1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20/3/16 (להלן – הוועדה) אשר התכנסה מכוח פסק דין ושבה על הקביעה כי אין מקום להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות

2. המערער, יליד 1971, קונדיטור בהכשרתו, סובל מליקוי בברך ימין , אשר הוכר כפגיעת עבודה עקב תאונה מיום 6/9/99.

3. מפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות שהוגשו לתיק, עולה כי למערער נקבעה נכות יציבה בשיעור של 10% מיום 1/12/05. המערער הגיש בקשה להחמרת מצב אשר נדחתה ביום 3/4/13 על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון שקבעה שלא חלה החמרת מצב.

4. ביום 17/8/14 דנה הוועדה בערר שהוגש על החלטת הוועדה מדרג ראשון וקבעה כי אמנם חלה החמרת מצב, והנכות בגין התאונה היא בשיעור של 20% החל מיום 3/2/13.

עוד נקבע באותה הישיבה כי:

"אין מקום להפעלת תקנה 15 . הפגימה הסחוסית אינה פוגעת ביכולתו של מר מנור להתפרנס ממקצועו כקונדיטור".

5. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין (בל 21710-09-14).

6. ביום 6/5/15 ניתן תוקף פסק דין להסכמת הצדדים להשיב את העניין לוועדה (להלן – פסק הדין) ונקבע בו כך:

"...עניינו של המערער יושב אל הוועדה הרפואית לעררים (נכות מעבודה) על מנת שזו תשקול בשנית את קביעתה לענין הפעלת תקנה 15 ותיוועץ לשם כך עם וועדת הרשות".

7. לאחר פסק הדין הופיעו המערער וב"כ בפני ועדת הרשות וטענו בפניה, בין היתר, כך :

"יש אישור של רופא תעסוקתי שאינו כשיר לעבודה פיזית... בתחילת דרכו המקצועית היה בעל עסק שהתפתח אם היה ממשיך בעסק זה עוה"ד מעריך שהיום שכרו היה הרבה יותר גבוה. מנסה לעבור מעבודה לעבודה ולא הצליח להתפתח בחיי המקצועיים יש אי חזרה לעבודה לאחר הפגיעה ניסיון לשלבו כקונדיטור שלא הצליח וכן עצירה בהכנסות שהנן נמוכות. לכן נכון וצודק להפעיל תקנה 15".

ובהמשך:

"עוה"ד מבקש הפעלת שיקול דעת על עסק שהיה לקראת צמיחה ונפגע".

8. לאחר הדיון שנערך בפני ועדת הרשות ניתנה המלצתה של ועדת הרשות לוועדה שלא להפעיל תקנה 15 ונרשם כך:

"ועדת הרשות לאחר עיון בתיק והמסמכים הגיעה למסקנה לאחר ששמעה גם את המבוטח ועו"ד שהתובע חזר לעבודה אחרת לאחר התאונה ובדיקת הכנסות מצביעה על עלייה בשיעור של 94% .

אי לכך ועדת הרשות ממליצה שלא להפעיל תקנה 15" .

9. המערער התייצב יחד עם בא כוחו בפני הוועדה וטען כי:

"הוועדה שבחנה את תקנה 15 התייחסה לשנת 99 ולא לקחה משנת 2012 היא הייתה צריכה להתייחס גם ל-99 וגם ל-2012. כן מגיע לי תקנה 15 התחלתי לעבוד ב-26.4.14 ואבקש תקנה 15 יום לפני כן שנתיים לא עבדתי מ-2012 עד 2014 ועל השנתיים הללו מגיע לי תקנה 15".

10. הוועדה סיכמה את הדיון כדלקמן:

"הוועדה האזינה לדברי התובע ועיינה בדו"ח ועדת הרשות הוועדה מקבלת את מסקנת ועדת הרשות אין מקום להפעלת התקנה כפי שהומלץ בוועדת הרשות".

11. החלטתה האמורה של הוועדה היא מושא הליך זה.

טענות המערער

12. א. המערער אינו יכול לעבוד כקונדיטור עקב הפגיעה בברך ולכן מתקיים

התנאי של היעדר יכולת לשוב לעבודה.

ב. המערער לא עבד תקופה ארוכה ולכן שכרו לא עלה ריאלית לשכר הראוי למעמדו ולמקצועו.

ג. הוועדה טעתה כאשר התייחסה לחישוב אריתמטי של עליית שכר ולא גידול טבעי כראוי למקצועו של המערער.

ד. היה על הוועדה לקחת בחשבון סיכויי הגדלת ההשתכרות על פי מקצועו של המערער עובר לתאונה.

ה. הוועדה התעלמה מכך שהמערער לא עבד שנתיים לאחר התאונה ותחולת הנכות היא במועד בו לא עבד ולכן לא היו לו הכנסות.

טענות המשיב

13. א. לצורך התקיימות התנאי של ירידה בהכנסות נדרש כי תהיה ירידה

בשיעור של 25% לפחות בהכנסות. במקרה זה, יש עלייה בשכר בשיעור של 94%.

ב. אין ממש בטענה לגבי בחינת פוטנציאל השתכרות שכן הדבר מנוגד לנוסח התקנה ולפסיקה.

ג. לא נפלה טעות משפטית בהחלטה.

ד. מדובר בהליך סרק ויש לחייב בהוצאות.

דיון והכרעה

14. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

15. תקנה 15 לתקנות קובעת, בין היתר, כך :

"(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים, או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע....

(ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו."

16. על פי פסק הדין נדרשה הוועדה לדון מחדש בשאלת הפעלת תקנה 15 לאחר התייעצות עם ועדת הרשות.

מהחלטת ועדת הרשות עולה, כי חלה עלייה בהכנסת המערער בשיעור של 94% לעומת הכנסתו טרם התאונה.

יובהר, כי המערער לא חלק על קביעה זו והנתונים המספריים המתייחסים להשוואת הכנסותיו במועד הדיון בוועדה אל מול הכנסותיו טרם התאונה הנדונה (כאשר נתוני הכנסות אלה מעודכנים על פי שינוי מדד המחירים לצרכן כעולה מהחישוב על יסודו ניתנה החלטת ועדת הרשות).

17. ניתן למקד את טענות המערער בהקשר זה לשתי טענות מרכזיות. טענתו הראשונה היא, כי במסגרת בדיקת שאלת הירידה בהכנסות אין מקום לקבוע כנקודת ייחוס להשוואה את הכנסתו בפועל טרם התאונה, אלא יש לקחת בחשבון שהכנסתו הייתה גדלה לולא הפגיעה. לפיכך, וכלשונו של המערער יש להתייחס "לגידול הטבעי הראוי למקצועו של המערער עובר לתאונה" (סעיף 11 לסיכומי המערער). המערער גם לא ציין מהו סכום ההכנסה שיש לשיטתו לקחת בחשבון כנקודת ייחוס להשוואה. הטענה השנייה היא, כי לו הוועדה הייתה מתכנסת במועד בו חלה החמרת המצב הרי שהייתה קובעת שיש להפעיל את תקנה 15 במלואה, שכן באותה עת המערער כלל לא עבד ולא היו לו הכנסות.

18. אשר לטענה הראשונה, דינה להידחות לאור פסיקת בית הדין הארצי בסוגיה הנדונה.

בעב"ל 8305-07-10 המוסד לביטוח לאומי נ' שרונה כהן (ניתן ביום 26/9/11), נקבע כך:

"אין חולק, כי שכרו של הנפגע עובר לפגיעה בעבודה הוא השכר הרלוונטי על פיו מחושבות לנפגע זכויותיו, לרבות קצבת הנכות מעבודה. בפסק הדין בעב"ל 86/08 עוזי שליט ואח' – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 17.5.2009), נדרש בית דין זה לשאלה, הדומה לשאלה שנדונה בפנינו, בדבר הבסיס לחישוב קצבתו של מבוטח, אשר הוכר כנפגע עבודה ולאחר מכן הגיש בקשה לדיון מחדש במצבו, ובקשתו התקבלה כך שנקבעו לו אחוזי נכות גבוהים מאלו שנקבעו לו בעבר. בפסק הדין, חזר והדגיש השופט עמירם רבינוביץ את ההלכה שלפיה הבסיס לחישוב זכויות המגיעות למבוטח עקב החמרת מצבו הוא שכרו במועד בו נקבעה נכותו לראשונה".

מכאן, שצדקה ועדת הרשות, כאשר ערכה את בדיקת הירידה בהכנסות בהשוואה להכנסת המערער בפועל טרם הפגיעה. אין לקבל את טענת המערער כי יש לקחת בחשבון הכנסה רעיונית כלשהי המתייחסת לגידול טבעי צפוי בהכנסות, מה גם שהנחת המוצא של גידול טבעי היא בבחינת ספקולציה גרידא. בהתאמה, גם לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה לאמץ את החלטת ועדת הרשות בנקודה זו.

19. אין גם לקבל את הטענה, כי היה על הוועדה לקחת בחשבון את העובדה שבמועד ממנו נקבעה החמרת המצב, המערער לא עבד בפועל. לפי לשונה הברורה של התקנה נדרש, כי הירידה הניכרת בהכנסות תהא "לא לזמן מוגבל". בענייננו, המערער לטענתו לא עבד משך שנתיים. יש לזכור כי החמרת המצב נקבעה החל מיום 3/2/13 ולפי טיעוני המערער בפני הוועדה הוא שב לעבוד ביום 26/4/14. כלומר מדובר בהפסקת עבודה לתקופה של כשנה לאחר החמרת המצב הקשורה לתאונה הנדונה, ובמועד בו נדון העניין בוועדה כבר שב המערער לעבוד. בדיקת הכנסות שבוצעה העלתה, כי קיימת עלייה ניכרת בשכרו של המערער לעומת שכרו טרם התאונה. על כן ברור שלא התקיים במקרה זה התנאי של ירידה ניכרת בהכנסות שלא לזמן מוגבל.

למעלה מהצורך, לא נקבע בוועדה שהסיבה שהמערער לא עבד בתקופה שצוינה נעוצה בהגבלה ממנה הוא סובל עקב התאונה הנדונה (ואף בישיבה קודמת של הוועדה נקבע במפורש, כי הליקוי בסחוס אינו פוגע ביכולתו של המערער לעבוד כקונדיטור). הערה זו היא בבחינת למעלה מהדרוש, שכן די בעובדה כי לא מתקיים התנאי בדבר ירידה בהכנסות על מנת לקבוע שאין מקום להפעיל את תקנה 15 כפי שאמנם קבעה הוועדה.

סוף דבר

20. משלא נפלה טעות משפטית המצדיקה התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

משלא היה מקום לעמוד על הערעור, המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אצלו.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ז, (26 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ז, (26 פברואר 2017), במעמד הנוכחים/ בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה