בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

לטענת התובע הוא נסע ברח' התערוכה בתל-אביב מכיוון מזרח לכיוון מערב. הוא התקרב לצומת גדולה כאשר עם כיוון נסיעתו היה אור ירוק. הוא נכנס לצומת באור ירוק מלא ולפתע באמצע הצומת התנועה נעצרה בלי שום סיבה שהוא יכול לציין אותה. בשלב זה, הגיע מימינו האוטובוס של הנתבעת. האוטובוס התחיל לנסוע ופגע ברכבו בפינה הימנית קדמית מעל הגלגל.

התובע טען, כי הוא הופתע מכך שנהג האוטובוס החל לפתע בנסיעה כאשר הצומת אינה פנויה ולא היה ברור לו מדוע נהג האוטובוס נוסע על אף שהוא אמור להבחין ברכב התובע באופן ברור. כאשר נשאל התובע האם לפי דעתו נהג האוטובוס נסע למרות שהוא רואה אותו והוא התנהג כ"מתאבד", ענה התובע: "נכון" (עמ' 2 שורות 17-18).

התובע הודה כי ראה את האוטובוס עומד וממתין להתחלפות האור הירוק עם כיוון נסיעתו (עמ' 1 שורה 12) כמו כן הודה התובע כי יתכן שאכן נהג האוטובוס נכנס לצומת באור ירוק (עמוד 2 ש' 2 ) אך בעת שנכנס, הצומת כבר לא היתה פנויה.

מנגד, טען נהג האוטובוס כי הוא עמד כדקה ברמזור האדום שהיה מוצב עם כיוון נסיעתו (עמוד 3 ש' 8 ). לאחר שהתחלף האור ברמזור לירוק הוא החל בנסיעה. לפתע הופיע משמאלו רכב התובע ופגע בו בחלקו השמאלי.

נהג האוטובוס ואף נציג הנתבעת עמדו על כך כי הנזקים באוטובוס היו אך ורק בחזית שמאל (עמ' 3 שורה 9 ובעמ' 5 שורה 15). עובדה זו נכתבה אף בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד.

כבר עתה אעיר, כי עפ"י חוות הדעת שהגישה הנתבעת היא התובעת שכנגד בתביעה שכנגד, הרי שהנזקים לאוטובוס היו בחלק הקדמי ימני של האוטובוס.

מטעם התובע הופיע לעדות השמאי מר משה פסו (להלן- פסו) שערך את חוות דעת השמאי.

פסו העיד בפניי כי בהתאם לניסיונו רב השנים (עשרות שנים של ניסיון, שם ש' 18-20) ניתן לראות כי הפגיעה ברכב התובע הינה פגיעה מסוג "לחיצה", היינו פגיעה נקודתית שלוחצת את הפח פנימה (תמונות ת/1 – ת/3).

כמו כן הציג פסו תמונות של רכב אחר שלטענתו נפגע כתוצאה מ"גרירה". בפגיעות אלו ניתן לראות נזק המתמשך לכל אורך הדופן הפגוע (תמונות ת/5-ת/6).

לטעמו של פסו, העובדה שרכב התובע נפגע בפגיעת "לחיצה" תומכת בעמדתו של התובע שהיה במצב עצירה. לעומת זאת, פגיעות מסוג "גרירה" הינן פגיעות האופייניות לרכב הנפגע תוך כדי שהוא בתנועה, וזו הסיבה לנזקים המתמשכים לכל אורך הדופן. לדעתו של פסו, לא זה היה המצב שבפנינו.

הכרעה

לאחר שמיעת הנהגים המעורבים באירוע עולה, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי נהג האוטובוס נכנס לצומת כאשר עם כיוון נסיעתו מופיע אור ירוק ברמזור.

נהג האוטובוס העיד על כך במפורש והתובע מצידו, הסכים כי אפשרות זו סבירה (עמוד 2 ש' 2 ).

התובע אף הודה כי ראה את האוטובוס עומד בהתאם לרמזור שהיה עם כיוון נסיעתו ולפתע הוא החל בנסיעה (עמוד 1 ש' 12 ).

מכאן אני קובע כי נהג הנתבעת נכנס לצומת כאשר עם כיוון נסיעתו דולק אור ירוק ברמזור.

כמו כן ברור מעדות התובע, כי התובע נכנס לצומת כאשר זו אינה פנויה ובניגוד לתקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. תקנה זו קובעת:

" לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל, אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור".

איני מקבל את טענת התובע כי לפתע הוא הבחין שהצומת אינה פנויה. כבר בשלב הראשון כאשר התכוון התובע להיכנס לצומת, היה עליו להבחין כי זו אינה פנויה ועליו היה להימנע מלהיכנס לצומת שאינה פנויה.

מאידך, אני מקבל את טענת התובע כי בעת הפגיעה של האוטובוס הוא היה במצב עצירה, או קרוב לכך.

עיון בתמונות רכב התובע מורות על פגיעה בפינה הימנית קדמית של רכבו בנקודה אחת. עובדה זו מעידה כי בעת הפגיעה רכבו היה במהירות נמוכה או אפילו בעצירה.

פסו שהעיד בתיק, העיד מתוך ניסיונו רב השנים לעניין ההבדל שבין פגיעת "לחיצה" מול פגיעת "גרירה".

אכן בתביעה רגילה פסו יכול היה להעיד רק על תחום מומחיותו- שמאות רכב, ואולם בהליך של תביעות קטנות, ניתן לפעול שלא לפי סדרי הדין הרגילים ואף לקבל ראיות שאינן קבילות בבית משפט אחר (סעיף 62 (א) ו- (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984). בנסיבות אלו, מצאתי להתחשב בעדותו של מר פסו שהעיד על תחום המשיק מאוד לתחום מומחיותו, ובהתאם לניסיונו רב השנים בתביעות רכב.

יצויין כי ההבדל שבין "לחיצה" ל"גרירה" ידוע, והוא נמצא בתחום הידיעה השיפוטית והיגיון הדברים, ובתי משפט מבחינים בפסקי דין רבים בין שני מושגים אלו ומסיקים מסקנות מבלי להיעזר במומחה מתאים.

ניתוח גרסאות הנהגים מורה כי האפשרות הסבירה שהתרחשה בנסיבות תיק זה, הינה:

התובע נכנס לצומת, כאשר עם כיוון נסיעתו היה סופו של מופע האור ירוק או מעט אחר כך. הצומת לא הייתה פנויה, מה שגרם לתובע להאט את נסיעתו בתוך הצומת, בינתיים התחלף האור ברמזור עם כיוון נסיעתו של נהג האוטובוס מאדום לירוק. נהג האוטובוס נכנס לצומת בהתאם למופע האור הירוק שהיה עם כיוון נסיעתו.

בנסיבות אלו, אין כל ספק כי האחריות הרבה יותר לקרות התאונה מוטלת על שכמו של התובע שהיה עליו להימנע מלהיכנס לצומת שאינה פנויה, ובוודאי להיזהר מפני הרכבים כדוגמת האוטובוס שיכולים להתחיל ולהיכנס לצומת בעקבות התחלפות הרמזור שלהם מאדום לירוק, כפי שקרה בפועל.

מאידך, גם על נהג האוטובוס מוטלת אחריות מסוימת, בכך שכאשר הוא נכנס לצומת היה עליו לעשות זאת בצורה זהירה יותר, על אף האור הירוק שהיה עם כיוון נסיעתו,, ולהבחין כי הצומת אינה פנויה.

איני מקבל את טענתו של נהג האוטובוס כי בעת שנכנס לצומת הצומת הייתה פנויה.

כאמור, אני מסיק זאת מהעובדה שבעת שהתובע נפגע הוא היה במהירות נמוכה או אף בעצירה, וזאת הסקתי מניתוח הנזק לריכבו כאמור לעיל, ואני מקבל את טענתו של התובע, כי הוא לא היה עוצר ללא שום סיבה באמצע הצומת אם לא היה רכב בצומת שמפריע לו להמשיך בנסיעתו.

בנסיבות אלו, מצאתי לחלק את האחריות בין הנהגים ביחס של 75%-25% לטובת נהג הנתבעת.

מבחינת הנזקים:

נזקיו המוכחים של התובע הינם הנזק לרכבו, ירידת ערך ושכר טרחת שמאי, סה"כ 13,747 ₪. פריט הנזק המופיע בסעיף 5.ד לכתב התביעה שהינו עוגמת נפש והוצאות ובזבוזים בסך 1,500 ₪ לא הוכח בפניי.

מכאן, כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 3,437 ₪, בתוספת הוצאות משפט לרבות אגרה ושכר העד בשיעור של 700 ₪.

סך זה ישולם ע"י הנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום המלא בפועל.

בתביעה שכנגד, זכאית התובעת שכנגד ל- 75% מנזקיה המוכחים.

ואולם כפי שציינו לעיל, מתברר שחוות דעת השמאי שהוגשה על ידי התובעת שכנגד אינה משקפת את הנזקים שאירעו לאוטובוס, באשר חוות הדעת מדברת על נזקים לדופן הימנית בעוד שנהג הנתבעת ונציג הנתבעת (ואף בכתבי הטענות של הנתבעת נכתב כך) עמדו על כך שהנזקים שלהם אירעו בחזית צד שמאל.

מכאן, על אף שקבעתי אחריות של 75% על התובע לקרות התאונה, נזקי התובעת שכנגד לא הוכחו ולפיכך דין התביעה שכנגד להידחות.

בנסיבות אלו, בהן הוכחה אחריותו הגבוהה של התובע לקרות האירוע, איני מוצא מקום לפסוק הוצאות לתובע בגין דחיית התביעה שכנגד.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ו, 17 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.