלובלי של 250 ובהמשך 300 ₪ לכל שבת. כן קיבל תוספת עבור לינה בטיולים ארוכים.

1. ב"כ התובע הצהיר באותה הישיבה כי מקובל עליו להעמיד את השכר החודשי הקובע על שכר מינימום בתוספת רכיב "עבודה נוספת" בלבד, שהתובע טען שאינו יודע מה טיבו וטען כי זו פיקציה שנועדה להעלות את השכר הרגיל.
2. בתלוש השכר של התובע הופיעה שורת "משכורת".

בשורה זו הופיע מידי חודש סכום שהיה שכר המינימום החודשי, נכון לאותו מועד.

כן הופיעו בתלוש רכיבים נוספים – טיול בינוני, טיול ארוך, עבודה נוספת, לילה, שבת, וכו'.

הרכיבים הנוספים השתנו ולא הוספו באופן קבוע.

לדוגמא, בחודש 9.2012 שולם לתובע רכיב עבודה נוספת בסך 450 ₪, טיול בינוני בסך 240 ₪ וכן שולמו לו רכיבים נוספים. לעומת זאת, בחודש שאחרי - 10.2012 – שולם לו רכיב 'עבודה נוספת' בסך 500 ₪, ולא שולמה, למשל, תוספת טיול בינוני.

וכך בכל חודש וחודש – הסכומים ששולמו בכל רכיב השתנו.

1. מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי התובע קיבל שכר מינימום חודשי עבור העבודה הרגילה של 8 שעות ביום, ותוספות שונות עבור עבודה נוספת בשעות נוספות, בטיולים או בשבתות, כפי שהודה גם התובע.

תוספות אלו נגזרו מהשינויים בעבודה בפועל.

שוכנענו, כי רכיב עבודה נוספת, כמו גם יתר הרכיבים – לא היה קבוע, ושולם בהתאם לעבודה נוספת בפועל. השאלה אם קיבל התובע את מלוא המגיע לו עבור אותן שעות נוספות הינה שאלה נפרדת בה נדון בהמשך.

אשר על כן, אנו קובעים כי שכר היסוד של התובע יעמוד על שכר המינימום החודשי, וזכויותיו תיקבענה בהתאם לשכר זה.

התביעה להפרשי שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות ושבת

1. על מעסיק מוטלת חובה לנהל רישום בדבר שעות הנוכחות של עובדיו בעבודה (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951).

סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), קובע כי במקרה שבו שנויות במחלוקת שעות עבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק שהעובד לא עמד לרשות העבודה, אם הוא לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.

1. התובע הסכים כי דו"ח פעילות לנהג, שהציגה הנתבעת, ובו פירוט הנסיעות שביצע מידי יום, תואם לרישומים שבידי התובע אודות הנסיעות שבוצעו על ידו. אולם, בדו"ח מופיע פירוט הנסיעות ושעות ההתייצבות אליהן, אך אין בו רישום של משך הנסיעות או רישום שעות העבודה הכולל ביום.
2. הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה מטעמה.

הנתבעת הגישה דו"ח 'רישום עבודה', שציין את כמות שעות העבודה של התובע בכל יום, בהתאם לדו"ח הנסיעות. אלא שהדו"ח אינו מפרט את שעת התחלה וסיום העבודה, אלא מצוין בו כי התובע עבד 8 שעות ביום, כאשר לגבי חלק מהימים יש שעות נוספות. כן מפרט הדו"ח את השבתות שבהן עבד התובע, וימים שקיבל עבורם רכיב 'לינה'.

לא ניתן ללמוד מדו"ח זה מה היו שעות העבודה בפועל של התובע ואין בו כדי להוות פנקס שעות עבודה.

1. התובע הגיש פירוט שעות ותחשיב שנערך על ידי חשב שכר מטעמו (נספחים 12 ו-13 לתצהיר).

הנתבעת חולקת על התחשיב וכן טוענת, כי יש להפחית הפסקות שהיו לתובע באמצע יום עבודתו, בין סידור נסיעות אחד לשני, כאשר בזמן זה היה חופשי לעשות כרצונו והלך לביתו.

הנתבעת טענה כי בזמן ההפסקה התובע היה פנוי לעשות כרצונו, לא היה עליו להיות בכוננות, המשרד עצמו היה קטן ולא ייתכן שכל הנהגים שהו במשרד בזמן ההפסקה שבין הנסיעות.

הנתבעת ערכה תחשיב מטעמה על פיו התובע קיבל למעלה מ-17,000 ₪ מעבר למה שהיה מגיע לו.

לנוכח כל אלה, טענה הנתבעת, יש לדחות את טענות התובע ביחס להפרשי שכר עבודה בשעות נוספות ובשבתות.

1. אשר להפסקות בין הנסיעות טען התובע, כי ביום שבו עבד בסידור הסעות בבוקר ובסידור אחר הצהריים, לא הייתה לו הפסקה והוא עבד בכל היום ברצף, כאשר בזמן שהיה לו בין הנסיעות – המתין במשרד.

יחד עם זאת בדיון הראשון שנערך בתיק בפני כב' השופטת רימון-קפלן, ציין התובע:

"אם באמצע היום רציתי לחזור הביתה, הייתי צריך להחנות את האוטובוס בצומת חוסן שזו צומת מרכזית, הייתי עולה הביתה בטרמפים, או שאשתי הייתה לוקחת אותי, והייתי חוזר בכוחות עצמי".

לעומת זאת, בחקירה הנגדית, התובע העיד שהיה יושב במשרד ומחכה לעבודה, ולא היה חוזר לביתו בהפסקה (עמ' 11-12 לפרוטוקול).

1. אף שגרסת התובע כי לא שהה בהפסקות במהלך היום בין סידורי ההסעות אינה מהימנה עלינו, אין באמור כדי לקבל את טענת הנתבעת בדבר קיזוז שעות ההפסקה, ונסביר.

הנתבעת הודתה כי שילמה לתובע שכר מינימום חודשי מלא, כשעבור כל יום שולם שכר מלא עבור 8 שעות עבודה רגילות, בין אם עבד התובע את מלוא השעות ובין אם לאו.

הנתבעת לא קיזזה זמני הפסקות ומשעבד התובע בשעות נוספות או עשה סבב הסעות למפעלים אחה"צ אף שילמה לו בגין כך תוספת תשלום, בין אם השלים קודם לכן 8 שעות עבודה, בין אם לאו.

בע"ע (ארצי ) 24946-09-14 ריאן זינאת - איי אס אס אשמורת בע"מ (פורסם בנבו, 04.08.2016)‏‏ קבע בית הדין הארצי כי :

" ...נוכח העובדה שלא הוכח כי התשלום בעד ההפסקות נבע מטעות, הרי שהמשיבה אינה זכאית, לאחר סיום העבודה, כתגובה להגשת תביעה נגדה לתשלום זכויות אחרות המגיעות למערערת על פי החוק, לטעון כי היא זכאית לקיזוז תשלומים ששולמו למערערת מעבר למגיע על פי הדין במהלך תקופת העבודה. לעניין זה יפים דבריו של בית הדין האזורי בירושלים בתב"ע נא/296–35 --- סוף עמוד 5 --- אשר צוטטו בהסכמה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע (ארצי) נד/48–3 אבירם מזרה - ענת ימין (2.5.94): "מעביד איננו יכול, מחד לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך לשמור את הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך במפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזאת, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין היעדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר בחיסורים. דין דומה הוא לתשלום מלא לימי מחלה מעבר למתחייב מהוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו – 1976." השוו: ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ אברהם - אקורד הנדסה בע"מ, (5.8.02)."

אשר על כן, אין להפחית בענייננו את זמני ההפסקה (שאף לא תועדו בהיעדר פנקס שעות עבודה) משעות עבודתו של התובע.

1. יחד עם זאת, תחשיבי התובע בנספח 12 לתצהירו מוסיפים לתובע כשעה מידי יום – זמני נסיעות מהעבודה ואליה, ללא כל הסבר.
2. תחשיבינו להלן, לקביעת סך שעות עבודתו של התובע בימי החול והשכר המגיע לו בגינן יתבצעו על יסוד שעת תחילת העבודה כמופיע בדו"ח הפעילות לנהג, שהוסכם על הצדדים כמשקף את פעילותו של התובע, ועל חישובי התובע באשר למספר שעות עבודתו מידי יום, למעט הפחתת שעה לכל יום עבודה בגין הנסיעות לעבודה וממנה.

השעות הנוספות יחושבו, על דרך האומדן, כך, ששני שלישים מהשעות יחושבו על בסיס שכר שעתי בשיעור של 125% ושליש מהשעות על בסיס שכר שעתי בשיעור 150%.

תחילה נתייחס לשכר המגיע בגין שעות העבודה בימי החול ובהמשך לשעות העבודה בשבת, ומהסך הכולל שיתקבל יופחתו הסכומים ששולמו לתובע מידי חודש עבור עבודה בשעות נוספות ובשבת, כפי שהודה, וכפי שקבענו לעיל בעניין קביעת השכר הרגיל של התובע.

1. וזהו החישוב:

על פי חישוב זה, זכאי היה התובע לשכר בסך 100,462 ₪.

שכר בגין עבודה במנוחה השבועית

1. התובע טען בתביעתו כי לא קיבל שכר כדין עבור עבודה במנוחה השבועית בשבתות ובימי ראשון. התובע תבע הפרשים עבור 8 ימי מנוחה שבועית בחודש לפי 11 שעות עבודה ליום, סה"כ 201,801 ₪ (ר' סעיף 22 לתביעה).

התובע אינו מסביר מדוע זכאי הוא לשני ימי מנוחה שבועית ולשכר מוגדל בשיעור 150% עבור יומיים בשבוע.

1. בישיבת יום 23.11.2017, טען ב"כ התובע שיום המנוחה השבועית של התובע הוא יום ראשון.

התובע לא התייחס בתצהירו כלל לשאלה, מהו יום המנוחה השבועית שלו או לטענה, כי יום המנוחה השבועית שלו הוא יום ראשון ולא שבת, בניגוד להתנהלות הצדדים משך כל תקופת העבודה בת כ-25 שנה.

1. בהתאם לסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המנוחה השבועית לגבי מי שאינו יהודי תכלול את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.
2. מהראיות שלפנינו, במשך שנים ארוכות – 25 שנה – בחירתו של התובע והנוהג בין הצדדים היה שיום המנוחה השבועית הוא שבת. ניתן ללמוד זאת מתעריף מיוחד שהיה משתלם לתובע בגין עבודה שביצע בשבת מצד אחד, ומן הצד השני – מתעריף רגיל שהיה משתלם לו בגין עבודה ביום ראשון – מבלי שהלין על כך כלל ועיקר.

גם בפניותיו לנתבעת טרם התפטרותו וטרם הגשת התביעה לא הלין התובע כי יום המנוחה השבועית שלו הוא יום ראשון, ואף בתצהירו לא הצהיר כי יום המנוחה לגביו הוא יום ראשון או שכך ביקש או שכך סוכם בין הצדדים.

1. אנו קובעים על כן כי יום המנוחה שבחר התובע במשך כל תקופת ההעסקה הינו יום שבת, ובשים לב לכך נבחן האם שולמה לו התמורה המגיעה לו עבור עבודתו בימי שבת.
2. יצוין כבר עתה, כי ב"כ התובע הודה כי מהתשלום עבור שעות שבת יש להפחית את הסך של 250 ₪ או 300 ₪ ליום שקיבל עבור עבודה בשבת (ישיבת 21.12.16). רכיב זה כונה "עבודה נוספת" ושולם לפי מספר השבתות בהן עבד התובע. כמו כן במהלך חלק מהתקופה היה רכיב שנקרא "שבת" עבור עבודה בשבת.
3. התובע טען כי כשעבד בשבתות עבד הוא בהיקף של 10-12 שעות.

הנתבעת טענה מנגד, כי הוא הועסק בשבתות או 4-5 שעות או 8 שעות, בהתאם לסוג הנסיעה שערך.

1. בישיבת יום 21.12.16. התובע ציין:

"לשאלת בית הדין: כמה שעות הייתי עובד בשבת - אני משיב שאם זה המשיחים אז הייתי עובד משעה 08:00 עד 16:00 או 17:00. ואם היה מדובר בתחרות סיף או דברים אחרים כגון עולים חדשים שהיו הולכים לטייל במקומות בטבריה ובים המלח ועוד, אז הייתי מסיים מאוחר מאוד, בסביבות 21:00 או 22:00. היו כאלה שהיו מסיימים בשעה 19:00. את הסיף הייתי מתחיל בשעה 05:30 או בשעה 06:00. ועם העולים החדשים הייתי מתחיל בסביבות השעה 07:30-08:00".

עדות זו אינה מתיישבת עם תצהירו שבו הוא ציין שעבד 10-12 שעות בכל שבת.

1. לגרסת הנתבעת, היו שבתות בהן עבד התובע כ-4 שעות כאשר הסיע נוסעים לקניות בעוספיא, ואז היה מקבל תשלום של 190 ₪, והיו גם ימי טיולים ארוכים יותר בהם שולם לו 250 או 300 ₪ ליום.
2. לאור התרשמותנו מעדויות הצדדים, אנו קובעים כי לעיתים עבד התובע 8 שעות ופחות בשבת, ולעיתים שעות ארוכות יותר, בעיקר בטיולים.

אנו קובעים איפוא, על דרך ההערכה, כי בשבתות עבד התובע בממוצע 10 שעות.

בהתבסס על תחשיב התובע (נספח 12 לתצהיר) המבוסס על דו"ח הפעילות לנהג, המוסכם, התובע הועסק 126 שבתות במשך כל תקופת התביעה. אשר על כן, יש לחשב את שכרו בשבת באופן הבא:

עבור 8 שעות העבודה הראשונות בשבת זכאי התובע לשכר שכר שעתי של 150% ועבור השעתיים הנוספות זכאי הוא לשכר לפי תעריף של 175% משכר הבסיס.

(ס' 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; ע"ע (ארצי) 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה, מיום 30.10.2001, וכן ע"ע (ארצי) 305/05 אשר מאיר נ' החברה להגנת הטבע, מיום 1.2.2007).

(ויצוין, התובע ביסס תחשיביו לגמול שעות נוספות על חישוב יומי בלבד, ולא על חישוב שבועי).

להלן חישוב השכר המגיע בגין שעות העבודה בשבת:

1. כאמור בסעיף 16 לעיל, סך התשלום המגיע לתובע עבור עבודה בשעות נוספות בימי החול ועבור העבודה בשבת מסתכם ב- 142,347 ₪ (100,462 עבור עבודה בשעות נוספות + 41,945 עבור עבודה בשבת). מסך זה יש להפחית את הסכומים ששולמו לתובע עבור עבודה נוספת ועבודה בשבת במרביתם גם הודה.

הסכומים ששולמו מפורטים בטבלה הבאה:

1. אשר על כן, עבור עבודה בשעות נוספות ובשבתות, זכאי התובע להפרשי שכר בסך של 30,899 ₪ (142,407 פחות 111,508 ₪ - מה ששולם). סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ממוצע 1.10.11 ועד התשלום בפועל.

התביעה לתשלום שעות עבודה בחג

1. התובע קיבל שכר חודשי לפי תעריף שכר המינימום.

טענת התובע כי עבד בחגים נטענה בעלמא, וללא שפורט באיזה חגים, ומתי חלו. אשר על כן התביעה ברכיב זה נדחית.

התביעה לפיצויי פיטורים

1. לטענת התובע, בעקבות הפרה חוזרת ומתמשכת של דיני העבודה, ובשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, הוא פנה באמצעות ב"כ לנתבעת ביום 9.12.13 וציין כי הנתבעת מפרה את זכויותיו בדיני עבודה. הוא ציין בפנייתו רשימה ארוכה של הפרות נטענות, ובין היתר הוא ציין כי הוא לא קיבל הודעה על תנאי העבודה; כי לנתבעת אין אישור להעסיקו בשעות נוספות; כי הוא לא קיבל שכר עבור עבודתו בשעות נוספות ועבור עבודה ביום המנוחה השבועי; כי הנתבעת מלינה את שכרו באופן שיטתי; כי לא נוהל פנקס שכר ונתונים שיש לציין בתלוש השכר – לא צוינו; כי דמי ההבראה משולמים לא בחודשי הקיץ אלא בחלוקה על פני כל השנה, ועוד. התובע דרש מהנתבעת לתקן את כל שפירט במכתבו.
2. לאחר התכתבות בין ב"כ התובע לבין ב"כ הנתבעת, ומשלא תוקנו הליקויים שנדרשו על ידו במכתבו הראשון, הודיע התובע לנתבעת, לאחר 10 ימים מיום ששלח את מכתבו הראשון, וביום 19.12.13, כי הוא מתפטר מעבודתו וכי יש לראות בהתפטרותו כפיטורין.
3. הנתבעת טוענת כי בחודש דצמבר 2013 פנה התובע אל מנהל הנתבעת ושיתף אותו ברצונו להתפטר מהנתבעת. הוא ביקש ממנהל הנתבעת לקבל מכתב פיטורים וזאת על מנת שיוכל לקבל דמי אבטלה. הנתבעת סירבה לטענתה לשתף פעולה עם בקשת התובע, שיש בה למעשה בקשה לשתף פעולה עם הונאה של המוסד לביטוח לאומי. משסורבה בקשתו – החל התובע לטעון כי הנתבעת אינה משלמת לו את זכויותיו כסדרן.
4. הנתבעת טוענת כי התובע התפטר מעבודתו ואינו זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי שכרו של התובע עלה עם השנים ולא בוצעה כל הרעה בתנאי העבודה.
5. הפסיקה קבעה את המבחנים שעל עובד שמבקש להתפטר בדין מפוטר לעמוד בהם כדי שהתפטרותו אכן תיחשב כפיטורים. וכך נפסק:

"עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]".

(ע"ע (ארצי) 60018-12-14 יורדאו אסמארה נ' שאען אחזקות בע"מ, מיום 29.9.16).

1. בענייננו, הוכח שהנתבעת לא שילמה לתובע מלוא זכויותיו ביחס לשעות הנוספות ולגמול העבודה במנוחה השבועית. הפסיקה קבעה שאי קיום חוקי המגן – מהווה נסיבות אחרות ביחסי עבודה שאין לדרוש בהן שהעובד ימשיך בעבודתו (ע"ע(ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ, מיום 10.6.13).

משכך, קמה לתובע הזכות להתפטר בדין מפוטר, בתנאים שקבעה הפסיקה – הוכח שהייתה הרעה, הוכח קשר סיבתי בין ההתרעה לבין העזיבה, וניתנה הודעה למעסיק ואפשרות לתקן.

לנוכח קביעותינו לעיל ביחס לאי תשלום שעות נוספות ולתשלום החסר בגין עבודת התובע בימי שבת, הוכח שהתקיימו נסיבות אחרות ביחסי עבודה שאין לדרוש בהן שהעובד ימשיך בעבודתו.

טענת הנתבעת כי התובע ביקש מכתב פיטורים בשביל להונות את הביטוח הלאומי – לא הוכחה.

1. אף ביחס לתחילת עבודתו של התובע אצל מעסיקים אחרים לא הובאה כל ראיה שהיא, ומשלא הוצגה סיבה אחרת אנו קובעים כי קיים קשר סיבתי בין הנסיבות שהביאו להתפטרות התובע – אי תשלום זכויותיו במלואן, לבין ההתפטרות.

גם התנאי השלישי מתקיים שכן התובע התריע בפני הנתבעת על כוונתו לעזוב באם לא יתוקנו הליקויים שעליהם הצביע במכתביו.

אמנם כבר לאחר 10 ימים מיום מכתבו הראשון, ובטרם קיבל תשובה לגוף טענותיו מהנתבעת, הודיע התובע על כך שהוא ממש את 'איומו' ומתפטר בדין מפוטר, וייתכן שיש בכך כדי לראות שכוונתו הראשונית של התובע הייתה להתפטר. אולם, במכתב שלאחר מכן, הודיע התובע כי יחזור בו מהתפטרותו באם יתוקנו הליקויים. הליקויים לא תוקנו, והנתבעת קיבלה את התפטרות התובע.

1. אם כן התובע זכאי לפיצויי פיטורים.

שכר היסוד האחרון של התובע הוא 4,300 ₪, ותקופת עבודתו – 24.83 שנים. משכך, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 106,769 ₪.

בקופת הפיצויים שעל שם התובע בחברת מגדל צבור סך של 72,132 ₪ (נספח 8 לתצהיר התובע).

משכך, זכאי התובע לשחרור הפיצויים הצבורים בחברת מגדל ועל הנתבעת ליתן לתובע טופס מתאים לשחרור כספים אלה, וכן לשלם לו סך של 34,637 ₪ נוספים כהשלמת פיצויי פיטורים.

הסכום יישא ריבית והצמדה מיום 19.1.2014 ועד ליום התשלום בפועל.

סיכום

1. התביעה מתקבלת בחלקה.

על הנתבעת למסור לתובע מכתב לשחרור מלוא הכספים הצבורים בחברת מגדל, פיצויים ותגמולים, ואת הטפסים הנדרשים לצורך כך, תוך 15 יום וכן עליה לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

1. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובשבת בסך של 30,899 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.11 ועד התשלום המלא בפועל.
2. השלמת פיצויי פיטורים בסך 34,637 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.1.14 ועד ליום התשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 2000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בפסיקת סך זה התחשבנו בפער הניכר שבין הסכומים שנתבעו מלכתחילה (523,522 ₪) והסך שנפסק בפועל כאמור לעיל.

1. לצדדים הזכות לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, ט"ו טבת תש"פ, (12 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.