1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 28.12.2015, בין כלי רכב, מ"ר 30-103-23 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 80-211-25, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1, ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אך המחלוקת היא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, העידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעת שישבה לצדו של הנהג ברכב התובעת.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת הנתמכת בידי העדה שישבה לצדו, ואף מקבלת חיזוק מגרסתו של נהג רכב הנתבעים, על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים שהייתה ספקולטיבית גרידא.

עדי התובעת העידו כי רכבם הועמד במקביל למדרכה, באופן שאינו בולט לכביש. נהג רכב הנתבעים אישר זאת בעדותו.

משכך, אין חולק כי רכב התובעת הועמד כדין מבלי להפריע לתנועה עובר לתאונה.

עדי התובעת מתארים כי בעודם ברכב התובעת עסוקים בניירת, לפתע רכב הנתבעים פגע במראת צד שמאל של רכב התובעת ובכנף השמאלית.

נהג רכב הנתבעים מאשר את הפגיעה, ומאשר כי המראה הימינית שלו התקפלה כתוצאה מהמפגש בין הרכבים.

די בכך, כדי להגיע למסקנה כי מראות הרכבים נפגשו.

כמו כן, גרסתו של נהג רכב הנתבעים הייתה לא אחרת מאשר ספקולטיבית, באשר הוא העיד כי לא ראה את התאונה אלא רק מניח כי התאונה ארעה בשל יציאתו של רכב התובעת מהחניה במקביל למדרכה.

שוכנעתי כי בעת התאונה רכב התובעת עמד במקומו במקביל למדרכה כדין, לא חסם את נתיב נסיעתו של רכב הנתבעים, כך שלא מצאתי להטיל על נהג רכב התובעת כל אחריות או אשם תורם לקרות התאונה.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת, נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 3,082 ₪, בתוספת אגרת בית משפט ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העדים כפי שנפסק במהלך הדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ז, 24 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.