1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט הבכיר ג' נאסר) שניתן בת"א 18220-05-12 ביום 27.3.2016, ולפיו חויב המערער לשלם למשיבים סך 68,000 ₪ בשערוך מיום 6.7.2010 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.

מהות המחלוקת

2. התביעה אותה הגישו המשיבים כנגד המערער בפני בית משפט השלום בעכו עניינה הפרה יסודית של הסכם המכר שנכרת בין הצדדים ביום 6.7.2010, לפיו מכר המערער למשיבים דירת מגורים ברחוב חטיבת עציוני 29/5 בכרמיאל (להלן: "הדירה"). בתביעתם, טענו המשיבים כי כחודש לאחר עריכת ההסכם הנ"ל, נודע להם כי אחת המרפסות בדירה סופחה על ידי המערער ללא זכות, על אף שהיא מהווה חלק מהרכוש המשותף. לטענתם, אותה מרפסת הוצגה להם כחלק מהדירה והמערער אשר היה מודע לבניה הבלתי חוקית, בחר להסתיר מידע מהותי זה מפניהם. התנהלות זו וכן הפגמים והליקויים שנתגלו בדירה עולים כדי הפרה יסודית של ההסכם המזכה את המשיבים, לשיטתם, בפיצוי המוסכם העומד ע"ס 68,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

3. המערער מצדו טען כי בשום שלב, עובר לחתימת הסכם המכר, הוא לא הציג מצג שווא כאילו השטח המהווה המשך לרצפת חדר השינה, הינו חלק מהדירה או צמוד אליה וכי מדובר במרפסת במובן הרגיל של המלה. לדבריו, בעת הצגת הדירה למשיבים הוסבר להם כי מדובר בחלק מהרכוש המשותף אשר אינו מוצמד לדירה ואשר יכול לשמש את דיירי הבית לכל היותר לצרכי נוי, אך לא לשימוש רגיל של מרפסת. עוד הוסיף המערער כי חלון חדר השינה המאפשר גישה לאותו שטח, מופיע בתוכנית שאושרה בהיתר הבניה, להוציא הנמכה של כ- 20 ס"מ אותה בצע המערער לפני שנים רבות ולגביה לא היה מודע כי היא מחייבת קבלת היתר.

4. במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני בית משפט קמא העיד מטעם המשיבים עד יחיד, השמאי מר בניטה (להלן: "השמאי"), אשר הגיש חוות דעת שמאית לגבי ההפרש בין שווי הדירה כשהיא בת שתי מרפסות לעומת דירה זהה עם מרפסת אחת בלבד. מטעם המערער העידה מתווכת הנדל"ן גב' ברויטמן (להלן: "המתווכת"). לאחר שמיעת עדותם של שני העדים הנ"ל הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יוגשו סיכומים בכתב על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט והמחלוקת תוכרע בפסק דין מנומק.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה לא היה מודע לצורך בקבלת היתר בניה לביצוע השינוי הזניח שעשה בחלון חדר השינה. נקבע כי המערער לא הוכיח כי ביצע את ההליך החוקי הדרוש על מנת להוציא את אותו שטח מגדר הרכוש המשותף ולהצמידו לדירתו, אלא השתלט על שטח התוספת, ריצף אותו, פתח גישה אליו מחדר השינה ולמעשה סיפח אותו לדירתו.

בית משפט קמא קבע כי הוכח בפניו שעובר לחתימת ההסכם, הציג המערער את הדירה למשיבים כדירה עם שתי מרפסות, על אף שהמשטח המצוי בהמשך לחדר השינה הנו בגדר רכוש משותף עליו השתלט המערער שלא כדין. עוד נקבע כי בסמוך לאחר הסכם המכר ניסה המערער להכשיר את עבודות הבניה שביצע, הקשורות לאותה תוספת, עובדה שאינה מתיישבת עם טענתו כי הבהיר למשיבים עובר לחתימת ההסכם כי אותו משטח אינו חלק מהדירה.

בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה המשיבים קשורים להצהרתם בהסכם כי בדקו את הדירה ואת מצבה התכנוני בקבעו כי הצהרה זו נעשתה לאחר שהדירה הוצגה להם ככוללת שתי מרפסות. עוד הוסיף בית משפט קמא כי בהסכם נקבע כי הצהרה זו של המשיבים כפופה לנכונות הצהרתו של המוכר (המערער) והמשיבים היו רשאים להסתמך על אמיתותה של אותה הצהרה.

בהתייחס לשאלה באם מדובר בהפרה יסודית של הסכם המכר אם לאו, קבע בית משפט קמא כי אכן מדובר בהפרה יסודית. נקבע כי אמנם לא הוכח בראיות שהמשיבים חיפשו לרכוש דווקא דירה בעלת שתי מרפסות, וכי אלמלא כן לא היו רוכשים את הדירה מלכתחילה, אך יחד עם זאת, המצג לפיו לדירה שתי מרפסות הנו נתון ושיקול רלבנטי לגיבוש ההחלטה בדבר רכישת הדירה. עוד נקבע כי הסתרת הנתון לפיו מדובר בתוספת המהווה חלק מהרכוש המשותף ואי גילוי היקף העבודה שנעשתה על ידי המערער לפתיחת הגישה לאותה תוספת, עלולים היו לחשוף את המשיבים לתביעה מצד דיירי הבית כולל דרישה להשבת המצב לקדמותו וכן לדרישות מצד הרשות המקומית שעניינם הכשרת אותה תוספת או לחילופין החזרת המצב לקדמותו. נקבע כי מדובר בנתון מהותי שמחובת המערער היה לגלותו מראש ולו מבחינת ההגינות הבסיסית והאופן שבו יש לנהל מו"מ בעניינים דומים.

לאחר שקבע כי המערער הפר את ההסכם הפרה יסודית, חייב בית משפט קמא את המערער במלוא הפיצוי המוסכם בשיעור 10% משווי הדירה תוך שקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי מדובר בפיצוי מופרז שאינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת ההסכם.

טענות הצדדים בערעור

6. לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקבעו כי נערך מצג בפני המשיבים לפיו כוללת הדירה שתי מרפסות, כאשר נסח הרישום, אשר שימש בסיס לעריכת ההסכם, מצביע מפורשות על הצמדה של מרפסת אחת בלבד. המשיבים היו מיוצגים על ידי עו"ד בשלב המו"מ והם נדרשו למשכנתא לצורך מימון הרכישה, ובמסגרת זו הזמינו שמאות אשר סביר כי הצביעה על כך שלדירה מרפסת אחת בלבד. עוד הוסיף המערער וטען כי העובדה שמדובר במשטח הנעדר מעקה אלא שפה בגובה של כ- 20 ס"מ כשהוא מצוי בקומה השלישית, אמור היה לעורר את חשדם של המשיבים לגבי צורתה "הלא תיקנית" של המרפסת.

בנוסף, טען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר לא קבע כי יש לקבל את סעיף הפטור הקובע כי המשיבים רוכשים את הדירה כפי שהיא. כמו כן, שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי מדובר בהפרה יסודית. לדברי המערער, לא עלה בידי המשיבים להוכיח מצג שווא כלשהו ושגה בית משפט קמא בקבלת טענותיהם בנקודה זו. בהקשר לכך נטען כי המתווכת שהציגה את הדירה בפני המשיבים הוזמנה להעיד מטעם המערער, ובעדותה תמכה דווקא בטענה כי לא זו בלבד שלמערער לא היתה אפשרות להטעות את המשיבים באשר הוא לא הציג להם את הדירה, אלא שהיא עצמה הציגה את הדירה כפי שהיא ללא כל הצהרות.

לחילופין טען המערער כי היה על בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם וזאת מכוח הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש"ל – 1970. זאת משום שאף לפי המומחה מטעם המשיבים עולה כי מחיר הדירה, עם או בלי מרפסת אחת, היה בטווח השווי של הערכת הדירה. מכאן שלא נגרם למשיבים כל נזק אותו ניתן היה לצפות, ובגינו הם זכאים לפיצוי המוסכם במלואו.

7. המשיבים בקשו לדחות את הערעור בציינם כי שתי שאלות עמדו להכרעת בית משפט קמא – האם עובר לחתימת הסכם המכר הציג המערער את הדירה למשיבים כדירה הכוללת שתי מרפסות והאם מדובר בהפרה יסודית ואם כן מהו הפיצוי המגיע למשיבים.

בהתייחס לשאלה הראשונה טענו המשיבים כי עדותה של המתווכת שהוזמנה להעיד מטעם המערער חזקה את גרסתם לפיה הוצגה הדירה כדירה הכוללת שתי מרפסות. המשיבים בקשו לדחות את טענת המערער לפיה הוא לא היה מודע לצורך בהוצאת היתר לפתח הגישה שפתח. נטען כי מעשיו של המערער עומדים בסתירה להצהרתו בהסכם המכר לפיה הדירה נבנתה בהתאם להיתר הבניה שניתן וכי לא נבנו תוספות ללא אישור או היתר כדין. העובדה שהמערער בחר לרצף את אותו משטח מכספו מלמדת כי התייחס אליו כמרפסת פרטית לכל דבר ועניין. המשיבים הוסיפו וטענו כי המערער הפר את הסכם המכר בשני מובנים – בכך שהפר הצהרתו לפיה נבנתה הדירה על פי ההיתר שניתן כדין וכי לא נעשו בה כל תוספות ללא אישור וכן בכך שהציג בפני המשיבים מצג שווא לפיו מדובר בדרה הכוללת שתי מרפסות.

דיון והכרעה

8. אחת המחלוקות העיקריות שעמדו להכרעה בפני בית משפט קמא נגעה לשאלת המצג שהוצג על ידי המערער. לטענת המשיבים הדירה הוצגה להם על ידי המערער כדירה הכוללת שתי מרפסות (ראו סעיף 24 לתצהיר המשיב 1). לעומת זאת המשיב טען כי הדירה הוצגה למשיבים באמצעות המתווכת וכי הוא עצמו לא הציג את הדירה כבעלת שתי מרפסות לא בכתב בפרסום ולא בעל פה. מדובר בטענות עובדתיות העומדת בסתירה חזיתית האחת לשניה. הנטל להוכחת הטענה בדבר מצג שקרי, אותה העלו המשיבים, רובץ לפתחם בהיותם התובעים בבית משפט קמא. תחת להוכיח תביעתם בראיות כמתחייב, הסכימו המשיבים למתווה דיוני לפיו לא ייחקרו העדים למעט השמאי מטעמם והמתווכת שהוזמנה על ידי המערער.

9. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי עדותה של המתווכת תומכת בגרסת המשיבים לעניין המצג שהוצג להם על ידי המערער. לא מצאתי יסוד לקביעה זו. המתווכת העידה אמנם כי הדירה כללה, בין היתר, שלושה חדרי שינה ושתי מרפסות, וכי היא הבינה שהמשטח נשוא הדיון מהווה מרפסת לכל דבר ועניין, אך לצד זאת ציינה כי היא לא הצהירה על כך שבדירה יש שתי מרפסות (עמ' 10 שורה 22 לפרוטוקול). המתווכת חזרה על כך גם בחקירתה הנגדית כשנשאלה אם הציגה את הדירה למשיבה ככזו הכוללת שתי מרפסות והשיבה "לא אמרתי בפרוש. אמרתי שזה הבית וזה מה שיש" (עמ' 11 שורה 14 לפרוטוקול).

10. הואיל והנטל להוכחת טענת המצג מוטל היה על המשיבים בהיותם התובעים שחובת ההוכחה מוטלת עליהם, והואיל והעדה היחידה שהעידה בפני בית משפט קמא היתה המתווכת שלא אוששה טענות המשיבים, לא היה מקום לקביעה כי הוכח שעובר לחתימת ההסכם הציג המערער למשיבים את הדירה ככוללת שתי מרפסות. קביעת בית משפט קמא בעניין זה שגויה ואינה יכולה לעמוד.

11. אולם גם לו היה נקבע כי המערער הציג את הדירה ככוללת שתי מרפסות לא היה בכך כדי להוביל למסקנה כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם המכר, המזכה את המשיבים בפיצוי המוסכם אותו פסק בית משפט קמא. במה דברים אמורים?

בפסק דינו חייב בית משפט קמא את המערער לשלם למשיבים את הפיצוי המוסכם בסך 68,000 ₪ בהסתמך על סעיף 12 להסכם המכר המורה כי צד אשר הפר את ההסכם הפרה יסודית ישלם לצד הנפגע סך של 68,000 ₪ כפיצוי קבוע, מוסכם ומוערך מראש.

עיון בלשון ההסכם מגלה כי אין בו כל התייחסות להתחייבויות שהפרתן תחשב כהפרה יסודית. מכאן שאין לנו אלא לפנות להוראות סעיף 6 רישא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש"ל – 1970 הקובע כי "לעניין סימן זה 'הפרה יסודית' – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".

12. לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית משפט קמא כממצא עובדתי כי לא הוכח בראיות מספיקות כי המשיבים חיפשו לרכוש דירה בעלת שתי מרפסות בלבד וכי אלמלא כן לא היו רוכשים את דירת המערער מלכתחילה. זוהי קביעה עובדתית שאין עליה חולק שכן המשיבים לא השיגו עליה. משקבע בית משפט קמא כי לא הוכח שאלמלא אותה מרפסת נשוא הדיון לא היו המשיבים מתקשרים בהסכם המכר, לא ברור כיצד קבע באותה נשימה כי מדובר בהפרה יסודית. לא זו בלבד שהמשיבים לא הוכיחו כי אלמלא אותה מרפסת לא היו מתקשרים בהסכם המכר אלא שלא הוצגה מטעמם כל תשתית ראייתית שתוביל למסקנה כי אדם סביר לא היה מתקשר באותן נסיבות בהסכם. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המצג לפיו לדירה הנמכרת שתי מרפסות, הנו נתון ושיקול רלוונטי לגיבוש ההחלטה בדבר רכישת הדירה. גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי אלמלא מדובר היה בדירה בעלת שתי מרפסות לא היו המשיבים, כמו כל אדם סביר במקומם, רוכשים את הדירה. נוכח הדברים האלה לא היה כל מקום לקביעה כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם המזכה את המשיבים בפיצוי המוסכם. די היה בכך כדי להוביל לדחיית תביעת המשיבים לפיצוי המוסכם.

13. האם מדובר בהפרה שאינה הפרה יסודית המזכה את המשיבים בפיצוי בגין נזקיהם. בסעיף 2(ב) להסכם המכר הצהיר המוכר (המערער) והתחייב כי למיטב ידיעתו והבנתו הנכס נבנה בהתאם לתוכניות אשר הוגשו לרשות המקומית וכי לא נבנו תוספות בניה ללא אישור ו/או היתר בניה וכי לא תלוי ועומד צו שיפוטי כלשהו או צו הריסה על הנכס ו/או חלק ממנו.

בית משפט קמא קבע כממצא כי הוא דוחה את טענת המערער לפיה לא היה מודע לכך שפתיחת הדלת למשטח הצמוד לחדר השינה, מחייבת קבלת היתר רשויות התכנון. משכך, נקבע כי הוא הפר את התחייבותו דלעיל. קביעה זו מקובלת עליי ואיני רואה להתערב בה ויש בה כדי ללמד כי המערער הפר את הסכם המכר, אף כי לא מדובר בהפרה יסודית.

14. זאת ועוד, דומה כי בניהול המו"מ נהג המערער במשיבים בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת שעה שלא דאג ליידע את המשיבים באופן אקטיבי על אודות העובדה שמדובר בתוספת בניה שאינה מהווה חלק מהרכוש המשותף. גם אם לא הוצג על ידו מצד שווא, כפי שקבעתי לעיל, הרי שהיה עליו להביא לידיעת המשיבים את העובדות לאשורן ואין די בשתיקתו בעניין זה. שומה היה עליו להסביר למשיבים כי התוספת הצמודה לחדר השינה אינה מהווה מרפסת ואינה חלק מהרכוש הצמוד לדירה. התנהלותו ושתיקתו מהווה ניהול משא ומתן שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב במשמעות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.

הנה כי כן יוצא שהמערער הפר את הסכם המכר ונהג בניהול המשא ומתן לקראת כריתתו שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב. די בכך על מנת לזכות את המשיבים בפיצויים.

15. המשיבים הציגו חוות דעת שמאית לפיה מחיר הדירה הנדונה במצבה ככוללת שתי מרפסות הנו 680,000 ₪ כפי מחירה בהסכם המכר ואילו מחיר הדירה ככוללת מרפסת אחת בלבד עומד על 654,000 ₪. משמע שהנזק שנגרם למשיבים – לשיטתם - בגין הפרת ההסכם על ידי המערער בסוגיית המרפסת הנו בסך 26,000 ₪ לכל היותר. אלא שהמשיבים אינם זכאים לפיצוי בגין מלוא הפיצוי וזאת על שום שסעיף 2(ג) להסכם. בסעיף זה הצהירו המשיבים כי בדקו בעצמם ו/או ע"י אנשי מקצוע מטעמם את הדירה ואת מצבה הפיזי, המשפטי, התכנוני ומכל בחינה אחרת שעשויה להשפיע על הרכישה וכי מצאו את הדירה במצבה מתאימה לצרכיהם ולמטרותיהם והם מוותרים על כל טענה של אי התאמה ו/או פגם בקשר למצב הדירה ומקבלים אותה במצבה "as is" בכפוף לנכונות הצהרות המוכר, למעט בלאי סביר. הואיל וקבעתי לעיל כי המערער לא הצהיר דבר וחצי דבר לגבי העובדה כי מדובר בדירה הכוללת שתי מרפסות, עומדת הצהרת המשיבים לפיה בדקו את מצבה המשפטי והתכנוני של הדירה וכי זו לשביעות רצונם, על מכונה. לטעמי יש בכך כדי להוביל להקטנת הנזק מכוח דוקטרינת האשם התורם החוזי. בע"א 7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המהנדסים בע"מ (22.7.2015) עמד בית המשפט על האופן בו תחול דוקטרינה זו בקבעו:

"חובת הצדדים לשתף פעולה ביניהם היא אחד הפנים של חובת תום הלב, והיא נחשבת כמקרה "קלאסי" בו ניתן להחיל את תורת האשם התורם בדיני החוזים (ראו אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 166 (1997) (להלן: פורת)). עקרון האשם התורם בדיני החוזים קיבל הכרה במשפטנו בפסק דינו של הנשיא שמגר בעניין Eximin (ע"א 3912/90 Eximin S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 88 (1993) (להלן: עניין Eximin)), שם הצביע הנשיא שמגר על שלוש דרכים אפשריות לחלוקת האחריות בין הצדדים: לפי מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים; לפי השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק; לפי שילוב מידת חוסר תום הלב והתרומה הסיבתית לנזק (ראו גם פורת בעמ' 265-261; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 384-378 (2009)).

ודוק: הגנת "האשם התורם", בדומה לאחותה הגנת "הקטנת הנזק" (על ההבדלים הקיימים ביניהן), הן מעצם טיבן טענות הגנה העומדות לרשותו של המפר-המזיק-הנתבע נגד התובע. דהיינו, ככלל, על המזיק-הנתבע לפצות את התובע-הנפגע בגין כלל נזקיו, אולם אם יעלה בידו להוכיח קיומו של אשם תורם מצד הנפגע או להראות כי לא הקטין את נזקו – בית המשפט יתחשב בכך ויפחית את שיעור הפיצוי בהתאם. כך, סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) בו מעוגן עקרון האשם התורם, מאפשר התחשבות במידת אשמו של התובע-הניזוק (וראו סעיף 68(א) סיפא הקובע כי אין בכך כדי להכשיל הגנה הנובעת מחוזה). בדומה, סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971 קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין" (עוד על היחס בין שתי ההגנות ראו יהודה אדר "הקטנת הנזק ואשם תורם – הילכו שניים יחדיו? משפט ועסקים י 381 (התשס"ט) (להלן: אדר))".

16. בענייננו, אני סבור כי חלוקת החבות בין שני הצדדים להסכם תוביל למסקנה כי יש לחייב את המשיבים באשם תורם בשיעור העומד על מחצית נזקיהם. זאת לא רק משום הצהרתם כי בדקו את המצב התכנוני והמשפטי של הדירה אלא משום שבנסח הרישום של הדירה מצוין במפורש כי לדירה צמודה מרפסת לא מקורה בשטח 14.90 מ"ר וחניה. מנתון זה יכלו המשיבים להסיק על נקלה כי לדירה אותה הם מתכוונים לרכוש מוצמדת מרפסת אחת בלבד. לכל הפחות היה בנתון זה די כדי להדליק נורה אדומה בפניהם. הימנעותם מלבדוק את המצב לאשורו כמו גם הצהרתם כי בדקו את המצב התכנוני והמשפטי של הדירה ומצאו אותו לשביעות רצונם מובילים למסקנה כי ראוי לייחס להם אשם תורם חוזי בשיעור 50%.

הואיל והפיצוי המגיע למשיבים בגין מלוא הנזק, בהתאם לחוות דעתו של השמאי מטעמם, עומד על סך 26,000 ₪, ונוכח שיעור האשם התורם שנקבע לעיל, זכאים המשיבים לכל היותר לפיצוי בסך 13,000 ₪.

17. בשולי פסק דינו ציין בית משפט קמא כי המשיבים העלו בתביעתם טענות נוספות הקשורות לליקויים ופגמים שנתגלו בדירה לאחר קבלת החזקה בה לידיהם, אולם מאחר וסכום הפיצוי שנפסק על ידו מהווה את שווי התביעה במלואה, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות המשיבים.

אני רואה להעיר לעניין זה, ולמעלה מן הצורך, כי גם לגופו של עניין היה מקום לדחות את טענות המשיבים בנוגע לליקויים ופגמים שנתגלו בדירה וזאת משום שלא הוצגה על ידם תשתית ראייתית ולו מינימאלית להוכחת טענותיהם לעניין זה. כפי שציינתי העד היחיד שהעיד מטעם המשיבים היה שמאי המקרקעין שלא התייחס בעדותו או בחוות דעתו לאותם ליקויים נטענים. בהעדר ראיות, ממילא היו טענות המשיבים לעניין זה נדחות אף לו נידונו לגופן.

18. סוף דבר, אני מקבל את הערעור ברובו וקובע כי תחת הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט קמא, על המערער לשלם למשיבים פיצוי בסך 13,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהמועד הקובע שצוין בחוות דעתו של השמאי בניטה – 27.1.2012 – ועד התשלום במלא בפועל. תחת סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנקבעו על ידי בית משפט קמא ישלם המערער למשיבים סך כולל של 2,000 ₪.

19. נוכח התוצאה, איני עושה צו להוצאות בערעור ולפיכך יישא כל צד בהוצאותיו.

20. הואיל וביני לביני שלם המערער למשיבים את מלוא הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא, יחזירו המשיבים את הסכום העודף, לאחר הפחתת הסכומים הנקובים בסעיף 18 דלעיל, לידי המערער באמצעות בא כוחו וזאת תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תחזיר למערער באמצעות בא כוחו את העירבון שהופקד על ידו.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, בהעדר הצדדים.