1. לפניי בקשה מטעם המשיבות, לדחיית התביעה בשל חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט זה, לדון בתובענה.

רקע כללי

1. עניינה של התובענה שלפניי הינה בקשת התובע למתן פסק-דין הצהרתי, במסגרתו התבקש בית המשפט "לקבוע כי על רשות מקרקעי ישראל (להלן: "משיבה 1") להורות לקרן הקיימת לישראל (להלן: "משיבה 2") לחדול ממסירת החזקה במקרקעיו לצד ג'" בניגוד, לטענת המבקש, לדין ולנוהל העבודה בין המשיבות – הוראות האגף החקלאי 107 (להלן: "הנוהל"). כמו כן, טוען המבקש כי על בית המשפט לקבוע כי על המשיבה 1 להפעיל סמכויותיה עפ"י דין ולאכוף את הנוהל, לשם ציותה של המשיבה 2 לחוק ולעמוד על קיום הנוהל המסדיר את יישום החלטה מספר 1045 (כיום מספרה של ההחלטה הוא 1288) של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "ההחלטה"). כמו כן, התבקש בית המשפט ליתן למבקש כל סעד אחר, להגנת זכויותיו הלכאוריות.
2. בתאריך 22/5/16 ו- 7/6/16 הודיעו המשיבות כי בכוונתן להתנגד להמרצת הפתיחה
3. בתאריך 16/6/16 הגישה משיבה 1 בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, אליה צרפה המשיבה מס' 1 העתק החלטה מספר 1288 והעתק הנוהל. לטענת המשיבה 1, הסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה, נתון לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וגם אז, ספק אם תוכח זכות העמידה של המבקש, בבית המשפט לעניינים מנהליים.
4. המשיבה 1 טענה כי במסגרת ההליך המבקש תוקף באופן ישיר את אופן יישום הנוהל המסדיר הקצאת מקרקעין בפטור ממכרז על ידי רשות מנהלית, כאשר המבקש מכוון לקבלת סעד כללי, המורה למשיבה 1 לאכוף את החלטת מועצת מקרקעי ישראל והמרצת הפתיחה אינה מכוונת לשטח מקרקעין ספציפי. לטענת המשיבה 1 עניינם של הסעדים נשוא העתירה מכוונים לאכוף על המשיבה 1 ליישם את הוראות הנוהל/החלטת מועצה המבוססים על תקנה 25(8) לתקנות חובת מכרזים התשנ"ג, ומשכך תקיפת התנהלות המשיבה 1 צריכה להיות במסגרת עתירה מינהלית, אשר הינה בסמכות בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.
5. בהתאם להחלטת בית המשפט, הגיש התובע ביום 6/7/16 את תשובתו לתגובת המשיבה 1 ובה הבהיר כי אינו תוקף בהמרצת הפתיחה את הענקת זכויות החכירה בפטור ממכרז, אלא המרצת הפתיחה מתמקדת באי יישומו של הנוהל, המחייב, לשיטת המבקש, את המשיבה 2 שלא למסור זכות חזקה לצד ג' ללא חתימת הסכם בין המשיבה 1 לבין צד ג'. לטענת המבקש, עניינה של המרצת הפתיחה שבפניי הינה הוויתור, לשיטתו, של המשיבה 1 על קיום הנוהל ולכן אינה קשורה לקיומו של מכרז כזה או אחר. לשיטת המבקש, אף אם צודקת המשיבה 1 בטענתה להיעדר סמכות עניינית, הרי שהיה עליה לפעול במתינות ולבקש העברת המרצת הפתיחה לערכאה המוסמכת במקום לנקוט בצעד קיצוני, לשיטתו, של בקשה לסילוק על הסף.
6. ביום 7/7/16 הגישה המשיבה 2 את התייחסותה ובה נכתב כי המשיבה 2 מצטרפת לבקשת המשיבה 1 לסילוק המרצת הפתיחה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית וכן, מצטרפת היא לכל הטענות שהועלו ע"י המשיבה 1 בתשובתה להמרצת הפתיחה ולבקשה להארכת מועד, ככל שיתברר שהיא נדרשת, להגשת כתב תשובתה.
7. באותו היום התקבלה החלטה כי בטרם תינתן החלטה בבקשת המשיבה 1 (אליה הצטרפה גם המשיבה 2) למחיקת/דחיית התביעה בשל חוסר סמכות עניינית, על המבקש להבהיר האם הוא עומד על התנגדותו למחיקת המרצת הפתיחה בהינתן כי גם לשיטתו, הרי שהסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה הינו סעד הצהרתי, שאינו ניתן לכימות כספי ולאור הוראותיהם של סעיפים 40 ו – 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").
8. המבקש הגיש הודעתו בתאריך 11/7/16 ובה טען כי בית משפט זה רשאי לתת פסק דין הצהרתי בהתאם לסעיפים 75 ו – 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. עוד טען כי סמכותו המפורשת של בית המשפט המחוזי אינה נוגעת להמרצת הפתיחה שהגיש ובמקום שהסמכות נתונה לבית משפט השלום, הרי שלשיטת המבקש, לא קיימת לבית המשפט המחוזי סמכות מקבילה וניתן לבחון את סוגיית הסמכות ע"י ארבעה מבחנים, כפי שפורטו בע"א 3749/12 ששון בר עוז נ' דניאל סטר ולפיכך, הסמכות לדון בהמרצת הפתיחה נתונה, לשיטת המבקש, לבית משפט השלום.

הסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה

1. מתוך כתבי טענות הצדדים עולה כי ביום 18/5/05 התקבלה ההחלטה של מועצת מקרקעי ישראל בדבר מסירת קרקע למשיבה 2 למטרות ייעור ושמירה על הנוף והטבע. המשיבה 1 מסרה למשיבה 2 קרקעות בהתאם להחלטה ולטענתה בהתאם לתקנה 25(8) לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג – 1993.
2. ביום 21/1/07 פורסמה הוראת אגף 107, הקובעת את נוהל העבודה בין שתי המשיבות.
3. כפי שצוין לעיל, עתר המבקש במסגרת המרצת הפתיחה, ליתן סעד הצהרתי במסגרתו, יקבע בית המשפט כי על המשיבה 1 להורות למשיבה 2 לא למסור קרקעות לצד ג', ללא הסכם שייחתם בינה לאותו צד ג' וכן על המשיבה 1 לפעול ליישום הנוהל בין המשיבות ובית המשפט התבקש להצהיר כי יש להורות למשיבה 1 לאכוף את הוראותיו של הנוהל לשם קיום החלטה 1288 של מועצת מקרקעי ישראל.
4. במילים אחרות, עתר המבקש למתן פסק דין הצהרתי, שלא ניתן לכימות כספי, שכן אין המדובר בצו הצהרתי בנוגע למקרקעין ספציפיים, אלא "הבקשה מופנית כנגד התנהלות המשיב בכלל ולא כלפי שטח מסוים דווקא" ( ראה סעיף 18 לכתב התביעה). במסגרת הבקשה שלפניי, עתר המבקש לקבלת צו הצהרתי לפיו יורה בית המשפט למשיבה מס' 1 להורות למשיבה מס' 2 ליישם הנוהל הקיים בכל הנוגע להענקת חזקה ביער לצרכי מרעה וכן לקבוע כי על המשיבה מס' 1 להפעיל את סמכויותיה לשם קיום החלטת מועצת מקרקעי ישראל וציות המשיבה מס' 2 להחלטות אלה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ועיינתי במסמכים שצורפו אליהם, אני קובעת כי טענת המשיבה 1 (אליה הצטרפה אף המשיבה 2), לפיה נעדר בית משפט השלום לדון בתובענה, כפי שהוגשה ועל-פי הסעדים המפורטים בה - דינה להתקבל, ובית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בהמרצת הפתיחה.

חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום

1. חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי, לבין בית משפט השלום, מוסדרת ומפורטת בחוק בתי המשפט.

1. סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענות אזרחיות שאינן במקרקעין, קבועה בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, הקובע כדלהלן:

"תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שיערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עוד".

1. לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות השיורית, מכוח הוראת סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, והוא מוסמך לדון, בין היתר, ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאינו בסמכותו של בית משפט שלום".
2. לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נתונה הסמכות לדון בעתירה מנהלית כנגד "החלטה של רשות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים") וכן, בערעור מנהלי במקרים המנויים בתוספת השנייה לחוק זה (ראו לעניין זה האמור בסעיף 40(1א) לחוק בתי המשפט) ובעתירה מינהלית.
3. על-פי ההלכה הפסוקה, סמכותו העניינית של בית משפט לדון בתובענה, נקבעת בהתאם לסעד המבוקש בכתב הטענות. כמו כן, נקבע שכאשר נסבה ההצהרה על זכות שניתן להעריך שוויה הכספי, תיקבע הסמכות של בית המשפט, על-פי סכום התובענה, אולם כאשר לא ניתן להעריך את שוויה של התובענה, על התובענה לידון בבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית (ראו לעניין זה ספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) 836).

עתירה מינהלית

1. ככל שהסעד המבוקש בכתב התובענה, הינו לקבוע כי המשיבה 1 לא פועלת לאכיפתו של הנוהל ובהתאם משיבה 2 מוסרת זכות חזקה במקרקעין שלא עפ"י הוראותיו של הנוהל, כאשר הסעד הינו כלפי התנהלות המשיבים בכלל ולא כלפי שטח מסויים, הרי שיתכן, שעסקינן ב"עתירה מנהלית" כנגד מחדלה של רשות.
2. יצוין כי סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, קובע: "'החלטה של רשות' - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים מוגדרת בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, הקובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון ב - "עתירה נגד החלטה של רשות[...]".
3. במקרה דנן, עתר המבקש בהמרצת הפתיחה, להצהיר כי המשיבה 1 אינה מפעילה את סמכויותיה על פי דין על מנת שהמשיבה 2 תציית לחוק ולנהלים, להצהיר ולקבוע כי על המשיבה 1 להורות למשיבה 2 לחדול ממסירת חזקה במקרקעין לצד ג' בניגוד לנוהל ולמעשה להצהיר כי אכן המשיבה 2 , מוסרת מקרקעין, לא מוגדרים לצדדי ג' שאינן מוגדרים ומזוהים, בניגוד לדין ולנוהל.
4. לכאורה עפ"י נוסח המרצת הפתיחה, עסקינן בעתירה כנגד שיקול הדעת שמפעילה רשות מנהלית (המשיבה 1) באכיפת הנוהל ו/או אופן יישום הנוהל והמבקש מוחה על התנהלותן של המשיבות 1 ו – 2 וטוען כי באי אכיפת הנוהל, המשיבה 2 מעבירה זכות חזקה לצדדים שלישיים, ללא עריכת הסכם מתאים בין המשיבה 1 לצדדים השלישיים ולמעשה עוקפת את הפטור ממכרז שניתן רק למשיבה 2 ולא לבעלי עדרים.
5. קרי, לכאורה, מבקש התובע בהליך שלפניי, לתקוף באופן ישיר את אופן יישום הנוהל המסדיר את הקצאת הקרקע , ע"י מי מהמשיבות, בפטור במכרז.
6. יודגש, כי התובע בכתב תביעתו, מתייחס אף היא לפטור ממכרז לפיו הוא ניתן רק למשיבה 2 ולא לכל מיני בעלי עדרים המופנים על ידו, וכי התנהלות המשיבה 2 משמעה היא, מתן פטור ממכרז לבעלי עדרים שונים, שלא בהתאם לנוהל ולהוראות החוק. (ראה לענין זה האמור בסעיפים 20-24 להמרצת הפתיחה).
7. מכאן, ככל שהסעד המבוקש ע"י התובע שלפניי הינו לחייב את המשיבה 1 באכיפת הנוהל ומתוך כך להורות כי על המשיבות לעמוד בהוראות הנוהל המסדירים את אופן הקצאת קרקע בפטור ממכרז לצרכי רעיה, הרי שעסקנין ב"עתירה מנהלית" כנגד התנהלותה של רשות מינהלית ועל התביעה לפסק דין הצהרתי, להתברר כעתירה מינהלית בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

סעד הצהרתי שאינו ניתן לכימות כספי

1. ככל שהסעד המבוקש על - ידי המבקש, הינו לקבלת "סעד הצהרתי בקשר למקרקעין"... "בכלל ולא כלפי שטח מסויים..." הרי שמדובר בסעד הצהרתי שאינו ניתן לכימות כספי.
2. מאחר ומדובר בסעד הצהרתי במסגרתו יורה בית המשפט כי המשיבה 2 אינה נוהגת בהתאם לנוהל וכי על המשיבה 1 להורות למשיבה 2 לחדול ממסירת חזקה במקרקעין לא מוגדרים, בניגוד לחוק ולנוהל הרי שעסקנין, אף לשיטת התובע, בתובענה למתן סעד הצהרתי שלא ניתן להעריך את שוויה, ולא בסעד כספי כלשהוא, ומשכך, ולאור הוראות סעיפים 51 ו - 40 לחוק בתי המשפט, הרי שהסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. בע"א 7551/00 יהויכין פוקס נגד קצנלנבוגן, נקבע כך:

"כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית המשפט, נקבעת בכל מקרה קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת עפ"י סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה לידון בבימ"ש המחוזי מכח סמכותו השיורית" (הדגשה שלי – א.ל.).

מחיקת ההליך ללא העברתו לבית משפט אחר

1. משהגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בהמרצת הפתיחה כפי שהוגשה, בין אם עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי (הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי) ובין אם עסקינן בעתירה מנהלית בשל הסתייגות המבקש מהחלטתה ו/או דרך פעולתן של המשיבות 1 ו – 2 שהינן רשויות שלטוניות ( הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) , הרי שבית המשפט הדן בה רשאי להעבירה לבית המשפט המוסמך וזאת כאמור בהתאם להוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הקובע:

"מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין אחר[...]".

1. הוראות החוק קובעות כי בית המשפט רשאי להעביר את התובענה לבית משפט המוסמך, אם ראה שאינו מוסמך לדון בתובענה. מכלל הן אתה שומע לאו. בית המשפט "רשאי", אולם אינו חייב.
2. לאור נוסחה של המרצת הפתיחה וטענות המבקש בכתבי הטענות שהגיש לבית משפט זה, אינני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות בשאלה האם מדובר בתביעה הצהרתית לאכיפתו של הנוהל ע"י המשיבה 1 או בהתערבות בשיקול דעתה של משיבות 1 ו – 2 באשר לאכיפתם ואופן יישומם של הנוהל והחלטה מספר 1288 של מועצת מקרקעי ישראל או שמא מדובר בבקשה להצהיר כי החלטת הרשות המנהלית (המשיבה 1) שלא לאכוף, לשיטת המבקש, את הנוהל אינה סבירה.
3. המרצת הפתיחה, במתכונתה הנוכחית, אינה ראויה להתברר בפני בית משפט זה והדרכים שבהן ניתן לבררה מצוינות לעיל. ככל שהתובע יעמוד על תביעתו, הרי שאמליץ למבקש לפעול לניסוח המרצת הפתיחה, באופן שיהלום את הסעדים המבוקשים על ידו ובהתאמה תיגזר ההחלטה בדבר הערכאה המוסמכת לדון בה.
4. נוכח כל האמור לעיל, הריני מורה על מחיקת המרצת הפתיחה מחוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, במתכונתה הנוכחית.
5. לאור מסקנתי זו, ולאחר ששקלתי את התנהלות המבקש במסגרת המרצת הפתיחה וההוצאות שנגרמו למשיבות 1 ו – 2 בניהולה, אני מחייבת את המבקש בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת המשיבה 1 בסך כולל של 2,000 ₪ ולטובת המשיבה 2 בסך כולל של 1000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והצמדה כחוק.
6. זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ו, 18 יולי 2016, בהעדר הצדדים.