1. ביום 4.5.16 הגישה התובעת תביעה לפינוי מושכר, לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בקליפת אגוז יצויין, כי התובעת טענה בכתב התביעה שהיא הבעלים של דירת מגורים אותה שכר הנתבע מאז שנת 2009, וכי החל מחודש יוני 2015 סירב הנתבע לחדש את הסכם השכירות, סירב לשלם דמי שכירות (לרבות הפרשים המתחייבים מעליית מחירים), וסירב לאפשר לתובעת לשפץ את הדירה.

2. ביום 26.6.16 ביקשה התובעת מתן פסק דין בהעדר כתב הגנה.

3. ביום 13.7.16, ולאחר שהתובע הגישה תצהיר התומך בטענותיה, ניתן פסק דין שחייב את הנתבע לפנות את הדירה.

4. ביום 7.9.16 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה, בה התייחס הנתבע לטענות התובעת בכתב התביעה והכחיש אותם, נטען כי ביום 1.5.16 הודיע הנתבע לתובעת שפינה את הדירה.

5. ביום 11.9.16 ניתנה החלטה המורה לתובעת להגיב לבקשה עד ליום 29.9.16 (החלטה זו נצפתה עוד באותו עוד באתר "נט המשפט" כעולה מרישומי התיק).

ביום 1.10.16, ובהעדר תגובה מטעם התובעת, הוריתי על ביטול פסק הדין, וביקשתי מהתובעת להסביר מדוע אין מקום לסלק את התביעה לאור העובדה שהנתבע פינה את הדירה.

6. ביום 5.10.16 הגישה התובעת שתי בקשות – האחת להשארת פסק הדין מיום 13.7.16 על כנו, והשניה תגובה לבקשה לביטול פסק הדין.

התובעת טענה כי ניסתה ביום 29.9.16 להגיש תגובה לבקשה לביטול פסק הדין, אלא שהדבר לא עלה בידה לאחר שמערכת נט המשפט "קרסה" באותו יום. עוד נטען כי הנתבע מסר לתובעת חזקה בדירה רק ביום 29.9.16, עת העביר באותו יום את המפתח לדירה. התובעת טענה שיש צורך בהשארת פסק הדין על כנו, נוכח חשש שמא הנתבע יעשה בעתיד דין לעצמו וינסה לתפוס חזקה בדירה.

הנתבע הגיב לבקשת התובעת להשארת פסק הדין על כנו, ובמסגרת זו מסר כי אכן השאיר את מפתח הדירה ברשותו עד 29.9.16, בכדי להבטיח שיושבו לו דמי שכירות ששולמו בכפל, כאשר לבסוף החליט להעביר את המפתח ולנהל הליך משפטי ביחס לטענותיו לחוב כספי המוטל על התובעת כלפיו.

7. נוכח האמור לעיל ברי אין כל טעם או הצדקה לנהל הליך זה.

מטרת הליך לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא פינוי נכס שהושכר לאחר.

הואיל ואין חולק שהנתבע פינה את הכנס מושא התביעה (ללא קשר לשאלה מתי אירע הדבר), אין מקום למתן סעד פינוי כלפיו, ואין טעם בניהול ההליך.

8. התובעת מבקשת להשאיר את פסק הדין שניתן ביום 13.7.16 על כנו, נוכח העובדה שהוא ניתן לאחר שהיא לא יכולה היתה להגיש תגובה לבקשה בשל "קריסת" אתר נט המשפט, וכן בכדי להבטיח שהנתבע לא יעשה דין לעצמו.

אין מקום "להחיות" את פסק הדין מיום 13.7.16.

פסק הדין ניתן לאחר שהתובעת לא קיימה את החלטת בית המשפט מיום 11.9.16, ולא הגישה תגובה לבקשת הנתבע לביטול פסק הדין. אכן, התובעת ביקשה, הלכה למעשה, לבטל את ההחלטה המבטלת את פסק הדין, ואולם מעבר לכך שספק אם היתה בפיה טענה טובה לאי הגשת תגובתה במועד, הרי שלאור העובדה שביטול ההחלטה לא היתה מצמיחה לה תועלת (לאור כך שהתייתר הצורך בדיון בסעד של פינוי המושכר), לא היה לבטל את ההחלטה בדבר ביטול פסק הדין.

זאת ועוד. אין מקום להותרת פסק הדין על כנו מתוך חשש שהנתבע ייעשה דין לעצמו (חשש ערטילאי כשלעצמו). מטרת הליך לפי פרק ט"ז4 לתקנות הוא מתן סעד אופרטיבי של פינו, ולא צו מניעה עתידי נוכח חשש לפלישה אפשרית לנכס מושכר. ככל שהתובעת סבורה כי קיים חשש המצדיק מתן צו מניעה או צו אחר בנדון כלפי הנתבע, עליה לנקוט בהליך המתאים, ואולם הליך לפי פרק ט"ז4 אינו ההליך המתאים לכך. נוסיף כי גם בהנחה שבעתיד יתממש החשש של התובעת, תוכל היא לנקוט בהליך המתאים לכך (כגון תביעה לסילוק יד ממקרקעין) אולם גם אז תביעה לפי פרק ט"ז4 לא תהיה בגדר ההליך המתאים.

משכך, הותרת פסק הדין על כנו אינה משרתת את החשש אותו העלתה התובעת בבקשתה.

9. לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שאין טעם בניהול ההליך נוכח העובדה שהנתבע פינה את המושכר (ללא קשר לשאלה מתי הוא עשה כן), אני מורה על מחיקת התביעה.

10. בשים לב למחדלי שני הצדדים בניהול ההליך, לרבות אי הגשת כתב הגנה במועד (מבלי שהיה לכך הסבר בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין), ואי הגשת תגובה מצד התובעת בבקשה לביטול פסק הדין במועד הקבוע לכך, וכן בשים לב למכלול הנסיבות והמחלוקות כפי שעולות מכתבי הטענות שהוגשו בהליך, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ז, 14 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.