1. עניינו של פסק דין זה בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, שהסעד המבוקש בה הוא צו עשה, שיורה למשיבות לקיים את החלטות המבקש כבורר שבהן נקבע כי על כל אחת מהן לשלם לו שכר טרחה עבור הליך בוררות בסכום של 257,400 ש"ח בצירוף מע"מ (ובסה"כ – 514,800 ש"ח בצירוף מע"מ).

כאן המקום לציין כי מסעיף 9 לתובענה ניתן להתרשם כי הסכום הכולל שהבורר עותר לו הוא 257,400 ₪ בצירוף מע"מ, אך לנוכח האמור בסעיף 5 לתובענה והחלטת הבורר המוזכרת במסגרתו ברור כי מדובר בסכום כזה מכל אחת משתי המשיבות.

2. המבקש בחר שלא להגיש תביעה כספית בקשר לסכום האמור, אלא להגיש את התובענה דנן, בהתבססו על סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק).

3. המבקש שהוא מהנדס ושמאי מקרקעין, טוען כי שימש בתחילה כמומחה הנדסי במסגרת הליך בוררות בין המשיבה 1 לבין רוכשי דירות ובהמשך מונה לשמש בורר בסכסוך בין שתי המשיבות (במסגרת תיק ה"פ (מח', י-ם) 4796-03-14, שנדון לפני כב' השופט ר' וינוגרד) וכי השכר האמור המגיע לו עבור עבודתו כבורר.

4. המשיבה 1 טוענת בתשובתה לתובענה כי לנוכח מכלול השתלשלות העניינים במקרה דנן, יש לדחות את התובענה. לחלופין היא טוענת כי יש להפחית את שכר המבקש במסגרת הבוררות ולהורות לו להחזיר את השכר שגבה מן המשיבות כמקדמה ולכל היותר להעמיד את שכר המבקש על הסכומים שקיבל עד עתה מן המשיבות, אשר הצטברו לכדי 90,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

5. המשיבה 2 טוענת בתשובתה לתובענה כי לנוכח מכלול השתלשלות העניינים במקרה דנן, יש לקבוע כי עבור העבודה שביצע המבקש הוא זכאי לכל היותר לסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ מכל צד, אשר נפרע במקדמה ששולמה לו ע"י המשיבות בתחילת ההתקשרות. הן עותרות גם לכך שככל שייקבע כי המבקש זכאי לשכר נמוך מה ששולם לו עד כה, תינתן לו הוראה להחזיר את היתרה.

6. בעקבות הטענות שבתשובותיהן של המשיבות התבקש המבקש להשיב לאותן תשובות (ראו ההחלטה מ-25.5.16) והוא אכן הגיש תשובה כאמור (ב-15.6.16).

7. בהמשך הדרך נתבקשו הצדדים להודיע אם הם מסכימים שההכרעה במה שעל הפרק תהיה על יסוד מה שהוגש בכתובים ללא צורך בדיון פרונטאלי (החלטה מ-23.6.16). משהתברר שאין הסכמה הדדית לכך, נקבע דיון פרונטאלי.

8. בדיון (שהתקיים ב-30.10.16) נחקרו המבקש והמצהירים מטעם המשיבות (אביעד גולדויכט ועומר קאופמן) והוסכם כי יוגשו סיכומים בכתב במתכונת תלת-שלבית, שתאפשר לכל צד להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות שמנגד.

9. משנשלמה הגשת הסיכומים, הגיעה שעת ההכרעה.

10. לאחר שקיבלת המכלול הגעתי למסקנה כי יש לדחות את תובענתו של המבקש וכי במסגרת ההליך דנן יש לקבוע כי על המבקש להחזיר לכל אחת משתי המשיבות סך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ למועד פסק דין זה.

11. לתוצאה דלעיל אני מגיע בעיקר לנוכח שילובם של אלה:

א. במכלול נסיבות המקרה נראה כי לא היה מקום שהמבקש יתבע את שהוא תובע מן המשיבות במסגרת הליך מסוג ההליך דנן. מכל מקום, משתבע כפי שתבע, בהתבססו על סעיף 16 לחוק (כנ"ל בסעיף 2), המשיבות רשאיות לעתור להחזר, על יסוד סעיף 32 לחוק והן גם עמדו בלוח הזמנים לשם כך.

ב. מן העובדות שהתבררו עולה האפשרות שהמבקש לא הבין עד תום את תפקידו כבורר בין המשיבות ומכל מקום לכל אורך הדרך הוא לא פעל כראוי לביצוע תפקידו זה.

ג. המבקש לא פעל כראוי גם במה שנוגע להעלאת דרישות השכר שלו לפני המשיבות.

ד. במכלול הנסיבות השכר שקיבל הבורר כמקדמות עולה בהרבה על המגיע לו עבור עבודתו כבורר ולכן עליו להחזיר את שנקבע.

12. לצורך ביסוס האמור לעיל אציין את ההשתלשלות הכרונולוגית של העניינים הרלבנטיים, אשר ממנה עולה האמור לעיל ולאחר מכן אוסיף אמירות והערות שונות.

13. מהלך העניינים הרלבנטי היה כדלקמן:

א. בעקבות מינוי הבורר הושלמה הגשת כתבי הטענות בחודש יולי 2015 ונערך ביקור במקום.

ב. בין המשיבות התקיימו בתחילת הדרך הליכים מקדמיים ובמסגרתם גם ניתנו החלטות של הבורר. הצדדים לא הגיעו לשלב הגשת הראיות וממילא גם לא התקיימו דיוני הוכחות ולא הוגשו סיכומים.

ג. למרות האמור, הבורר עצמו מציין כי פסק הבוררות שלו היה מוכן כבר בחודש ספטמבר 2015 וכי יעביר אותו לאחר קבלת מלוא שכרו (ראו סעיף 5 להחלטתו מ-17.1.16, שצורפה כנספח 4 לתובענה; וראו גם ע' 9-7 וע' 11 לפרוטוקול עדותו).

ד. ב-15.3.16 הודיעו המשיבות לבורר בהסכמה כי אינן מעוניינות שימשיך בתפקידו.

ה. חרף האמור לעיל, מסר הבורר את פסק הבוררות למשיבות ב-10.4.16 (כשהוא נושא תאריך 15.10.15 ובעמוד האחרון שלו מצוין כי הוא מוכן "עוד מחודש נובמבר 2015").

14. לנוכח כל האמור ברי כי בורר הממלא תפקידו כראוי לא היה כותב את פסק הבוררות בשלב שבו ציין המבקש כי כתב אותו (כמצוין בסעיף 13(ב-ג) דלעיל) או במועד מהמועדים המצוינים בו (כמצוין בסעיף 13(ה) דלעיל). גם לא היה מקום שהמבקש ישחרר את הפסק ויתן אותו למשיבות ב-10.4.16, לאחר שהן הודיעוהו כבר ב-15.3.16 כי שתיהן אינן מעוניינות בהמשך הליך הבוררות לפניו. מהלך זה נראה ככזה שכל תכליתו לבסס את הדרישה לשכר טרחה. המבקש גם לא פעל כראוי בכך ש"הנחית" על המשיבות את דרישות התשלום

הגבוהות מאד – אשר לטענתו מתייחסות לשעות עבודה רבות ביותר (למעלה מאלף!) – ולא פעל בקשר לכך באופן הדרגתי ותוך ביסוס הדברים בסמוך הרבה יותר לזמן האמת הנטען.

15. מכל האמור לעיל עולה בבירור כי המבקש אינו זכאי לתשלום סכום נוסף מעבר למקדמות ששולמו לו, המסתכמות ב-90,000 ₪ (בצירוף מע"מ).

לנוכח מכלול השתלשלות העניינים ובהמשך לכל שנאמר לעיל, ברור גם שהסכום האמור גבוה מן הסכום המגיע למבקש וכי מוצדק להפחיתו באופן משמעותי.

16. בדרך לקביעת הסכום המגיע למבקש עבור הבוררות שבה עסקינן (וכפועל יוצא מכך, לקביעת סכום ההחזר) התחשבתי גם במה שצוין כי המקדמות שהסתכמו ב-90,000 ש"ח בצירוף מע"מ התייחסו לעבודה בהיקף של 150 שעות. בהמשך לכך הבאתי בחשבון שהמהלכים שבוצעו בתיאום עם הצדדים לבוררות היו עיון בכתבי טענות, ביקור במקום ומתן החלטות בעניין ההליכים המקדמיים.

17. בהמשך למצוין בסעיף 11(א) דלעיל, משהמבקש נקט הליך כפי שנקט ובכלל, אין כל מניעה ואף מתאים להורות על החזר כאמור במסגרת ההליך דנן. העוגן המתאים לכך הוא אכן בסעיף 32 לחוק, שעליו מתבססות המשיבות. בקשר לכך מקובלת עליי טענתן של המשיבות כי מש"שוחרר" פסק הבוררות ב-10.4.16 וטענת ההפחתה וההחזר הנ"ל הועלתה בתשובה שהוגשה ב-24.5.16, לא מתעוררת בעיית מועדים בקשר אליה. כמו כן, במקרה דנן לא היה טעם בנקיטת הליך נפרד לצורך טענת ההפחתה וההחזר והמקום הטבעי ביותר לכך הוא בהליך דנן.

יש לזכור גם שהמבקש הוא שהכתיב את מסגרתו של ההליך שבו עסקינן ואין לאפשר לו יתרונות שלא היה זוכה להם אילו הגיש תביעה כספית, שבמסגרתה ניתן להגיש תביעה שכנגד במסגרת אותו הליך.

כאן המקום להוסיף כי גם בהקשרים אחרים מוצאים אנו שגישה תכליתית להליכים המשפטיים מאפשרת הגעה לתוצאה שהתובע מוצא עצמו בסופו של הליך כשהוא חייב בהחזר לנתבע (גם כשלא הוגשה תביעה שכנגד) ולא נדרשת תביעה נפרדת כדי להגיע לאותה תוצאה. זאת אף בהעדר הוראה חוקית מפורשת בקשר לכך (ראו למשל ע"א 595/87 סלע נ' מיכאלי (17.2.91) והדוגמאות שבמסגרתו). במקרה דנן, כשקיימת הוראה חוקית כנ"ל, על אחת כמה וכמה.

18. בטרם חיתום ברצוני להעיר את ההערות הבאות:

א. למרות טענות שונות של המשיבות לגבי אופן ההליך שבחר המבקש וטענות המשיבות כי ההחלטות שביסוד התובענה אינן יכולות לשמש תשתית לתובענה כפי שהוגשה (אשר אינן בגדר שינוי חזית, למרות טענות המבקש בסיכומי התשובה שלו), לא נמנעתי מלקיים את ההליך שיזם המבקש.

ב. לתוצאה דלעיל הגעת גם מבלי לייחס משקל לטענות המשיבות בדבר מניעים פסולים של המבקש בהתנהלותו בשלבים שונים ועירוב של שכר עבור תפקידו כמומחה עם השכר המגיע לו כבורר. אכן, התרשמתי מעדותו של המבקש כי ניסה לייעל את ההליכים וסבר כי תרם לכך בשעה שפעל כפי שפעל בתחילת הדרך (כנזכר בסעיף 13(ג) דלעיל). עם זאת, אין בכך לשלול את שנאמר עד כה על כל השתלשלות העניינים במקרה דנן.

ג. לתוצאה האמורה הגעתי גם מנקודת מוצא נוחה למבקש, שאין לראות בפניית המשיבות (שהן הצדדים לבוררות) מ-15.3.16 משום העברתו מתפקידו ושלנוכח הוראת סעיף 11 לחוק, רק בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו. גם אם כך, משקיבל המבקש את ההודעה שקיבל ב-15.3.16, לא היה מקום שישחרר את הפסק כפי שעשה ב-10.4.16, בהתעלם מאותה פנייה משותפת של שני הצדדים לבוררות.

ד. בדרך לתוצאה שאליה הגעתי לא ניתן משקל לכך שהפסק שבו מדובר בוטל בהסכמה (ב-8.6.16, במסגרת הפ"ב 2346-06-16). זאת משום שמהלך זה נעשה כשההליך דנן כבר היה תלוי ועומד ושהוא אינו רלבנטי למה שמיועד להכרעה כאן.

19. לנוכח כל האמור, השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור בסעיף 10 דלעיל.

20. על המבקש לשלם לכל אחת מן המשיבות – עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד בהליך דנן – סכום כולל של 20,000 ש"ח (ובסה"כ – 40,000 ש"ח).

ניתן בהעדר הצדדים היום, ו' בשבט תשע"ז, 2 בפברואר 2017.

רפאל יעקובי, שופט