07 דצמבר 2016

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל

נציג ציבור (עובדים) מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) מר מנחם הוכמן

החלטה

לבית הדין הוגשה בקשת המבקשת להכיר בחסינותה מפני תביעה נזיקית בהיותה עובדת ציבור. העירייה הצטרפה לבקשה בהתאם להוראות סעיף 7ג לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין"). המשיב 1, הוא התובע, מתנגד לבקשה.

רקע לבקשה

1. א. המבקשת מונתה ביום 06.01.08 לתפקיד 'ממלאת מקום מנהל מחלקת גבייה בעיריית אור יהודה'^[1].

ב. המשיב הוא סגן וממלא מקום ראשת עיריית אור יהודה, מחזיק תיק הגבייה בעירייה ומשמש יו"ר הוועדה להנחות בארנונה.

ג. ביום 01.02.16 נערכה ישיבה של 'ועדת ההנחות' במהלכה התגלעה מחלוקת בין המשיב למבקשת והתקיימו חילופי דברים סוערים.

ד. בישיבה השתתפו כעשרה משתתפים אשר היו עדים לעימות בין המבקשת למשיב.

ה. בעקבות ישיבה זו, ביום 14.02.16, שלחה המבקשת מכתב תלונה אל ראשת העיר. העתק המכתב נשלח גם אל מבקר המדינה, בעלי תפקידים במשרד הפנים ובעלי תפקידים בעירייה^[2].

ו. מנכ"ל העירייה ערך בירור בנושא, קיים שיחה שתועדה בפרוטוקול עם המבקשת ביום 01.03.2016 ושלח מסקנותיו אל ראשת העירייה ביום 08.03.2016^[3].

ז. בעקבות הדברים הגיש המשיב 1 תביעת לשון הרע כנגד המבקשת בבית משפט השלום בתל אביב ((ת"א) 12329-05-16). ההליך הועבר לבית הדין לעבודה בהעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום^[4].

ח. המבקשת הגישה בקשה להכיר בחסינותה כעובדת ציבור.

ט. היועצת המשפטית, שהשתתפה בישיבה הנ"ל, התייעצה עם עו"ד נתן בביוף, סגן היועץ המשפטי במשרד הפנים. לאחר שקיבלה תשובתו לפנייתה הוגשה עמדת העירייה התומכת בבקשת המבקשת.

דיון והכרעה

2. תיקון 10 לפקודת הנזיקין אשר פורסם ביום 10.08.2005 ונכנס לתוקפו ביום 10.02.2006, הרחיב את היקף חסינותם של עובדי ציבור בנזיקין. הוראות החוק הרלוונטיות לעניננו מופיעות בסעיף 7 לפקודה:

"7 א(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שנעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

3. סוגיית חסינותם של עובדי ציבור, לאחר תיקון 10 לפקודה, נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת פלקסר^[5]. נפסק כי המחוקק קבע מסלול דיוני מפורט וייחודי לבירור חסינותם של עובדי ציבור, להבדיל מבירור חסינות והגנות אחרות בפקודה. עוד נפסק כי ברירת המחדל היא הגשת התביעה כנגד הרשות ורק בהתקיים תנאים חריגים ניתן לתבוע את עובד הציבור.

"עם כניסת התיקון לתוקפו ניטלה, אפוא, מידי התובע הזכות לבחור אם לתבוע את הרשות או את העובד או את שניהם גם יחד בגין עוולה שביצע כלפיו עובד ציבור במסגרת מילוי תפקידו, ונקבע בתיקון ובתקנות שהותקנו מכוחו מסלול מפורט אשר רק בהתקיים התנאים והקריטריונים שנקבעו בו ניתן יהיה להותיר על כנה ולנהל תביעה נזיקית נגד עובד הציבור"^[6].

4. כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, להבדיל מהמדינה, מוסדרים הדברים כך שבית הדין הוא שיקבע האם מתקיימים תנאי החסינות:

"7ג(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.

(ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר".

וכפי שנקבע בעניין פלקסר שהוזכר:

"ככל שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי הרשות הציבורית והתובע אינו מתנגד לה, כי אז מדובר בהחלטה פשוטה יחסית הנסמכת בעיקרה על נכונותה של הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק ועל הסכמת הצדדים. כמו כן דומה כי גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה. גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה".

מן הכלל אל הפרט

5. בענייננו המבקשת הגישה בקשתה לחסינות והמשיבה 2 תומכת בבקשה. המשיב 1 מתנגד לבקשה והעלה מספר טעמים להתנגדותו. להלן נדון בטעמים לגופם.

6. המבקשת איננה עובדת ציבור - לטענת המשיב, המבקשת אינה זכאית להגנה שכין אין היא "עובדת ציבור" משום שהיא סגנית מנהלת מחלקה^[7]. המשיב מעלה טענות בנוגע לתקינות מינויה של המבקשת לתפקיד ממלאת מקום מנהל מחלקת הגבייה^[8]. אין זה המקום לברר טענות אלה וממילא לא נקבע כי עובד ציבור הוא רק מנהל מחלקה.

לשון הפקודה ברורה: "'עובד ציבור' הוא עובד מדינה או עובד רשות ציבורית לפי העניין" "'רשות ציבורית' היא רשות מקומית וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת".

הפקודה אינה מתייחסת לתפקידו של עובד הציבור לו מוענקת החסינות. המבקשת היא עובדת הרשות המקומית וככזו היא עובדת ציבור כהגדרתה בסעיף 7 לפקודה.

7. הרשות אינה תומכת בבקשה - לטענת המשיב חוות הדעת הוגשה בניגוד לעמדת מנכ"ל העירייה^[9]. כך נכתב בהודעת הדואר האלקטרוני של מנכ"ל העיריה:^[10] " לא נדרשתי לנושא ולא נשאלתי בנושא, כך שהעמדה שהציגה שלומית אינה מבוססת על חוות דעתי". טענה זו של המשיב דינה להידחות. ראשית, הבקשה הוגשה על ידי עו"ד מהלשכה המשפטית וצורף לה תצהיר היועצת המשפטית. שנית, בענייננו הודעת הדואר האלקטרוני של המנכ"ל אינה מעידה על התנגדות אלא על העדר עמדה בשאלה.

טענה נוספת של המשיב היא כי עמדת היועצת המשפטית מנוגדת לעמדת ראשת העיריה. עוד לטענתו היועצת המשפטית אינה רשאית לתת חוות דעתה בנסיבות המקרה; היועצת המשפטית היא גורם פנימי תלוי ובעל עניין; היא "קרובה מידי לאירועים" ועמדתה עומדת בסתירה לעמדת ראשת העיר בסוגיה.

8. גם טענה זו דינה להדחות. ראשת העיר ביקשה את עמדת היועצת המשפטית בסוגיית החסינות, היועצת שלחה לראשת העיר הסבר על נושא חסינות עובדי ציבור עוד בטרם הוגשה בקשה לבית הדין. לפיכך, מכתבה של ראשת העיר אל היועצת המשפטית מיום 22.05.2016 איננו בגדר הבעת עמדה כי אם בירור השאלה.

9. הוראת סעיף 8 תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 קובעת:

"בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית; אישור היועץ המשפטי יצורף לבקשה"^[11].

מלשון התקנות עולה כי היועצת המשפטית היא הגורם הנותן את אישורו לבקשה. הבקשה בעניינו הוגשה על ידי עו"ד שירה פרידן מהלשכה המשפטית בעיריה וכותרתה "עמדת עירית אור יהודה לבקשה למתן חסינות...". לבקשה צורף תצהיר עו"ד שלומית שפינדל, המכהנת כיועצת המשפטית של העיריה.

10. המשיב פנה אל היועצת המשפטית במכתב עוד קודם להגשת עמדתה בתיק. לשיטתו אין היא רשאית לכתוב חוות דעת משום שהשתתפה בישיבה בה התעמתו המשיב והמבקשת. היועצת המשפטית פנתה במייל מיום 08.06.2016 לעו"ד נתן בביוף סגן היועץ המשפטי במשרד הפנים בבקשה למנות יועץ משפטי מרשות אחרת בשל טענותיו של המשיב בדבר קרבתה למחלוקת. עו"ד בביוף השיב במייל מיום 08.06.2016 את הדברים הבאים:

"אנו לא אישרנו יועץ משפטי מרשות אחרת אלא במקרה בו היועץ המשפטי עצמו נתבע בעצמו או שרמת מעורבותו היא ברמה הגבוהה ביותר, כך שתפס צד מובהק (מוכח) באותו עניין. אי מעורבות ושמירה על מעמד אובייקטיבי אינה עילה לכך. על יועמ"ש הרשות לחוות דעתו בקשר לכך גם אם מדובר בשני אורגנים של הרשות המקומית עם כל אי הנוחת המובנית בכך. החריג הינו עו"ד מרשות אחרת" ^[12].

11. סיכומו של עניין, עמדת העיריה על פיה יש להעניק למבקשת חסינות, הוגשה על ידי הגורם המוסמך לעשות כן. משכך, ולאור שנפסק בפרשת פלקסר הנטל להוכיח כי אין הצדקה ליתן חסינות מונח על כפתי המשיב. נבחן האם עמד בנטל זה.

האם מעשי העובדת נעשו במסגרת עבודתה?

12. לטענת המשיב דברי התובעת, ולכל הפחות מכתב התלונה, לא נאמרו במסגרת תפקידה. לשיטתו, מאחר ולא מסרה ראיות לביסוס הטענות שנטענו במכתבה אין מדובר בפעולה במסגרת העבודה^[13]. התביעה, בעילת לשון הרע, מתבססת על שני אירועים, האחד חילופי דברים במהלך ישיבה שהתקיימה ביום 01.02.2016, והאחר מכתב התלונה ששלחה המבקשת ביום 14.02.2016, בעקבות אותה ישיבה.

13. בישיבה ובמכתב התנגדה המבקשת לעמדתו של המשיב בנוגע לפטור שניתן על ידי ועדת ההנחות למשפחה תושבת העיר, בנוסף העלתה טענות בדבר מינוי והשתתפות אנשים בוועדת ההנחות ובנוגע לדבריו של המשיב כנגדה במהלך הישיבה (ראה גם תצהיר היועצת המשפטית שהוגש בתמיכה לעמדת עירית אור יהודה לבקשה למתן חסינות) . אנו קובעים, לשם הכרעה בסוגיה שלפנינו, כי הדברים נאמרו במסגרת עבודתה של המבקשת. הטענות שהועלו במכתב נוגעות לעבודה ולאירועים שאירעו במסגרתה, גם הדברים שנאמרו לטענת המשיב במהלך הישיבה, נאמרו במהלך העבודה ועניינם מחלוקת מקצועית בין המבקשת והמשיב.

14. המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי הפעולות נעשו שלא במסגרת תפקידה של המבקשת. גם לא הוכח, אף לא בראשית ראיה, כי הפעולות נעשו "מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" , הטענות בנושא נטענו בכלליות ובלא ביסוס.

בקשת המשיב לקיים דיון בסוגית החסינות אליו יזומנו ראשת העירייה והמנכ"ל לעדות

15. הוראת החוק מחייבת את בית הדין לדון בבקשה לאלתר (סע' 7ג(ג) לפקודה). בפרשת פלקסר הנ"ל נפסק:

" ההיגיון שביסוד הוראות אלה המבקשות לסיים את בירור סוגיית החסינות בטרם יפנה בית המשפט לדון בתביעה לגופה ולהכריע בה, הינו ברור ופשוט. מי שהוקנתה לו בחוק חסינות מפני הליך משפטי (בין אם היא דיונית ובין אם היא מהותית), אינו צריך להיגרר לאורך כל ההליך כולו עד שתוכרע שאלת חסינותו ומן הראוי כי הדבר ייקבע ככל הניתן כבר בפתח הדיון. מהירות ההכרעה בשאלת החסינות, ויכולתה של המדינה או הרשות הציבורית לגרום לצירופה כנתבעת ולדחיית התביעה נגד העובד על הסף, מובילים לכך שבאותם המקרים אשר בהם העובד עומד בתנאי החסינות עשויה התביעה נגדו להידחות סמוך מאוד למועד הגשתה ומבלי שהוא יידרש כלל לנקוט מצדו בהליך כלשהו לצורך כך"^[14].

16. לאור הדברים מצאנו שאין הצדקה לקיים דיון בהתנגדותו של המשיב לחסינות^[15], וגם לא לדחות את ההחלטה עד לתום פרשת הראיות^[16]. מטרת ההוראה לדון בבקשה לאלתר היא לחסוך מעובד הציבור את הצורך לנהל הליכים משפטיים. הזמנת הצדדים לדיון בבקשה על מנת שהמשיב יזמן אליו את מנכ"ל העיריה וראשת העיר (ס' 15 לבקשה) חוטאת לתכלית זו. נזכיר כי החסינות המוקנית לעובד הציבור על פי סעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית, פירוש הדבר שהניזוק אינו יכול להיפרע מידי עובד הציבור באופן אישי אך עומדת לו הזכות להיפרע בשל נזקיו הנטענים מן הרשות.

עוד נציין כי בבקשתו עותר המשיב 1 לקיים דיון על מנת שיזומנו אליו מנכ"ל העיריה וראשת העיר שיביעו בפני בית המשפט את עמדת העיריה כהוויתה (ס' 15 לתגובה). עוד ביום 29.916 הוגשה בקשת המשיב 1 בה התבקש בית הדין להורות ליועצת המשפטית לצרף את עמדת העיריה בכתובים על ידי מורשה מטעמה. בית הדין דחה בקשה זו וקבע כי ביום 11.9.16 הוגשה עמדת אור יהודה אליה צורף תצהיר היועצת המשפטית של העיריה.

17. לאור כל האמור, מצאנו לקבוע כי למבקשת חסינות כעובדת ציבור מפני התביעה הנזיקית כאן. תוצאת הדברים היא דחיית התביעה כנגד המבקשת, בהתאם להוראות סעיף 7ג(ב) לפקודה:

"קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב) בשינויים המחויבים..." [ההדגשה הוספה].

סיכומו של דבר

18. התביעה נגד המבקשת, העובדת, נדחית בשל חסינותה כעובדת ציבור.

19. המשיב 1 ישא בהוצאות המבקשת בבקשה בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

ניתנה היום, ז' כסלו תשע"ז, (07 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. תצהיר המבקשת סע' 16-17. ↑

2. מכתב התלונה, נספח 3 לבקשה. ↑

3. נספחים 6 ו-7 לבקשה. ↑

4. החלטה מיום 06.06.2016. ↑

5. רע"א (עליון) 775/11 פלקסר נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, מיום 11.08.2014 בהרכב מורחב של שבעה שופטים (להלן: "פסק דין פלקסר"). ↑

6. פיסקה 22 לפסק דין פלקסר. ↑

7. כתב תגובה לבקשה להכרה במבקשת כעובדת ציבור, סעיף 13. ↑

8. תגובת המשיב והתנגדות לבקשה להכרה בחסינות, סעיפים 25-28, סע' 95. ↑

9. כתב תגובה לבקשה להכרה בנתבעת כעובדת ציבור מיום 02.11.2016 סעיף 2-3. ↑

10. נספח לכתב תגובה לבקשה להכרה בנתבעת כעובדת ציבור. ↑

11. נספח א לעמדת העירייה. ↑

12. נספח ד' לעמדת העירייה. ↑

13. תגובת המשיב והתנגדות לבקשה להכרה בחסינות, סעיפים 20-21, 24. ↑

14. פיסקה 25 לפסק דין פלקסר. ↑

15. כתב תגובה לבקשה להכרה בנתבעת כעובדת ציבור מיום 02.11.2016 סעיף 6. ↑

16. כתב תגובה לבקשה להכרה בנתבעת כעובדת ציבור מיום 02.11.2016 סעיף 14. ↑