לפניי בקשת הנתבעת מס' 2, אליה הצטרפה גם הנתבעת מס' 1, להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ההליך, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

1. התובעים הם הוריו ויורשיו של המנוח (יליד 30.3.1992), אשר קיפח את חייו ביום 28.6.13, לאחר שטבע באחד מחופי העיר נתניה. התובעים הם תושבי הרשות הפלשתינאית (ג'בע – ג'נין). על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח הגיע עם חברו לרחוץ בחוף רחצה מוכרז, ואף שנכנס לים עד לגובה המותניים בלבד, נפל לבור וטבע. חברו ניסה לקרוא לעזרה, אך השוהים במקום לא הבינו דבריו, עד אשר הצליח לקרוא לפקח חופים, אשר הזמין שירותי הצלה. שני מצילים חיפשו את המנוח בים, עד אשר התקבלה הודעה כי גופת המנוח נפלטה מהים לחוף אחר. ניסיונות ההחייאה שבוצעו לא הועילו, ולא נותר אלא לקבוע את מותו של המנוח, והוא כבן 21 שנים בלבד.

התביעה הוגשה כנגד עיריית נתניה, כמי שמפעילה את חוף הרחצה, וכנגד מדינת ישראל, כמי שמפקחת על כלל חופי הרחצה בישראל. שתי הנתבעות כופרות באחריותן לאירוע הטביעה. הוגשו כתבי הגנה וגם הודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד העירייה.

2. במסגרת הבקשה שלפניי עותרת הנתבעת מס' 2 לחייב את התובעים להפקיד בקופת ביהמ"ש ערובה, בסכום שלא יפחת מ-20,000 ₪, להבטחת הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה. לטענתה, עצם היותם של התובעים תושבי הרשות הפלשתינאית, שאינם יכולים להצביע על נכסים בישראל, ובהעדר מנגנון אכיפה של פסקי דין ישראליים בתחומי הרשות, מצדיקה חיוב בהפקדת ערובה. כן טוענת הנתבעת מס' 2, כי סיכויי התביעה נגדה קלושים.

הנתבעת מס' 1 מצטרפת לבקשה.

3. לטענת התובעים, חיובם בהפקדת ערובה יביא לחסימת דרכם אל ביהמ"ש, ובכך תיפגע זכות הגישה שלהם לערכאות, ותיפגע זכות הקניין שלהם לקבלת פיצויים. לטענתם, מצבם הכלכלי בכי רע, שני התובעים אינם עובדים כלל, ועל שולחנם סמוכים שישה ילדים קטנים. לטענתם, כמפורט בתצהיר שצורף, הם חיים מתחת לקו העוני. לפיכך, לטענת התובעים, אין לחסום דרכם אל ביהמ"ש בקביעת ערובה אשר לא יוכלו לעמוד בה.

4. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

בהתאם לתקנה 519(ב), תובע שלא יפקיד ערובה שעליה הורה ביהמ"ש, תביעתו תידחה (אלא אם הרשה לו ביהמ"ש להפסיקה).

5. התקנה אינה קובעת קריטריונים שאותם על ביהמ"ש לשקול במסגרת ההחלטה אם להורות על הפקדת ערובה. עם זאת, בפסיקה נקבעו כללים ועקרונות אשר יש בהם כדי לסייע לבית המשפט לאזן בין האינטרסים הנוגדים: זכות הגישה לערכאות, מחד גיסא, וזכות הנתבע להבטחת הוצאותיו, מאידך גיסא.

הרציונל העומד בבסיס הסמכות לחייב בהפקדת ערובה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים, 30.5.04).

זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד בעלת מעמד חוקתי (ראה, למשל, ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577). לפיכך, בבוא ביהמ"ש לקבוע, במקרים המתאימים על פי הרציונל האמור לעיל, הפקדת ערובה כתנאי לבירור תובענה, עליו להפעיל את שיקול דעתו בזהירות ואף בריסון, על מנת למצוא את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים השונים (רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' קרמין, 13.11.14).

ברע"א 2142/13 הנ"ל צוין, כי הפסיקה התרכזה עד כה בארבעה שיקולים, שאותם ניתן לחלק לשני אשכולות: האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע.

תושבות חוץ, ובכלל זה היות התובע תושב הרשות הפלשתינאית, הוכרה כשיקול אשר יש בו, כשלעצמו, כדי להביא לחיוב בהפקדת ערובה (רע"א 3124/08 נביל עומר חאמד נ' מדינת ישראל, 3.8.08).

אשר לסיכויי התביעה, הרי שאלו נבחנים בשלב זה על פניהם, ומצדיקים חיוב בערובה במיוחד כאשר נראה שמדובר בתביעת סרק (רע"א 2142/13).

בכל הנוגע לשיקול הכלכלי (מצב כלכלי ירוד של התובע), כאשר מדובר בתובע שהוא תושב הארץ, לא יביא שיקול זה כשלעצמו לחיוב בהפקדת ערובה – "על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר, אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון" (שם, פסקה 7).

ובאשר לגובה הערובה שתיקבע נפסק, כי גם אם נמצא שהתקיימו התנאים לחיוב בהפקדת ערובה, הרי שהערובה צריכה להיות מידתית, וסכומה צריך שייקבע בסבירות ובמתינות. סכומי ערובה שנעו בין 12,000 ₪ ל-25,000 ₪ הוגדרו בפסיקה כסבירים, ביחס לתביעות שנדונו בבתי המשפט המחוזיים, לאור סכומן (שם, פסקה 8).

6. בבואי ליישם את הכללים האמורים במקרה שלפניי, אני סבורה כי יש מקום לקביעת ערובה כתנאי לבירור התביעה, אך סכומה ייקבע במתינות.

בענייננו, התובעים הינם תושבי הרשות הפלשתינאית, ובהעדר מנגנון לאכיפה הדדית של פסקי דין בשטחי הרשות, הרי שסיכויי הגבייה, ככל שתידחה התובענה ויחויבו התובעים בהוצאות, אינם טובים. על פי הכללים שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון, שיקול זה, כשלעצמו, ובשים לב ליתר השיקולים הרלבנטיים, מצדיק חיוב בהפקדת ערובה. התובעים מעידים על עצמם כעל מי שסובלים ממצב כלכלי קשה, ועל כן ברי כי הסיכוי להיפרע את ההוצאות, ככל שייפסקו לטובת הנתבעות, נמוך מאוד.

אשר לסיכויי התביעה, לא ניתן לומר כי מדובר בתביעת סרק, אף כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים במיוחד. האירוע מעורר שאלות קשות של אחריות, החל מהמחלוקת העובדתית אם המנוח טבע בחוף רחצה מוכרז או בחוף שאינו כזה, וכלה בשאלת הרשלנות אף אם מדובר בחוף רחצה מוכרז. מעיון בכתב התביעה עולה, כי הטענות השונות המצמיחות, לדעת התובעים, את אחריות הנתבעות לאירוע, מיוחסות לשתי הנתבעות ללא הבחנה ביניהן, אף שאחת הנתבעות היא מפעילת החופים, ולאחרת מיוחסות סמכויות פיקוח בלבד, וטענות התובעים לעניין האחריות הועלו באופן כוללני למדי. עם זאת, כאמור, לא ניתן להתייחס אל התביעה כתביעת סרק, אשר בשל עצם סיכוייה הנמוכים מצדיקה הפקדת ערובה.

7. בשים לב לשיקולים מזה ומזה, ומתוך זהירות שלא לקבוע ערובה אשר סכומה כשלעצמו יחסום דרכם של התובעים אל ביהמ"ש, אני רואה לנכון לחייב את התובעים להפקיד בקופת ביהמ"ש עירבון בסך 7,500 ₪ במזומן (או בערבות בנקאית אוטונומית, צמודת מדד ולא מוגבלת בזמן).

העירבון יופקד תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן – כמצוות תקנה 519 – תידחה התובענה.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ז, 29 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.