1. בראשית הדברים, אציין כי החלטתי להורות על ביטול כתב האישום, מחמת הגנה מן הצדק.

רקע עובדתי והתנהלות ההליך:

1. לפי לשון כתב האישום, מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 13(א)(1) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד 1984, השלכה של גזם ברשות הרבים, ביום 05.02.16 בשעה 14:07, ברחוב ברקן 48, בעיר יבנה. בהערות הפקח נכתב "הנ"ל השליך גזם לא ביום הפינוי, יום הפינוי ברחוב הוא יום ראשון, כמו כן הנ"ל חסם עם הגזם מעבר להולכי רגל". בגין האמור ניתן, ע"י הפקח מר אדוארד קצפוב (להלן: "הפקח") דו"ח המחייב את הנאשם תשלום קנס בסכום של 500 ₪.
2. הנאשם הגיש בקשה לביטול הקנס, אולם בקשתו נדחתה ע"י המאשימה. לפיכך, ביקש הנאשם להישפט ובהמשך לכך הוגש כתב האישום שלפניי.
3. בתשובתו לאישום, אישר הנאשם כי הוציא את הגזם כפי שנטען במועד ובמקום המצוינים בכתב האישום, אולם טען, כי הוא מתגורר ברחוב מזה 30 שנה, וכי לאורך כל השנים הוציא גזם באותו האופן ומעולם לא קיבל דו"ח על כך. לטענת הנאשם, הסיק מכך שהתנהלותו מקובלת על הרשות והסתמך על כך. עוד טען הנאשם, כי היות ויום פינוי הגזם ברחוב בו הוא מתגורר, הוא יום ראשון בשבוע, הרי שדרישת הרשות להוציא גזם ערב קודם, מאלצת אותו להוציא גזם במהלך יום שבת או בחשיכה עם צאת השבת, ועל כן ההוראה הינה מפלה אותו ביחס ליתר תושבי העיר וכן בלתי ניתנת ליישום.

מהלך התיק והעדויות שנשמעו

1. במסגרת פרשת התביעה נשמעה עדות הפקח והוגשו הראיות הבאות: תמונות ממועד מתן הדו"ח, שצולמו ע"י הפקח סומן ת/1; דו"ח הפעולה שנרשם ע"י הפקח במועד האירוע סומן ת/2.
2. במסגרת פרשת ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם וכן הוגשו הראיות הבאות: פניית הנאשם למאשימה בבקשה לבטל את הדו"ח סומן נ/1; תשובת היועצת המשפטית של המאשימה סומנה נ/2 פלט מאתר האינטרנט של המאשימה ביחס להוראות פינוי גזם סומן נ/3.

פרשת התביעה – עדות הפקח:

1. במסגרת הליך ההוכחות, העיד מטעם המאשימה הפקח, אשר מסר בעדותו, כי במועד המצוין בכתב האישום, במהלך משמרת יום שישי, סייר יחד עם פקח נוסף ברחוב ברקן ביבנה. במהלך הסיור, הבחין בגזם מחוץ לביתו של הנאשם. לדבריו, כמות הגזם הייתה גדולה והונחה באופן אשר חסם מעבר של הולכי רגל (ר' עמוד 3 לפרוטוקול שורה 18-19).
2. לאחר שצילם את תמונות הגזם המונח בכניסה לבית המצוי ברחוב ברקן 48 ביבנה ואשר סומנו כ ת/1, התדפק הפקח על דלתו של הנאשם, הזדהה בפניו ושאל לפשר הגזם המצוי בחוץ. משנענה הפקח ע"י הנאשם כי הגזם שייך לו הציג עצמו הפקח וביקש מהנאשם להזדהות, לאחר זיהוי הנאשם הגיש לו הפקח את הדו"ח בגין השלכת גזם. דו"ח פעולה נכתב ע"י הפקח מאותו המועד, הוגש סומן כ ת/2.
3. בעדותו, ציין הפקח כי קיבל הנחייה ממנהל אגף הפיקוח להפעיל מדיניות של אכיפה מוגברת בכל הקשור להוצאת גזם שלא ביום ההוצאה הקבוע. לדבריו, אודות מדיניות הגברת האכיפה הוצאו עלונים לתושבים, והנושא אף פורסם במקומונים.
4. בחקירתו הנגדית של הפקח ע"י הנאשם, נשאל הפקח האם ניתנה לנאשם הזדמנות לפנות את הגזם בטרם מתן הדו"ח, ולעניין זה השיב:

" את האמת אני לא זוכר מה ביקשתי ממך, לפנות או לא, אך אין קשר, העבירה נעשתה לפני, גם אם ביקשתי ממך לפנות או לא, אני לא זוכר, ואם ביקשתי ממך לפנות, כנראה היתה חסימה להולכי רגל. זה לא תנקה, ואז כאילו לא בוצעה עבירה. את הקנס אתה קיבלת."

(עמוד 4 לפרוטוקול שורה 5-7).

פרשת הגנה - עדות הנאשם:

1. בעדותו אישר הנאשם את העובדות שבבסיס כתב האישום, אך טען כי התנהלות העיריה בכל הקשור להגברת האכיפה בנושא פינוי גזם גרמה להכשלתו, וכך טען: "מזה 30 שנה אנו נוהגים כך ומעולם לא קיבלנו קנס או אזהרה או הערה לאופן שבו אני שם את הגזם" (עמוד 4 לפרוטוקול שורה 27-28). עוד טען נאשם, כי בפנייתו למאשימה לא התכוון להכחיש את עצם המעשה אלא לבקש להמיר את הדוח באזהרה "במכתב שלי, שעיקרו הוא, לא הכחשת המעשה או משהו בסגנון הזה אלא יותר בכיוון, אני לא פושע ולא עבריין ולא צריך קנסות מרתיעים. למיטב ידיעתי ואפילו ניסיוני האישי, העירייה נוהגת לתת התרעות בכל מיני מקרים" ( עמוד 5 לפרוטוקול שורה 1-3).
2. בהתייחסותו להנחיות המאשימה לתושביה, באתר האינטרנט שלה, כפי שהוצגו וסומנו כ נ/3, הפנה הנאשם ללשון ההנחיה אשר לא מציינת מהי השעה המוגדרת ערב הפינוי ומהו המקום לפינוי, לדבריו העדר הנחיות ברורות בנושא, משאיר את הבחירה לשיקול דעתם של התושבים. "מעולם לא נקבע שלט שמראה על המקום, על האופן, או איזה שהוא דבר מסוים שאפשר לבוא ולהגיד, אין שילוט כזה, וזה בעצם, הושאר לשיקול דעתם של התושבים"( עמוד 5 לפרוטוקול שורה 14-15).
3. זאת ועוד, שב הנאשם וטען כי הוצאת הגזם ערב לפני הפינוי אשר חל ביום שבת מחייבת הוצאת גזם בשעות החשיכה, בצאת השבת. בחקירתו הנגדית, בהתייחס לשאלת ב"כ המאשימה מדוע לא אפסן את הגזם בביתו והוציאה ביום הפינוי, השיב הנאשם "הסברתי את זה לאורך כל המשפט, שלהוציא גזם בלילה, בחשיכה, לא מקובל, לא נכון לעשות, אם אני חייב לעשות את זה בגלל הימים שקבעתם, אנו מופלה לרעה לעומת תושבים אחרים, ולכן אנו נוהגים, לא רק אני, אני נוהג במשך 30 שנה לפנות גזם ואשפה מסוג זה החוצה במהלך סוף השבוע" (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 29-31).

סיכומי הצדדים

1. בסיכומיה טענה המאשימה, כי שעה שהנאשם אישר את העובדות שבבסיס כתב האישום ובהינתן שמדובר בעבירה של "אחריות קפידה", הרי שיש להרשיעו. בהתייחס לטענת הנאשם כי מדובר בעניין עקרוני, וכי אין המאשימה יכולה לקבוע ימי פינוי פסולת (גזם) בימי א' בשבוע, השיבה המאשימה וטענה כי מדובר בטענות החותרות תחת ההליך הפלילי ומהוות ניסיון לתקוף החלטת רשות תקיפה עקיפה. זאת ועוד טענה המאשימה, כי הנאשם לא הוכיח טענתו לפיה מזה עשרות בשנים הוא נוהג להוציא את הגזם באותו האופן ולא תמך טענתו בראיה כלשהי ועל כן דינה של טענה זו להידחות. עוד נטען, כי בכל מקרה רשאית המאשימה לשנות את מדיניות האכיפה וכי הדבר פורסם והודע לציבור התושבים.
2. בסיכומיו, שב וטען הנאשם כי התנהלות המאשימה גרמה להכשלתו בביצוע עבירה, בכך שלמעלה מ- 30 שנה, ועד קרות האירוע נשוא כתב האישום, נהג להוציא מחצר ביתו גזם לפינוי במהלך סוף השבוע ומעולם לא קיבל קנס או אפילו אזהרה בנושא. בהתייחס לטענת המאשימה אודות הפצת עלונים ופרסום אודות אכיפת איסור הוצאת גזם ביום שישי טען הנאשם, כי אינו מכיר פרסום שכזה והוא לא הוכח ע"י המאשימה. במסגרת סיכומיו של הנאשם, עלתה לראשונה טענת הנאשם ביחס לסעיף העבירה המצוין בכתב האישום, ולפיה הסעיף המיוחס לו בוטל בשנת 2011 ועל כן אין לו כל תוקף. בהתייחס לקביעת הפקח, כי חסם עם הגזם את המעבר להולכי רגל, טען הנאשם כי אין כל הנחיה על המקום והאופן בו יש להניח את הגזם וכי אין דרישה שלא לחסום את המעבר להולכי רגל. לטענת הנאשם, בעצם מתן הדו"ח ע"י הפקח ללא דרישה בע"פ או בכתב לפנות את המפגע, ניתן להסיק כי מתן הקנס גובר בחשיבותו על רווחת התושבים. עוד, לטענת הנאשם המשמעות המעשית של קביעת יום א' כיום פינוי גזם ברחוב מגוריו, הינה דרישה להוצאת גזם במהלך השבת או רק בצאת השבת בשעות החשיכה, דבר אשר מפלה את התושבים לרעה ביחס לתושבים אחרים המתגוררים בעיר.

דיון והכרעה

1. כפי שפורט לעיל, אין חולק כי עובדתית הנאשם הוציא גזם מרשות היחיד לרשות הרבים במועד ובמקום המפורטים בכתב האישום.

עם זאת, העלה הנאשם מגוון טענות באשר למיוחס לו. במסגרת הכרעת הדין מצאתי להתרכז בשלוש הטענות המרכזיות שיפורטו להלן:

האחת – לשון כתב האישום וסעיף העבירה המיוחס לנאשם.

השניה – הפסול בדרישת הרשות להוצאת גזם ביום שבת.

השלישית – שינוי מדיניות האכיפה ע"י הרשות.

שלוש הטענות האמורות, הינן במהותן טענות של הגנה מן הצדק. הראשונה, טענה של פגם או פסול בכתב האישום לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982. שתי הטענות הנוספות נופלות בגדר סעיף הסל, 149(10) לחוק, "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

נוסח כתב האישום וסעיף העבירה המיוחס לנאשם – פגם או פסול בכתב האישום:

1. ראשית יובהר, שאף שהצדדים הקדישו את הדיון לטענות הנוגעות למועד הוצאת הגזם, הרי שלמעשה כלל לא יוחסה לנאשם עבירה של הוצאת גזם שלא במועד ההוצאה הקבוע ע"י הרשות לפי חוק העזר, אלא עבירה של השלכה של גזם ברשות הרבים. וכאמור לעיל, אין חולק שהנאשם השליך גזם במדרכה הסמוכה לביתו, שהיא רשות הרבים.
2. יחד עם זאת, עפ"י לשון כתב האישום, וכפי שפורט לעיל, מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 13(א)(1) לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד -1984. דא עקא, עיון בחוק, מעלה כי בהתאם לתיקון 20 משנת 2011 נמחק סעיף זה ועבירת השלכת הגזם הוטמעה בסעיף 13 (ב)(1) לחוק כמפורט:

13. (א)העושה אחד מאלה, דינו קנס, כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן – חוק העונשין), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד דינו כפל הקנס האמור:

(1) נמחקה.

...

...

(ב) העושה אחד מאלה, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם נעברה עבירה על ידי תאגיד דינו – כפל הקנס האמור:

(1)משליך פסולת או מלכלך את רשות הרבים בניגוד להוראות סעיף 2, למעט השלכת פסולת כאמור בסעיף קטן (ג);"

לשם השלמת התמונה יצוין, כי סעיף 2 לחוק קובע:

"2. לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטאות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".

1. עיננו הרואות, כי סעיף האישום שיוחס לנאשם בכתב האישום אינו קיים עוד. במובן זה, נפל "פגם או פסול" בכתב האישום, לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982. טענה זו, אף שהינה "טענה מקדמית", הועלתה ע"י הנאשם רק בשלב הסיכומים.
2. אמנם, נקבע כי טענה מקדמית יכול ותועלה בכל שלב שלאחר תחילת המשפט, אולם, טענה זו של פגם או פסול בכתב האישום, לא תועלה בשלב מאוחר של ההליך, אלא ברשות בית המשפט. ר' לעניין זה י.קדמי, על סדר הדין בפלילים (200), חלק שני, בעמ' 1236:

"אלו הן טענות פורמליסטיות בעיקרן – שקבלתן מותנית בדרך כלל בגרם "עיוות דין"; ועל כן משלא נטענו לפני הפתיחה בדיון הענייני, ראוי שהצגתן בשלב מאוחר יותר תהיה נתונה לפיקוחו של בית המשפט. על פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט קופץ ידו לעניין מתן רשות להעלאתן המאוחרת וזו תינתן – כאמור לעיל – רק במקום שסירוב עלול לגרום עיוות דין".

1. לאחר שמצאתי כי בנסיבות העניין, המדובר בפגם טכני, שלא קיפח בשום אופן את הגנתו של הנאשם שעה שהנאשם הציג טענות הגנה סדורות שיש בהן בכדי להתמודד לגופה עם העבירה של הוצאת גזם מרשות היחיד לרשות הרבים, לא מצאתי כי מתקיימים התנאים שבהם יאפשר בית המשפט העלאת טענה זו בשלב הסיכומים ועל כן, אני דוחה את הטענה.

סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית:

א. דרישת המאשימה להוצאת גזם בשבת:

1. כפי שצוין לעיל, למרות שלא יוחסה לנאשם עבירה של הוצאת גזם שלא ביום ההוצאה שנקבע ע"י הרשות, התמקדו טיעוני הצדדים בכך. העיסוק בעניין החל בהערת הפקח בדו"ח, לפיה "הנ"ל השליך גזם לא ביום הפינוי, יום הפינוי ברחוב הוא יום ראשון, כמו כן הנ"ל חסם עם הגזם מעבר להולכי רגל", ועבר לעדותו של הפקח אודות נסיבות מתן הדו"ח, ובהתאמה לטענות ההגנה של הנאשם. לצורך הדיון, ראיתי בהערתו של הפקח בדו"ח כציון נסיבות ביצוע העבירה בכתב האישום, הגם שכאמור יוחסה לנאשם עבירה שונה.
2. כזכור, טען הנאשם כי קביעת המאשימה את יום פינוי הגזם ביום ראשון ובהתאם את יום הוצאת הגזם ערב קודם, מחייבת אותו כתושב הרחוב להוציא גזם בשבת, מה שמפלה אותו ביחס ליתר תושבי העיר, ולחלופין – מחייבת אותו להוציא גזם במוצאי שבת בחשיכה, מה שהופך את הדרישה לבלתי ישימה, כטענתו.
3. לאחר ששקלתי את הדברים, החלטתי כי דינה של הטענה להידחות. איני מקבלת את הטענה, שהדרישה הינה בלתי ישימה. דבר לא מונע מן הנאשם לאגור את הגזם בחצר ביתו במהלך השבוע, או במהלכו של סוף השבוע, במקום קרוב ונגיש לשער החצר, ובצאת השבת להעבירו אל מחוץ לחצר הבית. שנית, ככל שבוחר הנאשם שלא להוציא את הגזם בשעות הערב והלילה, הרי שהוצאת הגזם אפשרית גם בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, לפני איסוף הגזם ע"י הרשות. זאת ועוד, יוזכר כי הדו"ח ניתן במהלך חודש פברואר, תקופה בה מונהג שעון חורף וממילא יורדת החשיכה בשעות אחר הצהריים המוקדמות. לפחות במובן זה, בנסיבות מתן הדו"ח, לא ניתן לומר שהנאשם הופלה ביחס ליתר תושבי העיר.
4. מן הנימוקים האמורים, לא מצאתי כי יש בטענה האמורה בכדי להקים לנאשם הגנה מן הצדק. יחד עם זאת, ראוי שהמאשימה תסב ליבה לטענות ותשקול הקביעה של יום א' בשבוע כיום איסוף ולחלופין תשקול הוספת יום ו' בשבוע כיום הוצאת גזם, וזאת במטרה להקל על תושביה, בפרט אלו הנמנים על המגזר הדתי (אף שבמקרה זה לא נטען כי הנאשם נמנה על מגזר זה).

ב. שינוי מדיניות ע"י הרשות:

1. כפי שפורט לעיל, הנאשם טען כי מזה 30 שנה שהוא מתגורר ברחוב ומדי כמה שבועות, נוהג להוציא הגזם במהלך סוף השבוע ולהניחו במדרכה באותו האופן ומעולם בעבר לא ניתן לו דו"ח על כך. עדותו של הנאשם מהימנה עליי. ראשית, הנאשם לא ביקש להרחיק עצמו מהמקרה והודה מלכתחילה ובפה מלא (כבר באוזני הפקח ולאחר מכן בערעור שהוגש לעירייה על הדו"ח ושוב בהקראת כתב האישום), כי הוציא בעצמו את הגזם לרשות הרבים. התרשמתי מכנות הפתעתו של הנאשם, מפעולת האכיפה שבוצעה ע"י הפקח. שנית, גרסתו של הנאשם קיבלה חיזוק משמעותי מעדות הפקח, אשר העיד בחקירתו הראשית אודות שינוי מדיניות שחל ברשות, ועל העובדה שקיבל הנחייה ממנהל אגף הפיקוח להפעיל מדיניות של אכיפה מוגברת, בכל הקשור להוצאת גזם. זאת ציין הפקח, כרקע למתן הדו"ח לנאשם. די באמור, בכדי לקבוע כי המאשימה ניהלה מדיניות של העדר אכיפה, בעבירה הרלוונטית, ברחוב מגוריו של הנאשם משך שנים ארוכות, אם לא עשרות בשנים.
2. אמנם, אין במדיניות של הרשות באכיפת החוק בעבר כדי להוות מחסום בביצוע פעולות אכיפה כיום (ר' רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, 18.03.02 (פורסם בנבו)), ואולם, יש לבחון בכל מקרה לאור נסיבותיו, את האינטרס הציבורי שבאכיפה אל מול עניינו של הנאשם, ולקבוע האם במכלול הנסיבות, אכיפת החוק כיום, הגשת כתב האישום והרשעת הנאשם עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כמשמעותו בסעיף 149(10)לחוק סדר הדין הפלילי.
3. במקרה זה, נטען כי התנהלות העירייה, והעדר אכיפה מצדה במשך עשרות שנים, יצרו מצג לפיו היא משלימה עם הוצאת הגזם ע"י הנאשם, במהלך סוף השבוע לרבות ביום שישי, ולאותו מקום במדרכה מול ביתו.
4. ברי, כי נקודת המוצא היא שלחוק יש לציית ולרשות המקומית מחויבות וסמכות לפעול לאכיפתו של החוק. יחד עם זאת לגורמי האכיפה שיקול דעת רחב בהפעלת סמכות האכיפה, לרבות קביעת מדיניות האכיפה, הצעדים הנדרשים לאכיפה וסדר העדיפויות ההולם, במסגרת משאביהם המוגבלים בהתאם, גם הביקורת השיפוטית מוגבלת, כיוון שאכיפה מושלמת אינה בת השגה (בג"צ 2407/10 רגבים נ' שר הביטחון [פורסם בנבו] ( 08.03.12)).
5. אכן, גם מקום בו קיימת מדיניות של אי אכיפה של עבירות מסוימות בנסיבות מסוימות, רשאית המאשימה בכל עת לשנות את מדיניותה. לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחשיבות אכיפת עבירות הסדר והניקיון ברשות העירונית. מטרתה היא לאפשר לתושבי העיר לחיות בצוותא חדא, מתוך שמירה על רמת חיים סבירה, על שלומם, ועל בטחונם. הסדרת החיים בתוך עיר אינם עניין של מה בכך, ובאם תותר השלכת גזם לרחוב, בכל עת ובכל מקום, משמעות הדבר הינה תוהו ובוהו, מבחינת לכלוך, הפרעה למעבר אנשים על מדרכות, יצירת מפגעי תברואה, ועוד. ההקפדה נדרשת, במיוחד בשל כך שרבים הם אלו שלא נרתעים מלבצע עבירות בניגוד לחוקי העזר ולחקיקה ראשית המסדירים את כללי הסדר והניקיון והדבר הפך לנגע של ממש, באופן שיוצר לעיתים מפגעים של ממש, המביאים מטרדי לכלוך, ריח, מזיקים ומפגעים בדרך. וודאי, שאין זו רק זכותה של המאשימה לפעול לתיקון המצב, גם במקום בו לא נאכף הדין בעבר, אלא אף חובתה לעשות כן.
6. כבר נקבע, כי העובדה שהדין לא נאכף במשך זמן, או שהאכיפה הינה חלקית ביותר, אינה מקימה כשלעצמה זכות ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הדין (ר' בר"ש 4252/16 אלגלי נ' נציבות שירות המדינה [פורסם בנבו (05.07.16) [(להלן:"עניין אלגלי"). וכן נקבע, כי לא כל ציפייה ראויה להגנה, וכך הוא במיוחד לגבי ציפייה להמשכה של פרקטיקה לא חוקית (ר' עת"מ (ת"א) 2231-07-11 פיינבלט נ' מועצה מקומית כפר שמריהו [פורסם בנבו] (15.10.13). אולם, בנסיבות המקרה דנן נטען ע"י הנאשם כי הסתמך על העדר האכיפה אף שלא הוקמה לו זכות, וכי לכן לא ניתן להתעלם מהמצב החדש בו העמידה אותו הרשות בעצם מתן הדו"ח והגשת כתב האישום. מאידך, עומדת הרשות על שבסמכותה לשנות מדיניות ולהגביר אכיפתו של החוק בתחום סמכותה, אף שקודם נקטה גישה סבלנית כלפי המפרים אותו.
7. כיצד יבוצע האיזון בין שני אלה? הפסיקה מורה. כי האיזון יבוצע על ידי הודעה מראש ומתן זמן התארגנות, שיכול לכלול בתחילה גם מתינות בענישה (ר' עניין אלגלי, בסעיף כ"ג):

"משמחליטה הרשות לאכוף את מה שלא אכפה שנים, אין בכך כמובן דופי, ותמיד יפול על פלוני כלשהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך במציאות, שהרי יש להתחיל אי פעם, אלא שכמובן ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה הדרגתית."

1. במקרה דנן, העיד הפקח כי ניתנה לו הנחייה ע"י מנהל אגף הפיקוח להחיל מדיניות של הגברת אכיפה בנושא הגזם וכי נעשה ע"י המאשימה פרסום בנושא בעלונים ומקומונים. דא עקא, שהמאשימה לא הציגה בדל ראיה כתימוכין לטענה זו, אף שבנקל יכולה הייתה לעשות כן. לו אכן בוצעו פרסומים ע"י הרשות בדבר ההחלטה לשנות מדיניות האכיפה שהייתה נהוגה משך עשרות בשנים, היה מצופה ממנה להציגם לעיני בית המשפט. יצוין, כי עדותו של הפקח הייתה כוללנית, הן לעניין הנחיית מנהל האגף והן בנושא הפרסום בדבר שינוי מדיניות האכיפה. הפקח לא מסר פרטים מהותיים בעדותו. כגון, מתי שונתה ההנחייה? באיזה אופן שונתה? האם הדבר נעשה במסגרת מסמך פנימי של הרשות שיש להעמידו לעיון הציבור לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח 1998? מתי נמסרה ההודעה לתושבים?
2. על חשיבות פרסום ההנחיות עמד בית המשפט לא פעם תוך שהוא מציין כי "שורשו בהכרה בזכותו של הפרט לדעת את הנורמות העשויות להשפיע על מהלך חייו" ועל כן "חובת ההגינות של השלטון כלפי האזרח מחייבת פרסום גם של ההנחיות הפנימיות, שהרי גם בהן יש כדי להשפיע על מהלך חייו של האזרח" (בג"צ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר (פ"ד נג(5) 193). במקרה דנן כאמור, לא הוכח ע"י המאשימה, כי אכן הנחיותיה החדשות להגברת האכיפה בתחום הוצאת הגזם פורסמו בדרך כלשהי וכי הובאו לידיעת התושבים, פרק זמן סביר עובר לתחילת יישום המדיניות החדשה. יתרה מכך, יצוין הפרסום היחיד שהוצג לעיני בית המשפט דווקא ע"י הנאשם מאתר האינטרנט של העירייה, הינו עמום במובן זה שנכתב בו שהגזם יונח "בשולי המדרכה". היות וכאמור, העבירה שיוחסה בכתב האישום לנאשם אין עניינה במועד הוצאת הגזם, אלא בעצם ההוצאה שלו לרשות הרבים, הרי שלעמימות זו של הנחיית הרשות את תושביה, משקל רב.
3. זאת ועוד, הנאשם העיד כי ביקש מהפקח להסתפק בנסיבות במתן אזהרה. הפקח בעדותו לא יכול היה לשלול טענה זאת. על בקשה זו חזר הנאשם בפנייתו בכתב למאשימה, עובר לבקשתו להישפט, אולם בקשתו לא נענתה. בנסיבות העניין, במקרה של שינוי מדיניות אכיפה שהייתה נהוגה משך פרק זמן כה ממושך ובפעם הראשונה שהנאשם מקבל דו"ח בגין הוצאת גזם, ראוי היה כי המאשימה תיעתר לבקשתו, בבחינת מתינות בענישה והעלאה הדרגתית של רף האכיפה, כחלק מהליך שינוי המדיניות ותוך מתן תקופת הסתגלות לתושבים.
4. יצוין, כי מקובלת עלי טענת המאשימה, כי דרך המלך היא שטענות כנגד החלטות מנהליות יבוררו בבית המשפט לעניינים מנהליים בדרך של "תקיפה ישירה" ולא ב"תקיפה עקיפה" במסגרת ההליך הפלילי (ר' רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637. ואולם, במקרה זה, משבחרה המאשימה שלא לפרסם את המדיניות לציבור ולמצער לא הוכיחה כי פרסמה, יש מקום להיזקק לטענות מתחום המשפט המנהלי גם במסגרת ההליך הפלילי.
5. אכן, לא כל מעשה נפסד של המאשימה מקים הגנה מן הצדק, והמקרים בהם תקום ההגנה הם חריגים ומועטים (ר' ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ [פורסם בנבו]. ואולם, במקרה זה, הגם שאין מדובר בהתנהגות בלתי נסבלת או שערורייתית של הרשות כמבחן שנקבע להקמת ההגנה בעניין יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 353),מכלול הנסיבות שפורטו מקים את ההגנה בהתאם למבחן המרוכך יותר שנקבע בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776), המסתפק בכך שדבק בהתנהגות הרשות פגם, היוצר פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.
6. בנסיבות המקרה דנן, פרק הזמן הממושך עד מאד שהנאשם פועל באותו האופן בהוצאת הגזם מרשות הפרט לרשות הרבים שהעירייה לא נקטה בפעולה כלשהי לאכיפת החוק, מדיניות המאשימה במשך עשרות שנים, שינוי המדיניות וההנחיה להגברת אכיפה, העדר הוכחה באשר לאופן בו התקבלה ההנחיה, העדר פרסום של ההנחיה או של המדיניות החדשה, והעדר מתן תקופת הסתגלות תוך מתינות בענישה, מקימים קושי של ממש בקבלת הטענה כי דווקא האינטרס הציבורי מחייב את אכיפת הדין כלפי הנאשם וניתן לקבוע כי ניהול ההליך הפלילי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
7. בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ, בחנתי האם ניתן לרפא את הפגם במקרה זה באמצעי מתון ומידתי יותר מאשר ביטול כתב האישום. במסגרת זו שקלתי אפשרות של סיום ההליך ללא הרשעה ובמתן התחייבות, אולם מאחר ונסיבות המקרה אינן מקיימות את התנאים שנקבעו במסגרת הילכת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 337) להימנעות מהרשעה, נחה דעתי, כי אין אמצעי לתיקון הפגם שנפל בהליך הפלילי, פרט לביטול כתב האישום.

סוף דבר:

1. מן הנימוקים המפורטים לעיל ובהתאם להוראת סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם.
2. לסיום, יובהר המובן מאליו, כי אין בביטול האישום מחמת הגנה מן הצדק להכשיר פעולה עתידית בניגוד לחוק, כי אם רק לקבוע שאין מקום להחיל את הדין הפלילי על הנאשם במקרה ספציפי זה ובנסיבות שפורטו.

בהתאם להסכמת הצדדים, ההכרעה תישלח בדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ח, 19 נובמבר 2017, במעמד הצדדים