1. לפני תביעה בסך 10,970 ₪. סכום זה מורכב מהחזר תשלום של 970 ₪ ששילמו התובעים למלון באמסטרדם ועגמת נפש בסך 5,000 ₪ לכל תובע.
2. התובעים רכשו מהנתבעת כרטיסי טיסה לאמסטרדם עבור מועד יציאה החל בתאריך 22.2.16 בשעה 16:00 (נחיתה באמסטרדם, לאחר חניית ביניים בת שעה בדיוק באיסטנבול – בשעה 22:10) מועד חזרה החל בתאריך 27.2.16 בשעה 14:25 (נחיתה בתל אביב, לאחר חניית ביניים בת שעה ורבע באיסטנבול – בשעה 22:20).
3. במקביל הזמינו התובעים – דרך אתר Booking.com - חדר במלון באמסטרדם – כניסה בתאריך 22.2.16 ויציאה בתאריך 27.2.16, תמורת 351.50 יורו.
4. אלא שטיסתם של התובעים לאיסטנבול אחרה להמריא מישראל בשעה, ועל כן החמיצו התובעים את טיסת ההמשך. הנתבעת הלינה את התובעים באיסטנבול על חשבונה וסדרה כי ימריאו לאמסטרדם למחרת בשעה 10:30.
5. לנוכח העובדה כי חופשתם של התובעים עמדה להתקצר בגלל האיחור, שינו - האריכו - התובעים את כרטיס החזור לתאריך 29.2.16.
6. בעקבות שינוי זה שינו התובעים, בהתאם, גם את מועדי הלינה, ושילמו למלון באמסטרדם תשלום נוסף של 970 ₪ עבור שני לילות נוספים.
7. התובעים טוענים כי דרשו סכום זה בלבד מהנתבעת וסרובה לשלמו גרם להם עגמת נפש רבה. על כן הם תובעים את הסכום הנתבע.
8. הנתבעת מסכימה עם העובדות המפורטות בכתב התביעה אך טוענת כי התובעים הזמינו טיסה שחניית הביניים בה הינה בת שעה בלבד שלא מאפשרת שום עיכוב - ולו הקצר ביותר. היא מצטטת את תיק ת"ק 576/05 רונן גורן נ. דיזנהויז ואח' בו נפסק כי "אדם הבונה את טיסתו ... ורוכש ביודעין כרטיס טיסה המותיר בידו כארבעים דקות בלבד ... בין טיסה לטיסה... עוצם את עיניו למציאות בת זמננו".
9. כן טוענת הנתבעת כי לא באשמתה המריאה הטיסה באיחור אלא בשל עיכוב בקבלת אישור המראה ממגדל הפיקוח בנתב"ג, אך למרות זאת דאגה לתובעים ללינה באמסטרדם.
10. התובעת טוענת כי הפסיקה קבעה שמדובר באיחור סביר ומצטטת פסק דין בו נקבע כי איחור של 44 דקות הינו איחור סביר וצפוי (ת"ק (חיפה) 20438-03-12).

דיון והכרעה:

1. אציין כי בדיון עצמו הצעתי לצדדים כי הנתבעת תפצה את התובעים בעלות לינת לילה אחד במלון באמסטרדם במקום הלילה שהחמיצו כאשר לנו באיסטנבול, אולם התובעים התנגדו להצעה זו. על כן אין מנוס ממתן פסק דין.
2. חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) תשע"ב-2012 (להלן: "החוק") מסדיר את ההטבות המגיעות לנוסעים שטיסתם איחרה או בוטלה. "אמנת מונטריאול", שנשאבה למערכת החוקים של מדינת ישראל באמצעות החוק לתובלה אוירית תש"ם-1980, מסדירה את היקף זכותו של נוסע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותו עיכוב. יצויין כי התובעים אינם מציינים חוקים אלה בכתב תביעתם ואינם תובעים פיצויים מכוחם אך היות ומדובר בחוקים ספציפיים אדון בתביעה לאורם.
3. במקרה הנוכחי מדובר ב"טיסה שבוטלה", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, שכן הטיסה המריאה מאיסטנבול חמש עשרה וחצי שעות לאחר מועד ההמראה המקורי שהיה שבע בערב. יצויין כי החוק אינו ברור די צרכו בסעיף זה, ומגדיר "טיסה" כ- טיסה הממריאה מתחומי מדינת ישראל או אליה, לרבות טיסה הכוללת חניית ביניים. כפועל יוצא מכך, על פי החוק היבש, "טיסה שבוטלה" היא הטיסה שהמריאה מישראל (ה"לג" הראשון) ולא מאיסטנבול (כך גם פורש הסעיף בת"ק (חיפה) 40980-11-15). אולם נראה כי המחוקק לא התכוון למצב בו הטיסה מישראל תמריא בזמן ולאחר מכן יאלץ הנוסע להמתין עד בוש בנמל שכֵן בלא שיהיה זכאי לפיצוי לפי חוק זה. בתיק ת"ק (תל אביב) 31804-12-15 אף נפסק כי "משנמנע מהתובעת להשלים את החלק השני של הטיסה, יש לראות בטיסה זו כטיסה שלא התקיימה".
4. במקרה כזה, בו הטיסה בוטלה, היה על הנתבעת להציע לתובעים, לפי סעיף 6(א) לחוק, (1)   שירותי סיוע; (2)   השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע; ו- (3)   פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה לחוק.
5. אולם סעיף 6(ה)(1) לחוק מחריג את זכות הנוסע לקבל פיצוי כספי גם כאשר הטיסה בוטלה, אם נסיבות ביטולה לא היו בשליטת מפעילה והוא לא יכול היה למנוע את הביטול. במקרה הנוכחי הנתבעת היתה מוכנה לצאת בזמן והעיכוב חל לאחר שנסגרו דלתות המטוס בעטיו של עומס ששרר אותה שעה בשדה התעופה. התובעים לא טענו אחרת וקבלו את טענת הנתבעת בעניין זה. לאמיתו של דבר התובעים טענו, בשעת הדיון, כי "אני לא תובע על זה ("איחור בטיסה" – ל.ו.) אלא על כסף שהוצאתי מכיסי" (פרו' 2/6). לאור זאת התובעים אינם זכאים לפיצוי כספי כאמור בסעיף 6 לחוק.
6. למרות זאת – הנתבעת עשתה למעלה מהנדרש בהגיעם של התובעים לנמל התעופה באיסטנבול: שיכנה אותם על חשבונה במלון ודאגה כי יגיעו לטיסה החליפית למחרת בשעה 10:30. הנתבעת גם שינתה את מועדו של כרטיס החזור מאמסטרדם לישראל לתאריך שהיה נוח לתובעים כך שבפועל לא נגרם לתובעים נזק גם בעניין זה, למעט עלות הלינה הנוספת במלון באמסטרדם.
7. אמנת מונטריאול מחריגה את היקף הפיצוי שיכול נוסע לתבוע מקום בו – כמו כאן – המפעיל נקט אמצעים סבירים למנוע את הנזק. ניתן לקבוע כי הנזק לא נגרם באשמת הנתבעת ולמרות זאת עשתה כל שביכלתה על מנת להקטינו.
8. לנוכח זאת שקבעתי כי הנתבעת אינה אחראית לאיחור בטיסה, אינני רואה צורך להכריע בשאלה שהעלתה הנתבעת לפיה התרשלו התובעים בהזמנת טיסת ההמשך הממריאה 60 דקות בלבד לאחר הנחיתה באיסטנבול – למרות שהיו מודעים לכך שהטיסה עלולה לאחר ויווצרו שיבושים, לטענתה. אולם במאמר מוסגר אציין כי אני מבחינה בין המקרה שציטטה הנתבעת בפסק הדין בת"ק (חיפה) 40980-11-15 - בו רכשו התובעים את כרטיסם בעל חנית הביניים בת השעה אצל סוכנות נסיעות, ובין המקרה הנוכחי בו התובעים רכשו את כרטיסם דרך האינטרנט, דבר שאותו מן הסתם הנתבעת מעודדת.
9. כשמדובר בנוסעים שהם הדיוטות, שומה על הנתבעת, ששתי הטיסות התבצעו באמצעותה, לוודא כי תכנות ההזמנות אינו מאפשר רכישה של טיסה כזו או למצער להתרות ברוכש, באמצעות שלט מהבהב, תוך מהלך הרכישה באינטרנט, שרכישת טיסה בעלת חניית ביניים כה קצרה היא על אחריותו בלבד. יצויין כי בתיק ת"ק (תל אביב) 31804-12-15 נפסק כי הדבר נכון גם מקום בו נרכשו הכרטיסים אצל סוכנות נסיעות.
10. אף כי התובעים יכלו לחשוב ולהעריך כי מדובר בזמן שהייה קצר מדי, הרי שמשאפשרה הנתבעת זמן זה אין לה אלא להלין על עצמה.
11. אולם כאמור אין צורך להכריע בסוגיה זו מקום שנקבע כי האיחור לא היה באשמת הנתבעת.
12. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם את הוצאות התובעת בסך 300 ₪ תוך 30 יום מהיום.
13. זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מהיום בו תסתיים פגרת בתי המשפט.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ו, 22 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.