1. לפניי ערר על החלטת ביהמ"ש השלום (השופט ד"ר אוהד גורדון) במ"ת 29059-04-16 מיום 18.4.2016, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
2. כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין עבירות של גניבה, עבירת כניסה למקום מגורים, הונאה באמצעות כרטיס חיוב וניסיון הונאה באמצעות כרטיס חיוב בשני אישומים.
3. האישום הראשון: על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 6.4.16 הגיע העורר לרחוב דסקל שם נכנס אל בית מגורים ויצא ממנו. לאחר מכן הגיע העורר לבית ברחוב קובובי 40, נכנס לבית ונטל ממנו מכשיר אייפון, שני שעונים, תכשיטים ושרשראות.
4. האישום השני: על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 2.4.16 נכנס העורר לבית ברחוב בלפור בירושלים. מהבית נטל העורר תיק אשר הכיל שני זוגות משקפיים, יומן, מפתחות וכן ארנק שהכיל תעודות אישיות, שטר כסף, פנקס שיקים וכרטיסי אשראי. מאוחר יותר באותו היום ביצע העורר רכישה ע"ס 5,500 ₪ באמצעות הכרטיס שנטל, תוך מצג שווא שבעלת הכרטיס היא דודתו, באמצעות הצגת תעודת הזהות שהייתה בארנק שנטל. בהמשך ניסה העורר לחייב את הכרטיס ברכישת משקאות על סך 628 ₪ אך ניסיון זה לא צלח.
5. על בסיס כל אלה הוגש כנגד העורר כתב אישום כאמור. בד בבד הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
6. בביהמ"ש קמא הסכימו הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה כמו גם עילת מעצר. באשר לחלופת מעצר, טען ב"כ העורר כי יש מקום לשלוח את העורר לתסקיר אשר יבחן את מידת האפשרות לשחררו לחלופה לטיפול. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי הנתונים העולים מכתב האישום וכן עברו הפלילי המכביד של הנאשם מאפשרים את קבלת ההחלטה בעניינו גם ללא תסקיר של שירות המבחן. לסברת בית משפט קמא, שלב המעצר אינו השלב המתאים לפתיחה בהליך גמילה וכי במקרה זה, מסוכנותו של המשיב גבוהה ואין חלופה הולמת אשר תאיין את מסוכנותו.

הערר

1. במסגרת הערר טוען ב"כ העורר כי שגה ביהמ"ש קמא משלא אפשר את שליחתו של העורר לעריכת תסקיר אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופה. לטענתו, אף בעבירות חמורות הורה ביהמ"ש בעבר על שליחה לתסקיר לבחינת חלופה, ועל כן, במקרה דנן של עבירות רכוש יש גם מקום לבחינת חלופה. כן טוען ב"כ העורר כי פתיחה בהליך גמילה אינו עומדת במרכז הבקשה לבחינת חלופה, אשר עיקר עניינה בקשת העורר לבחינת חלופה גרידא, ללא קשר להליך הגמילה. לבסוף טוען ב"כ העורר כי יש לתת את הדעת גם להליך הארוך אשר צפוי לנאשם בשל ריבוי העדים, וע"כ עולה החשש כי ההליך יימשך מעבר לתשעת החודשים הקבועים בחוק.
2. בדיון לפניי סמך בא כוח המשיבה את טענותיו על החלטת ביהמ"ש קמא. לטענתו, אין צורך לשלוח את העורר לתסקיר שירות המבחן, היות ותסקיר שכזה לא ישנה את מצבו של הנאשם. מדובר בנאשם בעל עבר פלילי נכבד ביחס לגילו, ובין היתר בעבירות אלימות ורכוש. הוא נתפס לאחר התפרצות לשני בתים, כאשר באחד מהבתים שהו אנשים בעת התפרצות, ואין לדעת לאן היו מתגלגלים הדברים לו היה פוגש בהם בביתם. אשר על כן, לטענת ב"כ המשיבה, מסוכנותו של הנאשם גבוהה ואין טעם בתסקיר בנסיבות המקרה. באשר לשחרור לחלופה בטיפול טוען ב"כ המשיבה כי בהתאם להלכה הרווחת, אין זה המקום בשלב המעצר לשחרור לחלופה בטיפול אלא בתנאים מסוימים אשר אינם מתקיימים בענייננו.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות בא-כוח העורר וכן את טענות בא-כוח המשיבה בדיון שלפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.
2. שקילת האפשרות לשחרור הנאשם לחלופת מעצר עוברת בבחינה דו שלבית. ראשית יש לבחון האם קיימת חלופה העשויה ברמה העקרונית להפיג את מסוכנותו של הנאשם. ככל שהתשובה תהיה בחיוב יש לבחון ברמה הקונקרטית כלפי הנאשם הספציפי האם ישנן חלופות מתאימות להשגת התכליות. אך כאמור הבחינה נעשית בשני שלבים ואין להידרש לשלב השני לפני שעבר הנאשם את מסוכת השלב הראשון, דהיינו, האם קיימת ברמה העקרונית חלופה העשויה להפיג ולאיין את מסוכנותו של הנאשם.
3. בבחינתו של השלב הראשון יש לבחון את מסוכנותו הקונקרטית של הנאשם על פי נסיבותיו תוך שימת דגש על העושה ועל המעשה. לעניין זה ראו, בש"פ 1523/16 מדינת ישראל נ' מיכאל פרץ (29.02.2016). בענייננו, עברו הפלילי של הנאשם – חמישה רישומים פליליים, אשר שלושה מתוכם בעבירות של גניבה, התפרצות ושימוש בכרטיסי חיוב, וכל זאת כשהוא בן 27 בלבד - יש בו כדי להצביע על מסוכנות שאין דרך לאיינה בחלופת מעצר הולמת. לעניין זה ראו, בש"פ 771/11 יצחק סויסה נ' מדינת ישראל (22/02/11); וכן דבריו של השופט רובינשטיין בבש"פ 3453/05 ארז אברג'יל נ' מדינת ישראל (19/04/05):

את עבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים) כעבירות היוצרות 'מסוכנות סטטוטורית', ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הביטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות - לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין מקצוע רחמנא ליצלן.

כן אני מקבל את טענת ב"כ המשיבה לפיה יש במעשיו של העורר מסוכנות גבוהה ביותר, כיון שמעצם טיבה, ההתפרצות לבית מאוכלס עלולה להתדרדר מעבר לעבירות רכוש גם לעבירות אלימות. חשש זה מקבל משנה תוקף כשבעברו של העורר הרשעות קודמות בעבירות של ניסיון לתקיפת עובד ציבור ותקיפת שוטר. אשר על כן, בבחינת השלב הראשון, האם קיימת חלופה העשויה ברמה העקרונית להפיג את מסוכנותו של הנאשם, יש להשיב בשלילה.

1. באשר לשחרור לחלופה בגמילה, בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' אשר סויסה, פ"ד סד(3) 101 (21.03.11) (להלן: "הלכת סויסה") נקבע, כי הכלל הוא כי מקומו של הליך טיפולי הינו במסגרת גזר הדין. החריג לכלל מצריך שלושה תנאים לבחינת שחרור לחלופה להליך טיפולי במסגרת הליך המעצר. האחד - שהנאשם החל בהליך טיפול לפני מעצרו והמעצר הפסיק את ההליך; השני, כי יש בקיומו של ההליך הטיפולי להפיג את מסוכנותו של הנאשם; והתנאי השלישי הינו כי סיכויי ההצלחה בטיפול גבוהים ויש קשר בינם לבין העבירות בהן הוא מואשם. כפי שנפסק בהלכת סויסה, אם לא מתקיים התנאי הראשון, ניתן להסתפק בשני התנאים הנוספים.
2. בענייננו התנאים כלל אינם עומדים. ראשית, העורר לא מצוי בטיפול שהופסק בשל מעצרו. העורר השתחרר כחודש וחצי לפני מעצרו ולא החל בכל הליך טיפולי שיקומי, כך שתנאי זה לא מתקיים בענייננו. באשר לרמת המסוכנות, כפי שעמדתי עליה לעיל, היא אינה יכולה להתפוגג בחלופה כלשהי לרבות בחלופה לטיפול. ממכלול הנסיבות אין להידרש לחריג לכלל כפי שנקבע בהלכת סויסה, וככל שתעלה טענה או בקשה לשיקום יש לבוחנה במסגרת גזר הדין ולא במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.
3. באשר לטענה שהעלה ב"כ העורר אודות החשש להימשכות ההליך מעבר לתחום תשעת החודשים, אינני מוצא מקום להיענות לה. לעניין זה יפים דבריו של השופט מלצר בבש"פ 7081/13 אפרים קניאס נ' מדינת ישראל (20.11.13):

אשר לטענת הימשכות ההליכים – אינני מוצא כי בנסיבות יש מקום לשעות לה, בשלב זה, טרם שחלפה התקופה המרבית המנויה בחוק למעצר ראשוני עד תום ההליכים (תשעה חודשים), שבתומה יתחייב ממילא דיון בשאלת המשך מעצרו של העורר. במסגרת דיון זה, ככל שיידרש, תתברר, בין השאר, סוגיית קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק העיקרי. העלאת הטענה האמורה במסגרת הבקשה לעיון חוזר, במועד שבו הועלתה – יש בה פה, אפוא, משום הקדמת המאוחר.

אשר על כן גם טענה זו דינה להידחות.

כללו וסיכומו של דבר, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ו, 16 מאי 2016, בהעדר הצדדים.