ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ח' קלוגמן) מיום 23.3.16 בתא"מ 36096-01-14, בו נתקבלה חלקית תביעת המערערת שעניינה השבת תגמולי ביטוח ששילמה למשיבה בגין נזק שנגרם לנכס שבבעלותה באירוע מיום 5.10.06. עילתה של ההשבה שנתבעה, נבעה מכך שהמשיבה קיבלה פיצויים גם מן המזיק בגין אותו נזק.

אין חולק שהמערערת ביטחה את בית העסק של המשיבה (חנות בגדים בכיכר המדינה, תל אביב). אין חולק שביום 5.10.06 פגע רכב בחלון הראווה של החנות, חדר לתוך החנות וגרם לנזקים. המשיבה נאלצה לסגור את החנות עד לגמר שיפוצים שנעשו בה עקב האירוע. המשיבה דרשה מן המערערת תגמולי ביטוח. היא אף דרשה פיצויים מן המזיק. ביום 4.2.07 שילמה המערערת למשיבה תגמולי ביטוח בסכום של 30,000 ₪. ביום 8.2.07 שילמה מבטחתו של המזיק (איילון חברה לביטוח בע"מ) למשיבה פיצויים בסכום של 125,000 ₪, בפשרה.

המערערת סברה כי על המשיבה להחזיר לה את תגמולי הביטוח שקיבלה, הואיל והמדובר בפיצוי כפול, בגין אותו נזק (לאמור: הנזק לתכולת החנות וכן הוצאות השמירה על החנות), היינו הסכום של 30,000 ₪ ששולם למשיבה על ידי המערערת והסכום של 125,000 ₪ ששולם למשיבה על ידי איילון חברה לביטוח בע"מ, הם בגין אותם נזקים, וכזאת – לא ייתכן.

בית משפט קמא בחן את השאלה אם מדובר בפיצוי כפול, ולשם כך נזקק גם להערכות השמאים מטעם הצדדים בדבר נזקי המשיבה. שמאי המשיבה (מר ויינשטוק) קבע כי נזקי המשיבה עלו כדי סכום של כ-209,000 ₪ (ובהם נכללו גם נזקים לתכולת החנות והוצאות שמירה); שמאי המערערת (מר נס) קבע כי נזקי המשיבה (בגין התכולה והוצאות השמירה) עמדו על סכום של כ-51,500 ₪ (יוטעם כי המשיבה דרשה מן המערערת תגמולי ביטוח בסכום של כ-56,000 ₪); שמאי חברת איילון (מר זכאי) קבע שנזקי המשיבה (ובהם נזקי התכולה והוצאות השמירה) הסתכמו בסכום של כ-118,000 ₪. במהלך הדיון, העידה גם נציגת איילון, אשר לא הייתה יכולה לומר מהם ראשי הנזק בגינם שולם למשיבה הסכום של 125,000 ₪, שכן דובר בפשרה, אך העידה שהפיצוי שולם לפי הערכת השמאי מר זכאי. מששוכנע בית משפט קמא כי מדובר בפשרה הכוללת הכל (עמ' 10 שורה 9 לפסק הדין), היינו את כל ראשי הנזק ששמאי המשיבה ציין בהערכתו, קבע הוא כי הדרך הנכונה למניעת כפל פיצוי היא לבדוק את הסכומים ששולמו על ידי המערערת ועל ידי איילון באופן יחסי לשמאויות שהוגשו, וזאת – בנוגע למחלוקת שנסבה על רכיב התכולה ורכיב הוצאות השמירה על החנות. מסקנת בית המשפט מבדיקה זו הייתה שהמשיבה קיבלה פיצוי כפול בסכום של 7,539 ₪. בית המשפט קבע כי הוא מקבל הן את גרסת נציגת איילון (גב' נדב), שהייתה קוהרנטית ואמינה (עמ' 11 שורות 8 – 9 לפסק הדין) והן את גרסת נציגת המשיבה (גב' תומר אשרת), שאף היא הייתה אמינה (עמ' 11 שורות 10 – 11 לפסק הדין) ובהתאם לה נקבע כי מאחר והשאלה היא כיצד ראתה המשיבה את הסכם הפשרה (עמ' 8 שורה 27 לפסק הדין), הרי שהמשיבה הסכימה להתפשר עם איילון ולקבל 125,000 ₪, מאחר וימים אחדים קודם לכן, קיבלה מקדמה מן המערערת ולולא כן – הייתה ממשיכה בתביעתה כנגד איילון (עמ' 9 שורות 30 – 32 לפסק הדין).

המערערת סבורה כי בית משפט קמא שגה עת קבע כי הפיצויים ששילמה איילון למשיבה, מהווים השלמה לתגמולי הביטוח ששילמה לה המערערת, הואיל ולמעשה מדובר בפיצוי כפול בגין אותם נזקים. המשיבה פעלה בחוסר תום לב כאשר חתמה על שטר הסילוק לחברת איילון ובו הצהרה שהפשרה מתייחסת רק לפריטי נזק שבגינם לא קיבלה פיצוי ממקור אחר כלשהו, וזאת בשעה שכבר קיבלה תגמולי ביטוח מן המערערת החופפים (ולו גם חלקית) את הפיצויים שקיבלה מאיילון. זאת ועוד. המערערת טענה כי בית המשפט שגה הן בקבעו כי שטר הסילוק כולל את כל רכיבי הנזק (שעה שנציגת איילון העידה שמבחינת איילון – דו"ח השמאי זכאי מטעמה, הוא הפירוט של רכיבי הנזק: עמ' 6 שורות 3 – 10 לפרוטוקול הדיון) והן בהימנעותו ממתן משקל לעדותה של נציגת איילון לפיה אילו איילון ידעה שהמשיבה קיבלה פיצויים מן המערערת – איילון לא הייתה מסכימה לשלם למשיבה (עמ' 6 שורה 1 – 2 לפרוטוקול הדיון). יתר על כן, בית המשפט לא היה צריך לייחס אמינות לגרסת עדת המשיבה, מטעמים שונים.

המשיבה סבורה כי אין להתערב בפסק הדין, ולו משום שהסכום ששולם לה ע"י איילון עולה כדי 60% מנזקיה והוא מכיל תשלום גם בגין רכיבי נזק שהמערערת לא הכירה בהם, כך שלמעשה, בית משפט קמא לא אמור היה לחייבה בהשבה כלשהי למערערת.

לאחר העיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים, סבורני כי יש ממש בערעור.

העיקרון שלפיו המשיבה אינה יכולה להתעשר עקב הנזק שנגרם לרכושה, מקובל הן עליה והן על המערערת. בית משפט קמא החזיק אף הוא בעמדה זו, המהווה נקודת מוצא הולמת לדיון. יסודו של עיקרון זה בדיני עשיית עושר ולא במשפט במובנם הרחב. ביטוי ישיר לכך מצינו בסעיף 62 (ג) רישא לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע: "קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח". תכלית ההוראה היא להבטיח שהניזוק לא יאכל משני שולחנות, מהמזיק ומחברת הביטוח גם יחד, ומעבר לפיצוי האמיתי בגין הנזק (ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פ"ד מב (2) 177, 191 (1988); מ' יפרח, ר' חרל"פ ששון – דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2001) 387).

מוסכם על הכל שהמשיבה הייתה מבוטחת אצל המערערת בקשר עם נזקי התכולה לבית העסק (כהודיית נציגת המשיבה בעמ' 8 שורות 7 – 8 לפרוטוקול הדיון. ראו גם פוליסת הביטוח והרשימה, שצורפו כנספחים לתצהיר עדת המערערת, מוצג ו' למוצגי המערערת).

אלה כלל נזקי בית העסק של המשיבה, על פי הפירוט שבהערכת שמאי המשיבה (מוצג י"א למוצגי המערערת): נזק למבנה (49,480 ₪); נזק לתכולה (51,375 ₪); אובדן רווחים (86,258 ₪); שונות (שמירה על החנות וסגירתה לימים אחדים – 9,777 ₪); הוצאות כלליות (שכ"ט שמאי ורו"ח – 12,380 ₪)

הנזקים הרלוונטיים לפוליסת הביטוח שהנפיקה המערערת ולמקרה הביטוח הנדון, הם הנזק לתכולה וכן הוצאות השמירה על החנות, אשר שמאי המערערת אמדן בסכום של 51,662 ₪ (לעומת 56,152 ₪ שדרשה המשיבה). כזכור, המערערת שילמה למשיבה תגמולי ביטוח בסכום של 30,000 ₪ בגין נזקים אלה.

שמאי איילון העריך את נזקי המשיבה בגין ראשי הנזק השונים (לרבות תכולה והוצאות שמירה, אך למעט אובדן רווחים, שלא הוכר כלל) בסכום של 117,877 ₪. איילון שילמה למשיבה, בסופו של יום, סכום של 125,000 ₪, שכלל בתוכו גם שכ"ט עו"ד (עדות נציגת איילון בעמ' 5 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

השאלה אליה נדרש בית משפט קמא היא אם יש חפיפה בין הסכום שקיבלה המשיבה מן המערערת, מחד גיסא, ומחברת איילון, מאידך גיסא, בכל הנוגע לרכיבי התכולה והוצאות השמירה. מסקנתו הייתה כי איילון שילמה למשיבה סכום כסף במסגרת פשרה הכוללת הכל ואגב כך, פסק כי המערערת "יצאה נשכרת שכן לאור כך שה[משיבה] קיבלה פיצוי מאיילון במסגרת הפשרה, הסכום שהיה על ה[מערערת] להשלים ל[משיבה] היה נמוך יותר" (עמ' 10 שורות 6 – 7 לפסק הדין). כאמור, קבע בית המשפט כי קיימת חפיפה חלקית בין הסכומים שקיבלה המשיבה (כדי סכום של 7,539 ₪, קרן).

הסכם הפשרה שבין המשיבה לבין איילון (המגולם בכתב הסכמה וויתור ושחרור, מיום 8.2.07, מוצג ד' למוצגי המערערת), אכן אינו מפרט את הרכיבים בגינם שילמה איילון למשיבה את סכום הפיצויים, אולם כוונת הצדדים אינה נלמדת אך מן הלשון הכתובה של ההסכם. הלשון היא אכן נקודת המוצא לפרשנות החוזה ולהתחקוּת אחר אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לו, אלא שאין היא נקודת הסיום. גם הנסיבות, ובענייננו – עדויות הצדדים, הן ראייה קבילה בהקשר זה. הוא שנאמר "לא על הלשון לבדה יחיה הפרשן" (כב' השופט סולברג בע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ, ניתן ביום 4.1.17, פורסם במאגר נבו).

מסקנת בית משפט קמא כי עסקינן בפשרה הכוללת הכל, התבססה על עדות נציגת איילון, אלא שהאחרונה העידה לא רק שמדובר בהסכם פשרה הכולל הכל, אלא גם ש"התכולה מופיעה בדו"ח שלנו ושילמנו את הכל" (עמ' 5 שורה 10 לפרוטוקול הדיון). נציגת איילון הוסיפה וציינה שהשמאי מטעם איילון לא אישר תשלום בגין אבדן רווחים ו"כל הנזקים האחרים שולמו בהתאם לדו"ח השמאי של י. זכאי, השמאי מטעמנו" (עמ' 5 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).

יתר על כן, נציגת איילון העידה כי דו"ח השמאי הוא הפירוט של רכיבי הפשרה וכי "הסכם הפשרה הוא בעקבות דו"ח השמאי" (עמ' 6 שורה 10 לפרוטוקול הדיון).

לעומתה, נציגת המשיבה העידה כי לא זכור לה מהו הסכום ששולם למשיבה בגין הנזק לתכולה, לא זכור לה אם נכחה במו"מ עם איילון ואין ביכולתה לומר כיצד התחלק הפיצוי שקיבלה מחברת איילון (עמ' 9 שורות 8 – 15 לפרוטוקול הדיון).

די היה בעדויות אלה בלבד כדי לקבוע ממצא שלפיו איילון שילמה למשיבה את הסכום הנזכר בדו"ח השמאי זכאי (117,877 ₪) בתוספת שכ"ט עו"ד. אם נותר ספק כלשהו, אני סבור כי הוא היה אמור לפעול לחובת המשיבה, שכן עדות נציגתה מצוייה בעמדת נחיתוּת מחמת האמור להלן:

ראשית, המשיבה חתמה ביום 8.2.07 על כתב סילוק הכולל בסעיף 3 הצהרה לא נכונה, לפיה המשיבה לא קיבלה פיצוי בגין הנזק. זאת, שעה שאין חולק שהמשיבה קיבלה ימים אחדים קודם לכן תגמולי ביטוח מן המערערת בגין הנזק לתכולה, שנכלל אף בפיצויים שקיבלה מאיילון;

שנית, המשיבה הפרה את חובת תום הלב במהלך חיי החוזה ואגב קיומו. חובת תום הלב אינה מיוחדת לחוזי ביטוח. היא חלה באופן כוללני על צדדים לכל חוזה ומקורהּ בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973. בהיות החוזה מכשיר לשיתוף פעולה בין הצדדים לו, חייב כל צד לו להימנע מהסתרת עובדות משמעותיות ובעלות חשיבות. עובדת ניהולו של מו"מ בין הניזוק לבין המזיק, במקביל למו"מ שבין הניזוק לבין מבטחו, היא בוודאי עובדה מהותית, שמבטח מן השורה מייחס לה חשיבות הואיל ויש בכך, למשל, כדי להשפיע על היקף חבותו כלפי מבוטחו (למצער בפוליסות שאינן בערך שיפוי מוסכם, הנדון בסעיף 56 (ד) לחוק חוזה הביטוח) כמו גם על סוגיית התחלוף (ראו לעניין זה סעיף 62 (ג) לחוק חוזה הביטוח, הדן באפשרות של פגיעה בזכות התחלוף של מבטח ותוצאותיה). דומה שמבוטח תם לב לא יסתיר ממבטחו את העובדה שהוא מנהל מו"מ מקביל עם המזיק, אלא אם כן נטוע חשש בליבו שמא גילוי זה עלול להזיק לו ולהכביד על קבלת תגמולי הביטוח;

שלישית, המשיבה נמנעה מחקירת סוכן הביטוח מר טלאור, שטען בתצהירו כי העמיד את נציגת המשיבה (בזמן אמת ועובר לקבלת כספים כלשהם) על כך שלא ניתן לקבל פיצוי כפול, הן מן המערערת והן מן המזיק (סעיף 5 סיפא לתצהיר מר טלאור, מוצג ה' למוצגי המערערת). משמעות ההימנעות היא הודייה בכך שהמשיבה הייתה מודעת לבעייתיות הכרוכה בקבלת פיצוי כפול;

רביעית, אי-העדת עד (עו"ד גבע, ב"כ דאז של המשיבה) שיכול היה למסור פרטים על אודות רכיבי הפשרה עם איילון, הואיל והוא ניצח על מלאכת המו"מ עימה. בית משפט קמא זקף מחדל זה לחובת המערערת, אך איני רואה זאת עין בעין עימו. אף אם הייתה המערערת מזמנת את עו"ד גבע לעדות – לא היה הלה חייב למסור פרט כלשהו הנוגע לייצוגו את המשיבה, מפאת החיסיון החל על דברים ומסמכים שהוחלפו בין השניים, והדברים ידועים. היה מצופה דווקא מן המשיבה שתזמן את עו"ד גבע למסירת עדות, שכן באופן זה ממילא היה בזימון זה משום וויתור על החיסיון.

בית משפט קמא ציין כי למסקנתו בדבר החפיפה החלקית (כ-25%) של תגמולי הביטוח מזה והפיצוי שקיבלה המשיבה מחברת איילון, מזה, הגיע על סמך עדות נציגת איילון, ש"הייתה קוהרנטית ואמינה" (עמ' 11 שורות 8 – 9 לפסק הדין) וכן על סמך עדות נציגת המשיבה, שאף היא נמצאה אמינה (שם, בשורות 10 – 11. ראו גם שורות 22 – 23). נתקשיתי לראות כיצד ניתן לבסס מסקנה בדבר חפיפה חלקית על שתי עדויות, שתיהן אמינות, שאינן מתיישבות זו עם זו בסוגייה שבמחלוקת.

אני סבור אפוא כי הפיצויים שקיבלה המשיבה מאיילון, בסכום של 125,000 ₪, שולמו על פי הערכת השמאי זכאי מטעם איילון (117,877 ₪) בתוספת שכ"ט בא כוחה של המשיבה בעת ההיא (עו"ד גבע). לפנים מן הנדרש אעיר כי נשגב הימני כיצד קבע השמאי זכאי כי שוויו של מלאי פריטי הלבוש שניזוקו עמד על 39,500 ₪, עת שמאי המשיבה אמד נזק זה בסכום של 28,885 ₪. מכל מקום הפיצויים ששילמה איילון למשיבה כללו סכום של 57,500 ₪ בגין התכולה וכן 4,777 ₪ בגין הוצאות השמירה על החנות. המערערת שילמה למשיבה סכום של 30,000 ₪ בגין רכיבים אלה ומכאן – שעסקינן בתשלום כפול בגין אותו נזק והמשיבה חייבת להשיב סכום זה למערערת מכוח הרישא לסעיף 62 (ג) לחוק חוזה הביטוח.

יש לקבל אפוא את הערעור ובעקבות זאת – את התביעה שהגישה המערערת וכך אני מורה. אני מחייב את המשיבה לשלם למערערת את הסכום של 41,834 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (21.1.14) ואילך עד יום התשלום המלא בפועל, בהפחתת כל סכום ששילמה המשיבה למערערת על פי פסק דינו של בית משפט קמא, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ואילך. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 6,500 ₪, להיום.

ניתן היום, י' בטבת התשע"ז (8 בינואר 2017), בהעדר הצדדים.