בפני בקשה לביטול פסק דין בפעם השנייה.

התביעה מתנגדת לבקשה ובצדק.

בהחלטות קודמות (9.1.17, 9.2.17, 12.2.17) התייחס בית המשפט בביקורת להתנהלות ב"כ המבקש.

הבקשה שבפניי הינה המשך ישיר לקו התנהלותו של ב"כ המבקש. לטענת הסנגור במהלך נסיעתו לבית המשפט חש ברע. על ב"כ המבקש היה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותו על מנת ליידע את בית המשפט על מצבו ולא להעמידו בפני עובדה מוגמרת בדמות אי התייצבות, דווקא לאור השתלשלות העניינים בתיק.

על ב"כ המבקש היה לדאוג לכל הפחות להתייצבותו של הנאשם ו/או ב"כ מטעמו ולעדכן את בית המשפט וב"כ המאשימה על מצבו.

הבקשה עצמה הוגשה שלושה ימים לאחר קיום הדיון בהעדר. לבקשה צורף אישור מחלה שהוצא יום אחרי מועד הדיון ואינו מופנה למוסדות משפטיים.

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מאופיין בתכליות של יעילות וסופיות הדיון, זכותו של המבקש ליומו בבית המשפט איננה אבסולוטית (עיין: רע"פ 3910/11 סימון ספיאשוילי נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 30.5.11)

יומנו של בית המשפט עמוס לעייפה. התנהלות מעין זו אשר יש בה כדי לפגום בניהול יומן יעיל וזלזול בזמנו של בית המשפט תאיין סעיף 240 מתוכנו.

בית המשפט העליון כבר קבע כי אין באישור מחלה שנשלח יומיים לאחר מועד הדיון לרפא את אי ההתייצבות [ רע"פ 2282/07 דניאל דגן נ' מ"י, כב' הש' ס. ג'ובראן (14.3.07), רע"פ 7122/07 טהא חיר נ' מ"י, כב' הש' ס. ג'ובראן (15.1.08)].

למבקש ניתנה הזדמנות בעבר, כשפסק הדין המקורי שניתן בהעדר בוטל ומשבחר הוא ו/או ב"כ שלא להתייצב לדיון שנקבע לאחר הבטול , אין הצדקה לבטל פסק הדין הנוסף שניתן בהעדר, כדין.

העונש שהוטל הולם את העבירה ואינו חורג מפסילת המינימום הקבועה בחוק.

יצוין, כי בניגוד לטענת ב"כ המבקש בסעיף 14 לבקשה, הפסילה המנהלית נוכתה.

אין עיוות דין.

חסד נעשה עם ב"כ המבקש משלא מוטלות עליו הוצאות נוספות בגין הגשת בקשה זו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ז, 15 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.