רקע עובדתי ודיוני

1. ביום 02.05.2001 ניתן פסק דין על פי כתב התביעה (בהיעדר הגשת בקשת רשות להתגונן) בגדרו הורה בית המשפט לנתבע לפנות את הנכס הנמצא ברחוב הכרמל 48 בתל אביב יפו וכן חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 29,781 ₪ בצירוף הוצאות התובע ושכ"ט עורך דינו (להלן – פסק הדין).

2. בשנת 2001, פתח התובע באמצעות בא כוחו דאז, תיק הוצאה לפועל שמספרו 21-03706-01-2 (להלן – התיק הראשון) לשם אכיפת פסק הדין. מפאת חוסר מעש בולט, נסגר התיק הראשון ביום 17.05.2010 (אציין, כי התובע לא נקט כל הליך של גביה בתיק או ביצוע סעד הפינוי). בקשת התובע להורות על פתיחת תיק ההוצאה לפועל מחדש – נדחתה בהחלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל גב' אודליה ביטון אוחיון מיום 17.02.2016.

בהחלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל נקבע, כי בהעדר תגובת הנתבע לבקשה, ונוכח חוסר המעש הממושך, התיק לא ייפתח מחדש, ואולם אין כל מניעה – כל עוד לא בוצע פסק הדין – לפתוח תיק חדש.

יצוין, כי בהתאם לדרישות הדין, שלח התובע באמצעות ב"כ, את טיוטת בקשת הפתיחה מחדש של התיק הראשון לנתבע, באמצעות שליח. זה ביצע ניסיון המצאה של הטיוטה ביום 27.01.2016, ואולם על פי הרישום בתצהיר ובאישור המסירה, בנו של הנתבע מר שמואל יריב יאיר – סירב לחתום על אישור המסירה (אישור מסירה מיום 27.01.2016 שעה 18:00, וכן התצהיר הנלווה אליו).

3. נוכח ההחלטה מיום 17.02.2016, פעל התובע לפתיחת בתיק הוצאה לפועל חדש, ביום 08.06.2016, שמספרו 505644-06-16, לשם ביצוע צו הפינוי שבפסק הדין (להלן – התיק השני). בנוסף, נפתח תיק הוצאה לפועל אחר שמספרו 50515107-16, לשם ביצוע הסעד הכספי שבפסק הדין (להלן – התיק השלישי).

4. ביום 29.06.2016 בוצעה המצאה של האזהרה בתיק השני (האזהרה נמסרה לנתבע עצמו, אשר סירב לחתום), וביום 08.08.2016 נמסרה האזהרה בתיק השלישי (האזהרה נמסרה למורן, נכדת הנתבע, שאף היא סירבה לחתום).

5. ביום 31.10.2016 הוגשה בקשה מושא החלטה זו – לביטול פסק הדין. בתצהיר הנתבע, הנלווה לבקשתו נטענו הטענות הבאות: תחילתו של הקשר בין הצדדים הוא בשכירות שערך אביו של הנתבע עם התובע המנוח ביחס לנכס – אשר הייתה שכירות מוגנת. בהמשך, משהאב לא יכול היה עוד לנהל החנות, עברה החנות לנתבע והוא נכנס בנעלי האב בחנות; בהמשך בשנת 2003 החתים, כך נטען, התובע את הנתבע על מסמך, על פיו תמורת 20,000 ₪ תהיה לנתבע זכות שכירות מוגנת בחנות לכל ימי חייו, וכי לאף אחד, לרבות יורשי התובע – לא תהיינה כל טענה כלפי הנתבע בחנות זו.

הנתבע המשיך והצהיר, כי הוא והתובע ז"ל הסכימו על תשלום הסך של 20,000 ש"ח בארבעה תשלומים, וכי הנתבע הצליח לאתר רק חלק מהמסמכים המלמדים על ביצוע התשלומים. לבסוף נטען, כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2016, לא ננקט כל הליך כלפי הנתבע; כי התובע ז"ל היה מגיע ומבקרו בנכס, וכי נודע לנתבע אודות קיומו של פסק הדין רק לאחרונה – בחודש יולי 2016.

6. לתצהירו של הנתבע צורף מסמך, לפיו הוסכם לצורך גמר חשבון בין הנתבע לבין התובע ז"ל על תשלום של 20,000 ₪ בתשלומים, כאשר במעמד ההסכם (שלא ברור מתי נחתם) שולמו 5,000 ₪. כמו כן צורפו קבלות ע"ס 5,000 ₪ כל אחת, מיום 19.10 (השנה אינה ברורה) ומיום 13.03.2003 וכן קבלה ע"ס 400 ₪ מיום 01.09.2004. כל התשלומים שבוצעו, על פי המסמכים, הם במזומן.

דיון

7. טענתו המרכזית של הנתבע, כי מעולם לא קיבל הזמנה לדין, ומשכך פסק הדין נגוע בפגם מהותי של היעדר המצאה – ודינו בטלות. יש לדחות טענה זו. ואילו הטעמים להחלטתי זו:

8. ראשית, פסק הדין בהעדר הגנה, מושא הבקשה, ניתן ביום 02.05.2001 על ידי כבוד הרשמת (כתוארה אז) אביגיל כהן, על בסיס אישור מסירה שצורף לבקשה. חזקה, כי בעת מתן פסק הדין התשתית העובדתית למתן פסק הדין – הייתה תקינה. חזקת התקינות עומדת ביחס לפסק הדין, ולא על נקלה ניתן לסתור אותה בחלוף כחמש עשרה שנים. יתרה מזאת, אישור המסירה שצורף לבקשה למתן פסק הדין בהעדר הגנה – נחתם ביום 01.01.2001 בנכס מושא הבקשה, על ידי אחיו של הנתבע. לא הובאה על ידי הנתבע כל עדות שתסתור תוכן אישור מסירה זה.

9. שנית, כאמור, ביום 27.01.2016 בוצעה המצאה נוספת, של טיוטת בקשת התובע לפתיחת התיק הראשון לאחר שנסגר מחוסר מעש, לבנו של הנתבע שמואל. המצאה זו בוצעה אף היא בבית העסק, קרי, בחנות ברחוב הכרמל 48 בתל אביב יפו. ברור אפוא, כי אין לקבל את טענת הנתבע כי רק בחודש יולי 2016 ידע אודות פסק הדין.

10. כמו כן, כפי שציינתי מעלה, בוצעו לנתבע עוד שתי המצאות של אזהרות ההוצאה לפועל בתיק השני ובתיק השלישי.

11. הנתבע צירף לתצהירו הסכם וקבלות – אשר הוא סבור כי יש בהם כדי להקנות לו זכות שכירות מוגנת בנכס. מצד אחד טוען הנתבע, כי יש בהסכם זה כדי להקנות לו זכויות, עד סוף ימי חייו; מאידך מתעלם הנתבע מכך שעל פי ההסכם – דבר זה אינו מצוין, ולו ברמיזה. יתרה מזאת, בהסכם מצוין מפורשת כי ההסכם הוא להסדרת חוב ותו לו. אם הנתבע מצא את עצמו בהסדר חוב מול התובע, בתחילת שנות ה-2000, הרי שידע גם ידע אודות פסק הדין, שעל פיו חויב גם לשלם סכום כסף ולא רק להתפנות מהנכס.

12. מכאן המסקנה כי לא נפל כל פגם בפסק הדין, ופסק הדין ניתן כדין. זאת ועוד, אין להתעלם מההתנהלות המאוחרת יותר שבין הצדדים – המשתקפת בהסכם – ומשכך, גם אם היה מקום לקבוע כי הנתבע לא ידע אודות הגשת התובענה (ואיני קובעת זאת), היה מקום להעדיף את כלל הידיעה במקרה זה, על פני כלל ההמצאה.

13. נוכח מסקנתי העובדתית הנ"ל – יש לבדוק את טענת ההגנה של הנתבע, על מנת לבחון אפשרות לביטול פסק הדין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט. לאחר בחינת סוגיה זו – הגעתי למסקנה כי אין לנתבע כל טענת הגנה כנגד פסק הדין.

14. המסמכים אותם צירף הנתבע מעידים על הסדר חוב, אשר לכל הפחות חלקו כובד על ידי הנתבע – על פי הקבלות שצירף. התובע טען אומנם, כי מדובר על זיוף, וכי מעולם לא ערך הסכמים שכאלה בכתב יד, בוודאי לא כאלה שמקנים זכויות כלשהן בנכס לנתבע. אך, אף אם אעניק את המשקל המלא למסמכים אלה (בשלב זה של בחינת בקשת ביטול פסק הדין) – אין אפשרות להסיק מהם את אשר מבקש הנתבע להסיק. ההסכמים עוסקים בהסדר חוב ותו לא. אין בהם מילה כלשהי לגבי הקניית זכויות לנתבע בנכס – לכל ימי חייו, הגם שיש בהם פסקה המדברת על העדר טענות לעניין החוב, אם וכאשר חוב זה היה בסופו של דבר משולם (דבר שעל פי הקבלות שהנתבע צירף – אינו נכון). ואסביר: הנתבע, גם לשיטתו, לא שילם את כל הסדר החוב לו התחייב (הגם שנטען כי לא מצא את הקבלות, הרי שזה החומר המונח לפני, ואין אפשרות להתייחס לקיומם או העדרם של מסמכים כאלה או אחרים); הנתבע לא הסביר מדוע אחת הקבלות היא על סך 400 ₪, דבר המעיד על התנהלות כספית בין הצדדים, אך בוודאי שזו אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו לגבי הסכם הסדר החוב.

15. לבסוף – ההסכם שצירף הנתבע וכן הקבלות – מאוחרות למועד מתן פסק הדין. ככל שהנתבע סבור כי מילא אחר חלקו הכספי של פסק הדין, הרי שהדרך והאמצעי לעשות כן היא באמצעות פניה בטענת פרעתי לרשם ההוצאה לפועל. טענות שהן מאוחרות למועד מתן פסק הדין – דינן להתברר במסגרת אכיפתו של פסק הדין, קרי לשכת ההוצאה לפועל (הוצאה לפועל מעשה והלכה יוסף ויצמן 126 (2006)). טענות שהן קודמות למועד מתן פסק הדין – דינן להתברר בבקשת ביטול פסק הדין. משכך, יש לקבל את טענת התובע לעניין זה, כי מיקומן של טענות התובע, הוא לכל היותר, במסגרת טענת פרעתי ולא במסגרת בקשת ביטול פסק הדין (ראו סעיף 24 לתגובת התובע מיום 22.12.16).

16. לעניין טענתו של הנתבע, כי הוא זכאי להחזיק בנכס בדיירות מוגנת – הרי שגם טענה זו יש לדחות. לא הובאה כל ראיה לכך. לא הובא כל תיעוד אודות כך, הגם שמדובר על הסכם חשוב ומהותי מעין כמוהו, המעניק זכויות קנייניות או מעין קנייניות בנכס מסחרי במרכזה של תל אביב.

17. גם טענתו של הנתבע כי קנה זכות לדיירות מוגנת בנכס – מכוח ירושה – דינה להידחות. סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, דורש כי היורש יעבוד עם בעל הדיירות המוגנת בעסק. הנתבע לא טען כי עשה כן, אדרבא טען – כי רק לאחר שהאב הפסיק לעבוד במקום הוא נכנס לנעליו (סעיף 2 לתצהירו של הנתבע).

18. נוכח כל האמור לעיל – דין הבקשה להידחות. צו עיכוב הביצוע שניתן – מבוטל.

19. הנתבע יישא בהוצאות התובע, באמצעות יורשיו, בסכום של 3,500 ₪. ככל שלא שולמו הוצאות הנתבע כפי שנפסקו בהחלטת כבוד השופט עמית יריב מיום 19.12.2016 – יודיע על כך הנתבע (תוך 10 ימים) בצירוף תצהיר ואסמכתאות, ואתן הוראות בהמשך לעניין העברת סכום הפיקדון שהופקד.

20. תז"פ 23.03.2017.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ז, 02 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.