בפני תביעה לפינוי מושכר על פי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

במהלך הדיון היום הגיעו הצדדים לכלל הסדר אשר קיבל תוקף של החלטה בדבר המשך השכירות ומועד הפינוי אך לצערי לא עלה בידי להביאם לכלל הסכמה בנושא הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ואף לא לפסיקה על דרך הפשרה בטווח מוסכם, ולפיכך נותר לי להכריע בשאלה זו, כאשר גם לגבי אופן גבית סכומים אלה – ככל שיפסקו, הסכימו הצדדים.

העובדות וטענות הצדדים

בנידון דידן, העובדות המוסכמות הצריכות לענין העומד להכרעתי הן כדלקמן –

בין הצדדים נכרת חוזה שכירות לתקופה שבין 20.2.15 ו-19.2.17, כאשר דמי השכירות עבור התקופה הועמדו על סך 3,300 ₪ לחודש והנתבע התחייב להמציא לתובעת בטוחה בדמות ערבות בנקאית על סך 6,600 ₪ למשך תקופת השכירות.

הנתבע עמד בתשלומי דמי השכירות כסדרם והפרת החוזה הנטענת על ידו באה לידי ביטוי בכך שלאחר תום שנת השכירות הראשונה ביום 3.2.16, עם פקיעת תוקפה של הערבות הבנקאית שמסר לתובעת כמוסכם, נמנע מלהעביר לידי התובעת ערבות בנקאית חדשה להמשך התקופה.

ביום 10.3.16 נשלח אל הנתבע מכתב התראה מאת ב"כ התובעת הדורש ממנו להמציא את הערבות תוך 7 ימים שאם לא כן יבוטל החוזה ביניהם החל מיום 22.3.16 (נספח 1 לתצהיר התומך בכתב התביעה) ולאחר שהערבות לא הומצאה במועד האמור נשלח את הנתבע מכתב נוסף של ב"כ התובעת ביום 29.3.16 בו נדרש הלה לפנות את המושכר עד יום 10.4.16 (נספח 2 לאותו תצהיר).

לאחר שהערבות הבנקאית לא הומצאה והדירה לא פונתה גם לאחר מכתבים אלה, הגם שדמי השכירות המשיכו להפרע כסדרם, הגישה התובעת תובענה זו ביום 2.5.16.

הנתבע לא התגונן למרות שכתב התביעה הומצא לו כדין ובשל כך עתרה התובעת למתן פסק דין בהעדר הגנה, ולאחר החלטה והודעת הבהרה מצידה לא נעתרתי לבקשה וקבעתי כי הענין יידון בדיון.

לדיון היום התייצב גם הנתבע ולראשונה נשמעה גרסתו עת טען כי בנה של התובעת, שהיה איש הקשר ביניהם, נהג לסור אל הדירה על מנת לקחת ממנו את השיקים עבור דמי השכירות ולאחר שקיבל ממנו את השיקים עבור שנת השכירות השניה הודיע לו הנתבע כי הערבות החדשה קיימת וביקש כי יבוא לקחתה כפי שלקח את השיקים אולם הלה סרב לבא ודרש מן הנתבע להגיע אליו.

במצב זה נותרו הדברים, כאשר בידי הנתבע ערבות בנקאית שחודשה ביום 17.3.16 כאשר הלה אינו סר אל התובעת, בנה או ב"כ על מנת למסור אותה והללו אינם סרים אל הנתבע כדי לקחתה, זאת כאשר בנה של התובעת מתגורר במעגן מיכאל והנתבע בנתניה.

לשאלתי מדוע לא טרח לסור אל בן הנתבעת על מנת להסדיר ענין זה השיב הנתבע כי הוא עובד שעות רבות ביום וכי יש לו קושי ניכר להגיע למעגן מיכאל ועל כן לא יכול היה לעשות זאת, ולשאלתי מדוע לא שיגר את הערבות הבנקאית בדואר רשום השיב כי לא ידע שניתן לעשות זאת בדרך זו.

יוער כי הנתבע מתקשה בשפה העברית, אינו קורא אותה והינו דובר צרפתית המעיד על עצמו כי מרבית חבריו הסובבים אותו גם הם דוברי צרפתית ועל כן לא היה לו אף במי להעזר לשם הבנת הדרך המקובלת או את תוכן מכתבי ב"כ התובעת ואף לשם הגשת כתב הגנה.

התובעת טוענת כי יש לפסוק לזכותה הוצאות ושכ"ט עו"ד ריאליים בשל העובדה שנאלצה להגרר לבית המשפט על מנת לגרום לנתבעת להמציא לה את הערבות הבנקאית המהווה תנאי יסודי בחוזה השכירות ואשר היא זכאית לה בדין.

הנתבע מצידו טוען כי התובעת יכולה היתה להמנע בנקל מן ההליך המשפטי לו היה בנה סר אליו, כפי שעשה לצורך קבלת השיקים, ומקבל לידיו את הערבות הבנקאית שהוכנה זה מכבר וכך היה נחסך ההליך המשפטי וההוצאות המיותרות שנגרמו וכי אין להטיל עליו את תוצאות מחדל זה.

עוד טען הנתבע כי מצבו הכלכלי קשה מאחר שהוא משתכר בין 5,000 ל-6,000 ₪ לחודש מהם הוא משלם 3,300 ₪ לשכירות והוא ומשפחתו מתקיימים רק מן היתרה וגם מסיבה זו אין מקום לחייבו בהוצאות או למצער לחייבו בסכום נמוך בלבד.

דיון והכרעה

תחילה אביא את התקנות הרלוונטיות לענייננו מתוך פרק ל"ד לתקנות, שהן המקור בדין לנושא פסיקת הוצאות המשפט ולשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בנושא זה –

511 (א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו. ...

512. (א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

מיום 9.6.1990

תק' תש"ן-1990

ק"ת תש"ן מס' 5266 מיום 10.5.1990 עמ' 598

החלפת תקנת משנה 512(א)

הנוסח הקודם:

(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין, הן לענין הוצאות המשפט והן לענין שניהם, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום ההוצאות מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן- התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן יותר מהסכום האמור.

מיום 29.6.1996

תק' (מס' 2) תשנ"ו-1996

ק"ת תשנ"ו מס' 5756 מיום 30.5.1996 עמ' 932

(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

מיום 26.10.1997

תק' (מס' 2) תשנ"ז-1997

ק"ת תשנ"ז מס' 5855 מיום 1.10.1997 עמ' 1262

(ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

...

514. ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם.

נמצאנו למדים כי בעת פסיקת סכום ההוצאות יש להתייחס גם לאופן ניהול ההליך ולשאלה האם הוארך שלא לצורך, כל זאת כאשר נקודת המוצא היא כי צד שזכה בדין זכאי כי יושבו לו ההוצאות שנגרמו לו בשל הצורך לנקוט בהליך משפטי על מנת לקבל את המגיע לו על פי הדין.

צודקת התובעת כי זכאית היתה לקבל את הערבות הבנקאית העדכנית וכי החובה הבסיסית להמציאה לידיה היתה מוטלת על הנתבע ומשלא עמד בהתחייבותו זו היתה זכאית לנקוט בהליך המשפטי לשם מימוש זכות זו והנובע ממנה.

לא מצאתי בדבריו של הנתבע נימוק של ממש לכך שלא טרח לדאוג להעביר את הערבות המחודשת אל התובעת,כ אשר אין להתעלם מן העובדה שלא חודשה במועד אלא רק לאחר שמלוח מכתבו הראשון של ב"כ התובעת אליו, ולא הוכח בפני כי מדובר במי שמצוי 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע בעומס כזה שאינו יכול למצוא ולו הזדמנות חד פעמית על פני מספר חודשים לטפל בכך, אם בהגעה אל התובעת ואם במשלוח הערבות המחודשת בכל אמצעי אליה או אל בנה או אל ב"כ.

יחד עם זאת, גם הזכויות החוזיות של התובעת אינן חיות בחלל הריק ועל קיומן חלות הוראות דין נוספות, דוגמת הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הקובע –

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

לא זו אף זו, על צדדים לחוזה חלה גם החובה להקטנת הנזק, אשר מקורה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, אשר סעיף קטן א' שבו קובע כדלקמן –

אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין.

אם באמור לעיל אין די, מצאתי לנכון להביא גם את דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק אודות השימוש בזכויות דיוניות של צדדים, אשר קבע כדלקמן –

"המבחן הראוי הוא זה הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו, יש לדרוש כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים"

(בר"ע 305/80 רפאל שילה ואח' נ' שלמה רצקובסקי ואח', פ"ד לה (3) 449, 461)

לאור עמדה זו – המשקפת למעשה את רוחה של החברה בה שואפים אנו לחיות – בהחלט היה מקום לצפות גם מן התובעת, או מבנה בשמה, להגיע אל הנתבע על מנת לקבל ממנו את הערבות הבנקאית המחודשת שהיתה בידיו, באשר מדובר במאמץ לא ניכר בשים לב למקומות מגוריהם, וזאת טרם נקיטת הליכים משפטיים וגרימת הוצאות ניכרות לשני הצדדים.

ייתכן בהחלט שבדרך זו היתה הפרשה כולה נגמרת בנקל ובמהירות יחסית, בשים לב לעובדה שאין חולק עליה – כי הנתבע משל את דמי השכירות כסדרם, וברור שאם גם לאחר צעד שכזה לא היתה התובעת מקבלת את הערבות היו פני הדברים שונים לחלוטין.

בשים לב להוראות תקנת 512(ב) ו-514 לתקנות, שהובאו לעיל, יש מקום לייחס חשיבות בהכרעה זו גם לבקשות למתן פסק דין בהעדר הגנה, בשים לב למועד הדיון הקרוב ולחומרת הסעד המבוקש של פינוי משפחה מביתה, אשר בסופו של דבר – לשמחתי – לא היה הכרח להדרש לתיתו.

עוד יש לשים לב , למידת הנכונות של כל אחד מן הצדדים לסיים באולם בית המשפט את הפרשה בדרך הגיונית, ללא מיצוי מיותר של ההליך המשפטי, כל זאת מקום בו דמי השכירות משולמים והערבות הבנקאית המיוחלת מצויה ונמסרה במקום, וגם זאת בשים לב לחומרת הסעד.

לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים המפורטים לעיל ואף את מצבו הכלכלי הנטען של הנתבע אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת המשפט ששולמה בסך 650 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪.

מאחר שבין הצדדים קיים הסדר מוסכם אשר קיבל תוקף של החלטה לענין גבית הסכומים שפסקתי אין צורך להורות על מועד התשלום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ו, 13 יולי 2016, בהעדר הצדדים.